אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה לא שקט: לאן נעלמו חיי הלילה של תל אביב?

מצד אחד, בעירייה מספרים שאף פעם לא היו כאן חיי לילה כל כך תוססים, שהעיתונות הבינלאומית באקסטזה, שקלייר דיינס התלהבה. מצד שני, מדיניות המתחמים קרסה, בעלי עסקים במצוקה ולחלקנו אין ממש לאן לצאת

תגובות

יש מי שרואים ב־2011 את השיא הלא מעורער של חיי הלילה העירוניים: על פי הסטטיסטיקות יש כאן יותר מקומות בילוי מאי פעם, הבליינים חוזרים למרכז העיר אחרי שנים של השקעה במתחמים מרוחקים, העיתונות הבינלאומית מהללת את הנייט לייף המקומי ואפילו קלייר דיינס מתלהבת כמו היפסטרית מתחילה ממה שיש לתל אביב להציע. הסילבסטר המתקרב מהווה עבור רבים הזדמנות לבדוק אם חיי הלילה אכן חווים רנסאנס או שגם השנה המשטרה מתכוונת לסגור מקומות בלי קשר לטיב הפעילות שמתרחשת בהם. אבל מעבר לאירועים נקודתיים ונפיצים, נראה שהשנה האחרונה התאפיינה בהתקרבות הקצוות: יותר ברים עובדים תוך שמירה על תקנות הרישוי; בתגובה, פקחי יחידת איכות הסביבה מטעם העירייה מעיקים פחות על העסקים והבליינים. עם זאת, לא כולם מרוצים. שיטת המתחמים קרסה, בעלי עסקים מרגישים שמתנכלים להם, ובליינים מתלוננים שאין להם לאן לצאת. האמת, כרגיל, איפשהו באמצע.» מה עושים בסילבסטר?» בליין הגייז אריסה העסקים משגשגים

