הצד האפל של רוטשילד: מה קרה לרחוב שינקין? - לילה - הארץ

הצד האפל של רוטשילד: מה קרה לרחוב שינקין?

באייטיז הוא היה חתרני, בניינטיז הוא היה לוהט, בשנות האלפיים הוא היה מבאס ובשנים האחרונות הוא לא היה בכלל. השיפוצים בשנקין עשויים להרוג את מה שנשאר ממנו במקום להקים אותו לתחייה. האם עוד אפשר להציל את הרחוב הזה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נטע הלפרין, עכבר העיר

ב־20 בנובמבר, אם לא יהיו עיכובים בלתי צפויים, רחוב שינקין צפוי להתכסות בשכבה עבה וסמיכה של אבק. בעצם נדמה שזה קרה לו לפני שנים: הרחוב שהיה למיתוס בתרבות המקומית הוא כבר מזמן סתם עוד רחוב. חנויות היוקרה והרשתות שזלגו לתוכו מצפון, לצד באסטות הבומבמלה הזולות שמילאו אותו מדרום, הצליחו לטשטש את מעט הקסם שנותר בו. לא ברור איך ניתן, או אם צריך בכלל, להחזיר לרחוב את ההילה האוונגרדית שאפפה אותו אי שם באייטיז; המוקדים האמנותיים והשיח התרבותי כבר מזמן מתנהלים דרומה ממנו. אולי גם כבד מדי להשתמש במונחים כמו “מורשת”, כשדני דותן עוד שואג בלבונטין 7 עם הקליק. אבל כשמביטים על נוה צדק המצועצעת והמעוקרת, מטריד לחשוב שזה הגורל שהעתיד צופן למתחם שהגה אופנות, הפיץ רעיונות, טיפח אמנות אלטרנטיבית והיה אחד הגורמים שהפכו את תל אביב למה שהיא. ערים רבות בעולם משנות כיום את פניהם של רחובות ורבעים בתוכן, מתוך מודעות לאופי התרבותי והחברתי שלהם. נראה שכאן כבר התרגלנו להאמין שזה פשוט יותר מדי לבקש.

כאילו כזה: לאן נעלמו השינקינאים האמיתיים?

זריקת מוות

עבודות השיפוץ צפויות להפוך את שינקין - אחרי תקופה ארוכה של טרטורים ונטרול כמעט טוטלי - לרחוב ירוק יותר, שלפעמים אפילו יוכרז כמדרחוב. מלבד אי הנוחות הכרוכה בעבודות תשתית, רוב תושבי העיר יברכו על החלפת מערכת הביוב בשכונתם, ובפרט בשינקין, שבו הביוב עולה על גדותיו עם טיפות הגשם הראשונות. עם זאת, התוכנית מעוררת לא מעט חששות. העבודות, שעתידות להימשך 15 חודשים, מדאיגות בעיקר את בעלי העסקים ברחוב, שבין כה וכה אינו זוהר מבחינה כלכלית בשנים האחרונות. “אפילו בלי להביא בחשבון את העיכובים האפשריים, שנה ושלושה חודשים של עבודות יהיו זריקת מוות לרחוב”, טוען הסופר דודו בוסי, שיושב מדי יום בקפה תמר. “כבר עכשיו כל שני וחמישי נסגרות חנויות. אנחנו, הקבועים, נמשיך לבוא גם אם נאכל אבק. אבל בלי תנועת כלי רכב ולקוחות מזדמנים, ובלי להקל על בעלי העסקים בזמן השיפוצים, אני לא בטוח שקפה תמר ישרוד את השיפוץ. ולא רק הוא”.

