אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבועה הענייה: למה כולם חושבים שלתל אביבים יש כסף?

אם תשאלו את העיריה והממשלה, התוצר הלאומי בשחקים והארנונה עוד תעלה כי לפי כל הנתונים, אתם יכולים לעמוד בזה. אם תשאלו את עצמכם בסופר, המצב הרבה פחות להיט. מה עובר על חשבון הבנק התל אביבי, והאם זה הכל בראש שלנו?

תגובות

פרויקט מיוחד:

אתרי הקופונים מתאוששים מהמחאה החברתיתאיפה עושים את הקניות הכי זולות בת"א?משלמים ביחד: המחאה משתלטת על הרגלי הצריכה

השבוע אושרה במועצת העיר פקודת הארנונה, ועל פיה, בשנה הקרובה הארנונה תעלה בקצת יותר משלושה אחוזים. הסיבה לחידוש די מדהימה: פקודת העיריות מחייבת את עיריית תל אביב להצמיד את הארנונה למדד המשכורות ומדד המחירים לצרכן. במצב כזה, העירייה יכולה לבקש מהמדינה שלא להעלות את הארנונה, אבל היא בחרה שלא לעשות את זה. הסאבטקסט: מצבנו הכלכלי טוב, אולי אפילו טוב במיוחד. אז למה לעזאזל זה לא מרגיש ככה?

יותר עניים עובדים מדוח הביטוח הלאומי לשנת 2010, שהתפרסם בשבוע שעבר, עולה כי במחוז מרכז ובתל אביב בפרט ממדי העוני הם הנמוכים ביותר בארץ. תחולת העוני של משפחה תל אביבית עומדת על כמעט מחצית מתחולת העוני הארצית. גם במחלקת השירותים החברתיים של עיריית תל אביב משדרים עסקים כרגיל: מתחילת השנה מטופלים על ידי המחלקה 26,823 בתי אב, נתון אשר מצביע על עלייה מינורית של 240 בתי אב בלבד לעומת השנה שעברה. גם לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצב הכלכלי אמור להיות יציב.

 משה גילצר, גזבר העירייה, מחזק את ההתרשמות האופטימית: “האינדיקציה שלנו היא לפי כמות העסקים שמגיעים לבקש הנחה על עסק ריק”, הוא אומר, “כשנכס ריק מכל חפץ, בעל העסק רשאי לבקש מהעירייה הנחה בארנונה למשך חצי שנה, פעם אחת בחיי הנכס. בקשות להנחה כזאת הן אינדיקציה לכך שעסקים רבים אינם פעילים. אנחנו לא רואים שינוי גדול בבקשות האלה בתקופה האחרונה ואנחנו לא מרגישים במצוקה”, הוא מסכם, “כיום תל אביב היא עיר איתנה מבחינה כלכלית”.

מהיכרות בלתי מזוינת עם החיים בעיר, התיאורים המובאים למעלה נשמעים מעט תלושים. בשיחות עם פעילים בעמותות ועובדים בשירותי הרווחה בעיר מתברר למה. “מגיעים אלינו לקבל סיוע משפחות חד הוריות, קשישים, עולים חדשים, מובטלים, חולים ונכים, אבל למרבה הצער, גם אנשים שעובדים בצורה קבועה ומסודרת, ומה שהם מרוויחים לא מאפשר להם לחיות”, מספר ניסים ציוני, מייסד ומנכ”ל בפועל של עמותת פתחון לב. “בשנים האחרונות, אנשים שעבדו בהייטק, פרסום או יחסי ציבור פוטרו והגיעו למצב שאין להם מה לאכול. בהרבה מקרים, התל אביבים נבוכים להגיע, כי תל אביב נחשבת עיר של שפע. הם מבקשים שנביא להם את הסיוע הביתה, כי הם מתביישים לבוא וגם כי אין להם זמן לעמוד בתור במרכז הסיוע – הם חייבים לרוץ לעבודה. טכנית. המצב הזה נפוץ בעיקר בקרב בני 30 עד 45”. עמותת פתחון לב מחלקת בתל אביב בין 800 ל־1,000 סלי אוכל מדי חודש. רובם מיועדים למשפחות, אבל ישנם גם כמה עשרות רווקים תל אביבים עובדים שנאלצים להיעזר בתרומות. “חל גידול במספר האנשים העובדים שבאים אלינו”, מעיד ציוני.