כולם מרוויחים פחות לפחות רשמית, השנה החולפת היתה שנה של פריחה לילית: בעיר מתקיימים היום 1,800 מקומות שמגישים משקאות אלכוהוליים; מתוכם, 461 נפתחו במהלך השנה החולפת - מספר שיא ביחס לשנים קודמות. אסף זמיר, סגן ראש העיר, שמצא את עצמו מהר מאוד בתפקיד שומר הסף סלאש הבייביסיטר של חיי הלילה בעיר, מבסוט: “לא רק שנפתחו יותר מקומות מאי פעם, גם נסגרו פחות מקומות מבעבר”, הוא אומר. אבל גם הוא מודע לבעייתיות שבמניית מקומות בילוי על פי ההגדרה של הגשת אלכוהול. קפה לנדבר, למשל, הוגדר עד לאחרונה כמזנון אוכל עם אישור למכירת אלכוהול, אבל בכלל לא בטוח שהוא מהווה אלטרנטיבה סבירה לקורדרוי או לבלוק. האם כל מקום שרוצה למכור קצת בירה ליד הטוסט הוא חלק מהנייט לייף? “מה הופך מקום לבר? הווליום? הסגנון המוזיקלי? העולם הטרמינולוגי לוקה בחסר כי מראש הוא לא הוגדר בחוק”, אומר זמיר, “אבל בלנדבר מחצות והלאה יושבים צעירים ושותים אלכוהול, כך שזה בסדר גמור מבחינתי לספור אותו. סך הכל, יש פה היצע מפגר לגמרי. יותר ויותר אנשים מתפרנסים מהתעשייה, ויחד עם זאת, בגלל ההיצע, כולם מרוויחים פחות”. הבליינים חוזרים למרכז העיר. הגזוז (צילום: דור נבו) גם רל נדל, שועל קרבות ותיק בעסקי הלילה, המחזיק נכון להיום במיני אימפריה הכוללת את שלוותה, ה־TLV, האוקטופוס, הזיזי, הצ’ין צ’ין והסאבלט, טוען שהעודף פוגע בעסקים. “יש שינויים מהותיים בעיר, שנובעים גם מגורמים חיצוניים”, הוא מסביר. “בעבר תל אביב היתה קולטת המון קהל מהפריפריה בסופי שבוע. בשנים האחרונות המשטרה הקשיחה את האכיפה בנושא נהיגה בשכרות, ולכן נפתחו המון מקומות מחוץ לתל אביב והתחרות איתם גדלה”. כך שבניגוד לזמיר, נדל מרעיף פחות תשבחות על השנה החולפת. “2011 לא היתה שנה טובה לעסקי הלילה בתל אביב”, הוא מסכם, “ואני מניח ששנת 2012 תהיה קשה יותר. מקומות בלי גב כלכלי חזק עתידים להיסגר”. בנוסף למי שמחזיקים בקושי את הראש מעל המים, שבעה או שמונה מקומות בילוי נסגרו במהלך השנה החולפת בצו העירייה. “מדובר בחבר’ה שמקבלים קצת כסף מאבא, מצרפים עוד ארבעה חברים, ואומרים ‘יאללה, בואו נפתח בר’, אבל לא מבינים מה זה כולל”, טוען זמיר. “משום מה, עסק בתל אביב נתפס אצל חלק מהאנשים כמשהו שלא מצריך התכוננות מוקפדת. מצד שני, במובן מסוים הם צודקים, כי יכולות האכיפה לא תואמות את המצב בשטח: נניח שפתחת מקום היכן שאסור, אתה יכול למשוך את עניין האכיפה שנה־שנתיים, ואם מדובר במקומות עונתיים או טרנדיים שמעוניינים לעשות את המכה, אז אין להם בעיה למשוך את המצב עם ועדות ערר, זה בדיוק מה שמתאים להם”. "נפתחו מקומות מחוץ לתל אביב והתחרות גדלה". רל נדל (צילום: שי בן אפריים) אחת הדוגמאות הבולטות היא הבר 70 פילים בבוגרשוב, שנבנה במרתף של בניין מגורים; הבסים והקהל שנהר בהמוניו הטריפו את השכנים, ולאחר שנתיים סוערות של תלונות הדדיות נאלצו הפילים להתפנות. “מה שקורה הוא, שאחרי שנה־שנה וחצי, כשהעירייה מוציאה צו סגירה, המקום כבר צבר קהל נאמן, ואז פסטיבל הסגירה מציג את העירייה כמי שסגרה את המקום סתם כי שעמם לה”, טוען זמיר, שמאשים את הדרישות הלא ברורות שאגף הרישוי הציג בעבר בפני בעלי העסקים. “בשנים האחרונות הבאתי את העירייה למצב שבו הכל שקוף”, הוא אומר. “באתר של העירייה אפשר למצוא את כל הדרישות והתקנים, וכבר אי אפשר לומר 'לא ידעתי'”. “יחסי העבודה עם אגף הרישוי השתפרו בשנים האחרונות באופן משמעותי אחרי שנים לא קלות”, מסכים נדל. “למרות שההגבלות על בתי עסק לא ירדו ובמובן מסוים גם הוחמרו, חל שיפור ברמת השירות והגישה, וגם בעלי העסקים למדו להתאים את עצמם לסטנדרטים”. עם זאת, כשמדובר בחיי לילה, דברים בלתי צפויים תמיד עלולים לקרות. “זה עולם מורכב”, אומר ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, שנאלץ לעקור מהלוקיישן הקודם ברחוב דויד חכמי לפני שפתח את המקום מחדש בתחנה המרכזית החדשה. “כשפתחתי את הבלוק הראשון בעל הבית לא יידע אותי שבמקום מיועד להיסלל כביש, וזה גרר את הסאגה שזה גרר. המקום החדש עומד כרגע בכל התקנים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה עלול לבוא. לכן הכי בטוח לא להרגיש יותר מדי בטוח”.