"נמשיך גם אם נאכל אבק". דודו בוסי (צילום: אורן זיו)

גם אם ישרוד הרחוב את מתקפת השיפוצים, לא ברור איזו תקומה מחכה לו אחריה. המודעות שמפגינה העירייה לצורך בפיתוחו של מרכז אורבני היא מבורכת, גם כשהיא מגיעה באיחור של שני עשורים לפחות לעומת ערים אחרות בעולם. עם זאת, הצהרת הכוונות של עופר שחל, יו”ר החברה העירונית אחוזת החוף שמנהלת את הפרויקט, ולפיה “מדובר ברחוב חשוב שאנחנו רואים בו פוטנציאל אדיר של תרבות, תיירות ומסחר”, מדאיגה את מי שרואה בחומרה את שכר הדירה המופרע ברחוב, שצפוי לעלות עוד, את הרשתות ההולכות ודוחקות את העסקים הקטנים ואת היזמים שלוטשים עיניים לפרויקטים שיהפכו את שינקין קודם לאזור ביקוש, ורק אחר כך למקום לחיות בו. על תרבות ערנית ואמנות רלוונטית אין מה לדבר. “אם שינקין לא ייחלץ ממעגל ההתייקרות, הסכנה היא שיהפוך ל’אזור מסחר משופר’, מונח מכובס להפרטת רחובות מסחריים וניהולם על ידי גורמים פרטיים, אחרי שהעירייה כשלה בתפקידה”, התריעה לפני חודשים אסתר זנדברג ב”הארץ”. אם תחייתו המחודשת של שינקין כרוכה בהכרח בהפיכתו למרחב מצועצע של צריכה יוקרתית, אפשר להספיד אותו שוב, והפעם באופן סופי.

“אין חשש ששינקין יהפוך למרחב של צריכה”, אומר יובל יסקי, אדריכל תל אביבי וראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שמתגורר בשכונה, “הרי שינקין כבר עכשיו דומה מאוד לקניון פתוח. המאפיינים שהעניקו לרחוב דני דותן וחבורתו, שהפכו אותו למה שהיה אז, הם כבר מזמן בגדר מיתולוגיה. רוב העסקים המסורתיים והמעוזים התרבותיים פינו את מקומם למותגים, לרשתות שיווק ולצריכה מוגברת. זה לא חדש שרוב תושבי השכונה מדירים את רגליהם מהרחוב, ומעדיפים את רחוב העבודה, את גן החשמל ואפילו את קינג ג’ורג’ כמוקדים של צריכה ופנאי”. למרות ההספד הנחרץ, יסקי סבור שיש דרך להחיות את הרחוב, אם השיפוץ שייערך בו יהיה מינימלי ולא אגרסיבי כמו זה שבדרך. “הרצון של העירייה להקנות שפה אחידה לרחובות המתחדשים מביס את הרעיון של תל אביב כעיר של גיוון ומגוון”. יסקי מאוכזב מהקו העיצובי שמאחורי התוכניות לשיפוץ הרחוב, שפונה לדבריו לכיוון נובורישי שאינו הולם את אופיו. “בשנים האחרונות יש נטייה לעיצוב יתר, שמבטל את האופי של הרחובות. שיפוץ מתוחכם יותר ישאף דווקא לבדל את הרחובות ולשמור על צביונם. העיר חוגגת את עצמה מדי, וכבר יש מי שרואה בעקרונות העיצוב הנוכחיים שלה ביטוי לתל אביב עשירה שנפרדה משאר ערי ישראל. יפיוף הרחוב והצבת רהיטי רחוב ועמודי תאורה דקורטיביים עלולים להעניק לשינקין מראה מצועצע שרק יפגום בו”.

לעירייה יש מה לעשות עם זה?“בהחלט. שינקין עבר תהליך מאוד קיצוני בשנים האחרונות. הכניסה של סטימצקי לרחוב וסגירת חנות הספרים חותם כמה שנים לאחר מכן הן רק דוגמה. בעשור האחרון כמעט כל עסק שנסגר ברחוב נתפס על ידי חנות דגל של איזו רשת, בעיקר נעליים. המגוון הכרחי לרחוב - הוא סוג של מערכת אקולוגית. היעדרו יהרוג את שינקין, כפי שקרה כבר לדיזנגוף. יש חשיבות לכך שעסקים קטנים יזכו לעידוד אקטיבי ולתמריצים מצד העירייה, בד בבד עם הגבלת החדירה של רשתות באופן שיאפשר להתמודד איתן. בערים אחרות בעולם מינהלי רחובות ורבעים פועלים בתחום הזה כדי להשפיע על תמהיל העסקים”.