ירידה קוסמטית במספר הנזקקים. ביטוח לאומי (צילום: ניר כפרי)

כשמסתכלים היטב בדוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, מגלים עקבות לתופעה הזו גם בו. 70 אחוז מהעניים בגיל העבודה, לפי הדוח, הם עניים עובדים. “מדובר בעלייה דרסטית”, אומר ערן וינטרוב, מנכ”ל ארגון לתת, “רוב העניים העובדים משתכרים שכר מינימום, ללא תנאים סוציאליים, ועובדים בכל מיני ג’ובים חלקיים וזמניים. מדובר על אנשים שרוצים לעבוד ויוצאים לעבוד, אבל השכר לא מצליח לחלץ אותם ממעגל העוני. אם פעם הסיסמה היתה שכדי להיחלץ מהעוני צריך להיכנס לשוק העבודה – היום היא כבר לא תקפה”.

בגין יוקר המחיה, גם ארגוני הסיוע עצמם נאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים. “רוב התורמים שלנו בארץ ובעולם הם מהמעמד הבינוני בעצמם”, מסביר וינטרוב, “מדובר באנשים שצריכים היום עזרה כספית בעצמם. להערכתנו, עד סוף השנה נצליח להשיג 30 אחוז פחות מהתרומות שגייסנו ב־2010. זו מכה מאוד משמעותית עבורנו. נצטרך לצמצם היקפים של סיוע: נוכל לרכוש פחות מוצרי מזון ולחלק אוכל לפחות אנשים, וייתכן שגם ניאלץ לקצץ את הסיוע שאנחנו מספקים לניצולי השואה”.

גם ציוני לא צופה עתיד ורוד. “התחזית שלי”, הוא אומר, “היא שהמספרים האלה ימשיכו לגדול לצערי. למרות שבדוח של המוסד לביטוח לאומי מדברים על ירידה קוסמטית במספר הנזקקים, המספרים מדברים בעד עצמם: ב־1998 היו 800 אלף איש מתחת לקו העוני, היום יש 1,650,000. אני לא הרגשתי ירידה בפניות מצד שירותי הרווחה השנה, אלא עלייה”.

רטוריקה של הממשלה הפער הזה, בין הנתונים הנעימים בדוחות ובין התחושות הקשות בכיס, דורש הסבר. פרופ’ אביה ספיבק, משנה לנגיד בנק ישראל לשעבר ומראשי הצוותים המייעצים למחאה החברתית, מדווח שמבחינה פורמלית, אנחנו אכן לא מצויים בלבו של מיתון רציני. עדיין. ההאטה הכלכלית במשק החלה, הוא מסביר, אבל שיעור הצריכה שלנו עדיין עומד על 3.4 אחוזים בערך, כמו בשנים קודמות. “חצי ממה שישראל מייצאת כיום זה הייטק, וההייטק נחלש בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שנתחמק מאיזושהי האטה”, הוא אומר. אבל לדבריו, ייקח זמן עד שנראה את השפעות המצב הכלכלי העגום ברחובות, פשוט כי ככה זה במטרופולינים גדולים. “אני יכול לספר לך שהייתי בניו יורק לפני שנה וחצי, בשיא המיתון הפיננסי, וזה לא היה ניכר בכלל, מה שדי הדהים אותי”, הוא אומר, “העיניים שלי חדות לכלכלה, ועדיין, מיתון זה לא מלחמה. אתה לא רואה הרס. זה לא כמו המשבר הכלכלי הגדול בשנות ה־30, כשממש ראית חנויות סגורות. כששאלתי מישהו בניו יורק מה קורה ואמרתי שבכלל לא מרגישים את המשבר, הוא צחק ואמר: ‘בטח שמרגישים. סוף סוף אפשר להשיג מונית ברחוב, סוף סוף אפשר למצוא מקום פנוי במסעדה’. אלה ההשלכות הנראות של מיתון – העסקים חלשים קצת יותר. אם אתה עובד בבית קפה, תשים לב שיש לך פחות לחץ. אם לא, תבין שיש האטה במשק מתוך סיפורים של אנשים. יש תקופות שבהן אתה פתאום מתחיל לשמוע סיפורי מובטלים. חברים מספרים על פרויקטים בעבודה שהוקפאו. ככה זה. מי שחי בתל אביב יודע שקשה למצוא בעיר הזאת דירה. זאת עובדה בשטח. אבל אתה לא רואה את זה ברחוב”.