בנמל מגעיל, ביד חרוצים אלים נדל וטראקס יודעים על מה הם מדברים. שניהם מחזיקים במועדונים שפועלים במתחמים עם היתר לפעול 24 שעות, מה שלא מנע מהם לחוש את ידן הכבדה של המשטרה והעירייה, שלא פעם סגרו את המקומות או הגבילו את השעות. אבל מסתמן שמדיניות המתחמים, שהרחיקה את מקומות הבילוי ממרכז העיר ולא ירדה מהכותרות ב־2010, כבר התבררה ככישלון וירדה מסדר היום. “בעבר החוקים לגבי פתיחת מקומות היו מעורפלים לחלוטין, וכל בעל עסק פתח איפה שהתחשק לו”, אומר זמיר. “החוק לא התיר לאף מקום לעבוד אחרי חצות, אך התחום היה פרוץ ולא התרחשה אכיפה”. עם התרבות תלונות השכנים יצרה העירייה מפה צבעונית, שחילקה את העיר לאזורים “כחולים” בהם מותר לפתוח מקומות בילוי עד אחת בלילה (כמו פלורנטין ונחלת בנימין), צירי תנועה “אדומים” בהם מותר לפתוח עד שתיים (דיזנגוף, אבן גבירול, יהודה הלוי, בן יהודה וחלק מלילינבלום) ואזורים “צהובים” בהם מותר להתפרע 24 שעות ביממה (הנמל, יד חרוצים, רחוב הברזל, מרתפים של מרכזים מסחריים כמו הלונדון מיניסטור). “כל זה נולד עם הסגירה של אלנבי 58, כשפתאום אמרו לבעלים: ‘אתה צריך לסגור כי אתה פועל בניגוד לתקנות’, והוא אמר שאף אחד לא אמר לו שאסור”, מסביר זמיר. “אם היום הזינגר, שפועל בתוך בניין מגורים, הוא קצת גבולי, הרי שלפני עשר שנים הוא היה יכול לרכז עשר חנויות סביבו ולפתוח מגה־בר, ואין עוררין על כך שזה לא מתאים”. מצד שני, לא כל התקנות מתאימות למצב הנתון בשטח."הכי בטוח לא להרגיש יותר מדי בטוח". ירון טראקס (צילום: דור נבו) “לחלוטין. למשל, כשפלורנטין היתה עוד חלשה ורצו למשוך אליה צעירים, איפשרו למקומות הבילוי לפעול עד אחת בלילה, ולא אכפו את שעת הסגירה. אבל מחמישה־שישה ברים נהיו 15. במקביל השכונה התבגרה והתברגנה, ודיירים התחילו להתלונן. לסגור או לא לסגור? העירייה אוכפת כשיש תלונות. לכן נוצרו האזורים הצהובים: אתה רוצה שירזי, תעשה את זה רחוק ממתחם מגורים. ואז כל הגדולים רצו לנמל ונהיה מתחם”.מה שיצר דוחק ואלימות בנמל או ביד חרוצים.“בנמל נהיה מגעיל. יד חרוצים נהיה אלים. המשטרה נכנסה והרגה את יד חרוצים, ובמקום שיהיה פתוח 24 שעות, הגבילה את הסגירה לשלוש בלילה. היום די שומם שם”. אפשר לומר שמדיניות המתחמים די נכשלה.“אני לא טוען שמדיניות המתחמים לא הצליחה, אלא שהיא לא התקיימה מעולם. זו המצאה של התקשורת. באופן רשמי הותרה אז לראשונה פתיחת מקומות 24 שעות ביממה, וזה כיוון את המקומות הגדולים ללכת לשם. בגלל הצפיפות וריבוי העסקים אנחנו לא מאפשרים למקומות חדשים להיפתח בנמל, ומאז הוא לא בכותרות”. למרות מאמצי העירייה להקפיא פתיחת מקומות חדשים בנמל ולאפשר לנוכחיים להתקיים, גם המקומות המשגשגים ביותר במתחם מתלוננים על המצב. נדב שצר, מהבעלים של הגלינה והארתור, טוען שהניסיון להציג את הנמל כמשגשג הוא בבחינת מצג שווא. “במהלך שש השנים שהגלינה פועל אנחנו מתמודדים עם בעיות קשות, שמלוות בצווי סגירה”, הוא אומר. “בכוונה הלכנו למקום פחות סקסי, כזה שחשבנו שיאפשר לנו לעבוד ללא הפרעה, והתבדינו. אנחנו לא סמוכים למקומות מגורים, ובכל זאת הפסיקו לנו את המוזיקה בחצר למשל”. בנוסף, מתלונן שצר על הנהלת הנמל, שלדבריו שינתה אסטרטגיה ומעוניינת להפוך את המקום למשפחתי ויומי יותר, על חשבון עסקי הלילה. “לאורך זמן האסטרטגיה הזו תוכיח את עצמה כשגויה ומוטעית”, הוא אומר. “סוגרים את החניונים בסוף השבוע ולא מאפשרים לבליינים להיכנס. הניסיון להציג את הנמל כמשגשג הוא בבחינת מצג שווא. TLV (צילום: גיא רייביץ) כל בעלי הברים בנמל מדווחים על ירידה בפעילות. למרות שיש לי רישיון, ואני עובד לפי התקנים, אני עדיין נתקל בבעיות מכל הכיוונים. הגלינה הפך עם השנים למוסד אגדי, אבל כשיפוג מועד הרישיון, אני מניח שלאור המצב לא אאריך אותו”. גם נדל, שמחזיק שלושה מועדונים בנמל, טוען שמדיניות המשטרה קשוחה ושרירותית ביחס לחניונים במקום. “זו הבעיה הקשה ביותר שאנחנו מתמודדים איתה, אם כי לא היחידה”, הוא אומר. “במקום לווסת את התנועה, המשטרה בוחרת בפתרון הקל יותר – מציבה שערי ברזל ונועלת עם מנעול. זה פתרון ברוטאלי, והעסקים נפגעים מכך באופן משמעותי”.  לטענת המשטרה והנהלת הנמל, לא חל שינוי במדיניות. “הקפאת התב"ע בנמל לא אמורה לפגוע בעסקים קיימים, אלא רק להגביל את כמות המקומות”, אומר זמיר. “אני לא מרגיש שינוי לרעה בנמל, אבל בעלי העסקים מרגישים את השטח יותר. עובדתית, המשטרה לא סגרה אף מקום בנמל בשנה האחרונה”.