סגירת החנות בישרה את המכה. "חותם" בשינקין (צילום: אורן זיו)

פחות אמנות, יותר תיירות

עבור אדריכל העיר יואב דוד נראה שהדילמה פשוטה בהרבה. מבחינתו העבר התרבותי של שינקין הוא היסטוריה, ועתיד הרחוב טמון בתיירות. “נשמח לשפץ מבנים לשימור ולקדם את הרחוב עם שילוט מרחבי להולכי הרגל, עם סיפורים שקשורים למקום ומידע היסטורי", הוא אומר. "בכיכר מגן דוד גם יוקם מוקד אינפורמציה למבקרים”.

אמרת שמראה השיפוץ יזכיר את זה שנערך באבן גבירול. אין מקום לשמור על האופי הייחודי של שינקין?“בתל אביב אנחנו מגדירים ומיישמים שפה אחידה, אנחנו לא מאמינים שמקום אחד צריך לקבל פרטים מיוחדים ואזור אחר פרטים אחרים. מצד שני, שינקין זה מקום מיוחד ואנחנו ניתן לו את הטוויסט שלו, למשל בשילוט מיוחד. גם יוצבו רהיטי רחוב שיעניקו לו צביון ייחודי, כמו כיסאות בר”.

הקדשתם תשומת לב לחיזוק העסקים הקטנים ברחוב?“אנחנו לא נכנסים לתמהיל. מובן שאנחנו מעדיפים ושמחים לשמור על העסקים הקטנים, ולהימנע מריבוי של רשתות שאפשר למצוא בכל מקום אחר בעיר. אבל זה לא חלק מהתוכנית. שיתפנו את התושבים ובעלי העסקים בתכנון, אבל הפרויקט מנסה לתת תשובה מאוזנת לרחוב, בלי להיכנס לאינטרסים שלהם”.

בעלי העסקים ברחוב, וגם התושבים, חוששים שאחרי השיפוץ שכר הדירה יזנק באופן שלא יאפשר להם לעמוד בו.“אנחנו לא יוצאים לטפל בעיר תחת האיום ששדרוג יגרור אחריו עלייה בשכר הדירה. עלינו לבצע את המיטב במרחב הציבורי, ולקבל את המוצר הכי טוב. בעלי העסקים הם שצריכים להתעורר ולשפץ את הנכסים שלהם. יש יותר מדי אזורים מטופחים שבהם חזיתות החנויות מוזנחות”.

יש בעלי עסקים שפשוט לא יכולים להרשות את זה לעצמם כרגע, בטח בשינקין.“האיום של שיפוץ כמשהו שעלול להעלות מחירים הוא לא כלי עבודה ראוי מבחינתי. לא נעשה עבודה גרועה כדי שיישאר זול. אנחנו מטפחים גם רחובות אחרים, והתושבים שגרים בעיר יתפזרו בה לפי היכולת”.

אפשר לפתח את העיר גם מתוך מודעות למאפיינים הכלכליים והתרבותיים הייחודיים לרחוב.“יכול להיות, אבל בתוכנית הפיתוח של שינקין לא נכנסנו לזה. התכנון אחראי על תשתית, על הנדסה ועל ארכיטקטורה. לשאר לא נכנסנו, זה בסך הכל שוק חופשי. לטעמי האישי עדיף שיישארו מקומות קטנים עם אופי ייחודי. יכול להיות שנתעסק בזה בפרויקט הבא”.