מי פנוי גם באלנבי? מוניות בניו יורק (צילום: AP)

לעומת ספיבק, פרופ’ יוסי יונה, מרצה באוניברסיטת בן גוריון והצלע השנייה בראש הצוותים שמייעצים למחאת האוהלים, רואה במיתון בעיקר כלי הפחדה ממשלתי, שתכליתו לעקר את הישגי המחאה. “כן, צפויה איזושהי האטה מאוד ספציפית במשק”, הוא אומר, “אבל אף אחד לא מדבר בביטחון על כך שיהיה מיתון עמוק. לדעתי, קברניטי המשק משתמשים ברטוריקה המבהילה של המיתון כדי לעשות דה־לגיטימציה למחאה ולדחוק אותה לקרן זווית. הממשלה והאוצר לא מנהלים את הדיון הציבורי־כלכלי בניקיון כפיים. הם בוחרים לאמץ הערכות פסימיות ולנצל את הדיבור על המיתון כדי לדחות את תביעות מנהיגי המחאה להביא למדיניות כלל ארצית צודקת ושוויונית יותר. לטעמי, מדובר בניצול ציני של האינדיקציות לגבי האטה בכלכלה העולמית”.

פחות סושי, ספרים וסקס כשמחפשים במקומות הנכונים, נעשה ברור שעם או בלי דוחות, קונספירציה ממשלתית כן או לא – המצוקה קיימת. העסקים הקטנים הם אלה שסופגים את עיקר המהלומות. כך קרה למסעדת מיקוני, סושיית חמד בבעלות הזוג איתי וליאת לביא, שבעוד שבוע ישנעו את הקונוסים והרולים שלהם מלב העיר היישר לפריפריה. “כשבחרנו לשכור חנות באבן גבירול, חשבתי שהרחוב הזה הוא ההיי של ההיי”, לביא נזכר, “כשאת מסתכלת בתצלום אווירי על הרחוב זה נראה כמו המיקום המושלם – הקריה, היכל התרבות, בית ציוני אמריקה, צוותא והסינמטק - כולם זה ליד זה. גם עכשיו, כשאני מנסה למכור את המקום, אנשים קופצים, ויש ביקוש היסטרי. חושבים שעושים פה בוכטות מטורפות. בפועל, הרחוב הזה חטף סטירה מצלצלת בשנה האחרונה. בשנה הראשונה היה מהמם מבחינת קליינטים, אבל השנה חלה ירידה משמעותית וחד משמעית בעבודה. ירדנו ב־40-30 אחוז במכירות, כשהמוצר לא ירד באיכות: זה מוצר רשתי שנעשה על סרט נע כמו במקדונלדס, הוא לא תלוי באיכות הטבח. חוץ מזה, השכירות באבן גבירול עולה מדי שנה ב־10-15 אחוז, ובמקביל, אף אחד לא מעלה לנו את המשכורת, כך שזה בלתי אפשרי”.

גם מסעדות היוקרה הכי אליטיסטיות מזיעות במאמץ לסגל לעצמן שיק יותר עממי. שאול אברון, השף והבעלים של יועזר בר יין, מקדם מנות קלילות במחירים שווים לכל נפש. “יש לנו שם של מרוחקים”, הוא אומר, “אבל יש לנו מלא מנות זולות. בהחלט ניסינו להתקרב יותר לעם ולהתאים את עצמנו למה שנראה כרוח הזמן. זה קו שמנחה אותנו”. לדעתו, השם האליטיסטי של המקום מתפקד גם כמחסום שיווקי: “הקהל הישראלי מחפש אופציות בילוי יותר קז’ואלי, ואני חושד שיש קליינטים שמפחדים לבקר אצלנו כי הם לא יודעים שיש מנות נוחות לכיס”.

אם אין כסף, אין קונוסים. מסעדת מיקוני (צילום: יח"צ)

בחנויות הספרים בעיר מעידים שבשנה האחרונה אנחנו קונים הרבה פחות. שלוש חנויות תל אביביות ותיקות נסגרו השנה (תגא, נ.ב ספרים וחותם), וגם אלה ששרדו מדווחות על קשיים יומיומיים. רוני ואגנר, מוכר בחנות הספרים הנסיך הקטן, מספר על ירידה דרסטית במכירות. “בשנה האחרונה קונים פחות”, הוא אומר, “ומי שקונה, קונה מהמבצעים של ספרים בעשרה שקלים, או שלושה ספרים ב־50”. זה לא אומר שאנחנו קוראים פחות: המכירות ברשתות הגדולות נפגעו פחות, ומרים פוזנר, מנהלת מחלקת הספריות בעיר, מדווחת שמספר המשתמשים בספריות הציבוריות עלה השנה בצורה משמעותית.