רון חולדאי לא לבד בחצי השנה האחרונה התכנסה הקהילה האלטרנטיבית תחת הפתיחה המחודשת של הבלוק, שהיום מהווה סוג של מונופול. ירון טראקס, הבעלים, טוען שהיה שמח אם היה קם מועדון מתחרה בסדר גודל דומה, למרות שממש לא בטוח שנכון לעכשיו זה ריאלי. “זה לא שהמקומות של הסצנה מפוצצים ערב ערב ואי אפשר להכניס אנשים”, הוא אומר, “אבל היה מגניב אם היה עוד מקום בסגנון. אם עוד שנה הבלוק יוכיח שהוא כלכלי ויעבוד חזק ויציב, אולי יהיה לזה סיכוי והסצנה תתרחב בהתאם. מוקדם לומר”. מי ששימש כאופציה הריאלית לפתוח מקום דומה הוא ירון דנוך, הבעלים של הברזילי ז”ל. נכון לעכשיו, הוא לא בעניין. “לאנדרגראונד תמיד היו שני מקומות וחצי, זה האופי של הסצנה”, הוא אומר. לניב הדס, סגן עורך "ז’ורנל" וחצי מהליין והבלוג תפוד, הדיבורים הנוסטלגיים על העבר המפואר של חיי הלילה בתל אביב מזכירים בעיקר את “חצות בפריז” של וודי אלן. “אלה אנשים שעורגים לתקופה שלא היו חלק ממנה על סמך איזו מיתולוגיה מפוקפקת והתחושה שפעם היה טוב יותר”, הוא טוען. “בתור מי שמתבליין כבר 17 שנה, אני יכול לומר שאנחנו בעיצומה של עדנה חסרת תקדים. יש היום יותר מקומות בילוי מאי פעם, ובהיצע הכי מגוון שאני זוכר. ברור שיש משהו רומנטי בזיכרונות מהסופהביט או הדינמו־דבש, אבל היום יש מענה לכל צורך, וזה משהו שלא היה אז. גם רמת הגימור של המקומות הרבה יותר גבוהה. נכון שהמשטרה והעירייה מערימות קשיים על רייבים, אבל זה לא שונה מרוב הערים המתוקנות בעולם – להוציא את ברלין, כמובן – ומה שיותר חשוב הוא שלא נראה לי שזה משהו שהקהל מרגיש. לקהל יש היום הרבה יותר אופציות, בחתך רחב של סגנונות, גם אם נקודתית, לי באופן אישי, חסר מועדון בגודל ביניים”. גם מי שרואה את ההיצע הנוכחי כמדולדל, לא בטוח שהאשמה היא בממסד עצמו ולא בתרבות ששקעה. “אין היום הרבה מועדונים עבור קלאברים מזדקנים מאחר והם זן נכחד”, מספיד יותם אבני, די.ג’יי ומפיק מוזיקלי. “לרון חולדאי יש אולי יד בדבר, אבל הוא רחוק מלהיות האשם במחדל”. בתוך ים הדעות והטענות יש תמיד בליין אחד שאפשר לסמוך עליו שהוא מרוצה. קוראים לו אסף זמיר. “אין הרי דין על מעמדה של תל אביב כאחת מבירות הבילוי בעולם, יש כאן ווייב שאין בשומקום אחר”, הוא אומר כשהוא מסמס לחבר שיפגוש אותו ברדיו EPGB מאוחר יותר. “הלילה הוא השגרירות הכי טובה שלנו. הייתי בברלין שלוש פעמים. תאמיני לי, תל אביב היא לא”.הרחוב מתקיים לא רק לשם השגרה. מסיבת רחוב (צילום: אורן זיו) התגעגעתם לרוטשילד? ותיקי רוטשילד עוד זוכרים את מסיבות הרחוב שהתקיימו שם מדי שנה בניינטיז, ומשכו עשרות אלפי בליינים. בשנת 2000 שכן אחד, שמאס ברעש ובהמולה, עתר נגדן, ובנחישות שרק שכן מתוסכל במיוחד מסוגל לה הצליח להשבית את השמחה. בשנים האחרונות הועתקו מסיבות הרחוב לפלורנטין, אבל לא הצליחו לשחזר את החן של מסיבות הרחוב המקוריות, שלא לומר המאיסו בהמוניות שלהן את הקונספט כולו. החזרת מסיבות הרחוב לרוטשילד היתה חלק ממצע הבחירות של מפלגת רוב העיר, כשהרציונל, מלבד העובדה הידועה שכולם אוהבים מסיבות, הוא "Reclaim the Street" - להזכיר שהרחוב מתקיים לא רק לשם השגרה, אלא גם כדי להפר אותה. בחורף הקרוב מתוכננות שלוש מסיבות רחוב כאלה, שסיסמתן “בעזרת השמש”. “בניגוד למה שחושבים, אי אפשר לקיים את המסיבות האלה בקיץ כי חם מדי”, אומר זמיר, “מצד שני, גם גשם מבאס, ולכן אנחנו מחזיקים אצבעות שהשמש תבוא לידי ביטוי במסיבות שלנו”. עוד לא ידוע מי יאייש את העמדה, אבל אפשר לקוות שיהיה חם. (נטע  הלפרין)לא מביכים את הקליינטים (צילום אילוסטרציה) גו גו בר ריינג’רס