אבל המצב הכלכלי בא לידי ביטוי גם ברגעים אינטימיים יותר ביומיום של התל אביבי הממוצע, כפי שיכולה להעיד אורית פס, פסיכותרפיסטית מוסמכת, סקסולוגית ומטפלת זוגית. “אני עובדת עם לא מעט זוגות צעירים”, היא אומרת, “והחיים שלהם קשים, אין מה לומר. הם מזגזגים בין עבודה אינטנסיבית ולימודים, והימים  שלהם עמוסים וארוכים. אני מכירה זוגות צעירים שמתראים רק בלילה. זה מצב לא נורמלי". "בנוסף, הקשיים הכלכליים משפיעים על עצם ההגעה לטיפול, שלצערי עדיין מתויג כמותרות”, מוסיפה דניאלה פרייפלד, מטפלת ומחנכת מינית מוסמכת, “לכן בעת משבר כספי, הוא אחד הדברים הראשונים שאנשים מוותרים עליהם. באמצע המשבר הכלכלי הגדול ב־2009-2008, היתה ירידה כללית בקליינטורה של מטפלים מיניים ופסיכולוגיים, ואני מאוד מקווה שהמצב הזה לא יחזור על עצמו”.

לא הלילה, הדאו ג'ונס בצניחה (צילום: dreamstime)

הדבר היחיד, מתברר, שתל אביבים ממשיכים לרכוש בקצב הוא ההזדמנות לברוח מכאן. ליאת לוי, מנהלת סניף איסתא בדיזינגוף, מעידה שאצלם לא מרגישים אפילו רעד קל בכנף. “בחודשים האחרונים כולם דיברו על המחאה החברתית, ואצלנו כל הזמן צחקנו שלא מחאה ולא נעליים. מלחמה פוגעת בתיירות הרבה יותר ממחאה. המאבק החברתי דווקא עשה לאנשים מצב רוח טוב: השנה היו יותר נוסעים מבשנה שעברה, למרות שהמחירים עלו”. ב־2010 טסו דרך איסתא 300 אלף נוסעים; ב־2011, עד כה, 420 אלף. “ככל שנעשה פה יותר קשה, ככה צריך יותר אסקפיזם, וחו”ל מספק את המפלט הזה”, אומרת לוי.

עדיין מלא עד אפס מקום. הבראסרי (צילום: יח"צ)

פרופ’ יונה מסכים שאסקפיזם הוא הדרך של תל אביבים להתמודד עם המיתון שבדרך: “מיתון משפיע בראש ובראשונה על תרבות הפנאי, והיית מצפה שבימים האלה תהיה פחות צריכה תרבותית בתל אביב”, הוא אומר, “אבל אם את חולפת על פני הבראסרי, את רואה שהוא מלא כל יום, כל היום. זה קשור לעובדה שאנשים חיים כאן בלי רשת ביטחון סוציאלית ובלי התחושה שיש להם עתיד כלכלי. בגלל יוקר המחיה וגובה שכר הדירה, צעירים לא יכולים לפעול היום כדי שמחר יהיה להם בית, ואנשים שאין להם עתיד נוקטים בגישה אסקפיסטית־ניהיליסטית של ‘אחרי המבול’. זה פשוט: אם אדם לא יכול לשרטט לעצמו שום מצב שבו הוא יבטיח את עתידו, הוא מתמסר לאי הביטחון. למה להתאמץ? לפחות נהנה ונחווה את מה שיש לעיר להציע עד תום. לפי רוסו, מה שמאפיין את הבורגני זה הפחד מאי וודאות, ולכן הוא מין יצור כזה שממשכן כל הזמן, עושה תוכניות חיסכון, לומד מקצועות להגדלת כושר ההשתכרות. בגלל המציאות החדשה בארץ, נוצר סוג חדש ומאוד מעניין של בורגנות בתל אביב – אנשים שמכורים לגירויים שהעיר מציעה, אבל לא סולדים מאי הוודאות, אלא חוגגים אותה, פשוט כי אין להם אופציה טובה יותר”.

כתבות שאולי פספסתם

*#