מתים לרדת לבירה אבל הארנק שלכם צועק שאתם זקוקים לחשבון בנק נפרד לצורכי אלכוהול? כרטיס חדש בשם gobar יאפשר לכם להתגבר על הבעיה, לפחות בינתיים. אם תטעינו את ה־gobar בסכום כסף כלשהו, תוכלו לקבל באמצעותו 25 אחוז יותר: אם תטעינו אותו ב־130 שקל תוכלו לשלם איתו 150 שקל, אם תטעינו 250 שקל תקבלו 300, ואם תטעינו 400 שקל תוכלו לשתות ב־500. איך עושים את זה? בוחרים את התמונה שהייתם רוצים לראות על הכרטיס בכל פעם שאתם מגהצים אותו, ומטעינים אותו באתר gobar.co.il או באפליקציית סמארטפון. “יש לנו כבר 200 לקוחות רשומים ו־50 משתמשים כבדים שמטעינים את הכרטיס אחת לשבוע”, מספר בועז פאפו, אחד היזמים, “אנחנו עובדים עם ברים כמו האוטו, ההרלינגר, המולי בלומס, הליימך, אליעזר, מייט ואילקה, והמטרה היא לגדול ולשתף פעולה לא רק עם ברים שכונתיים”. פאפו מקווה ש־gobar יגזול גם חלק מנתחי שוק הקופונים. “המחשבה היתה איך לא להביך את הבחור שיושב בדייט. למשל, שהוא ישלוף משהו שנראה כמו כרטיס אשראי, ולא קופון, שהוא דף נייר. בנוסף, עם gobar אתה לא מוגבל לפאב הספציפי שיש לו קופון באותו יום, אלא מסתובב בעיר ויושב איפה שבא לך”. ואחרי שהכרטיס חוזר אליכם לארנק, לא לשכוח: זה לא כולל שירות. (אודיה גנור)

כתבות שאולי פספסתם

*#