התייחסתם בתוכנית לתמהיל האוכלוסייה ברחוב? איך, נניח, יוכלו צעירים להמשיך לגור בו?“אני לא חושב שזה הובא בחשבון. העיסוק היה בתשתית ובמראה הכללי של הרחוב, ופחות במי מוכר מה ומי גר איפה. אנחנו עובדים על התוכנית כבר שנתיים. יכול להיות שבמועד אחר היינו מקדישים יותר תשומת לב לשאלות כאלה. אני לא יודע מה אנחנו יודעים לעשות, האם אנחנו צריכים לעשות, כרגע זאת סוגיה פתוחה”.

“ההרגשה שלי ושל רבים מהעוסקים בתכנון היא ששמים דגש גדול מדי על היבטים פיזיים וקוסמטיים, וקטן מדי על תכנון חברתי וסביבתי”, טוענת ליאת איזקוב, אדריכלית ופעילה בשכונת פלורנטין, “ההשקעה בתשתית מבורכת, בעיקר כשיש שביל אופניים לצדה. אבל ההרגשה היא שאין איזון בחלוקת המשאבים העירוניים, ושיש עיוורון כמעט מלא לנושא החברתי”.

ומה עם הצעירים? רחוב שינקין היום (צילום: אורן זיו)

לחדש את הסצנה

יואב דוד אולי לא מאמין שמתפקיד העירייה להתייחס למאפייניו החברתיים של הרחוב, אבל היתה זו אותה עירייה שב־1982 הקימה ברובע לב העיר, ושינקין במרכזו, תוכנית מהפכנית למדי בדיוק בנושאים האלה. לב העיר היה אז שומם, והמבנים בו תיפקדו בעיקר כמשרדים. עיריית תל אביב, בשיתוף משרדו של האדריכל אדם מזור, הסבה את המשרדים לדירות מגורים, וחילקה מענקים למשפחות צעירות שיגורו באזור. יסקי מאמין שתוכניות גרנדיוזיות מסוג זה רלוונטיות גם היום. “העירייה חייבת לעסוק בנושא שכר הדירה כדי לאפשר לאוכלוסיות שונות להתגורר באזור”, הוא אומר, “זה מה שנותן חיים לעיר. לב תל אביב עובר זה שנים תהליך של הומוגניזציה. אנשי ה־creative class, אלה שמעניקים חיות ואופי למקום, לא משתכרים דיים בשביל להתגורר בו. העיקרון הזה אמור להפעיל את פרנסי העיר לאפשר לסטודנטים ולאוכלוסיות מכניסות פחות להמשיך להתגורר במקום. אמנם הכלים לבצע זאת מעטים כיום, אך יש בהם כדי להקל על הצעירים”.

האדריכל אלי פירסט, מרצה בבצלאל ושותף במשרד אלי פירסט־אדם מזור אדריכלים ומתכנני ערים, מבהיר שלא מדובר בצדקה. “מתן פתרונות דיור לאוכלוסייה הצעירה הוא צורך של העיר כעיר מזדקנת, שזקוקה לאוכלוסייה צעירה כדי להתחדש”, הוא אומר. לדבריו, אין שום סיבה שתוכנית כמו זו שהוחלה על האזור בשנות ה־80 לא תתבצע בשינקין גם היום. אלא שהעירייה, הוא אומר, לא תוכל לעשות את זה לבד. “מדובר בפעולה משולבת”, הוא מסביר, “העירייה צריכה לדחוף לכך, אך ההיתכנות של דבר כזה תלויה בממשלה. אני רוצה לקוות שהנושא הזה קיים איפשהו בתוכניות המקיפות של העירייה. כדי שרחוב יצליח הוא צריך שגבר או אשה יגיעו בבוקר למכולת השכונתית או לקפה, ולא רק לחכות לצפונבון שמגיע בסופי שבוע. שינקין, על האווירה הייחודית לו, הפך עם השנים למותג כלל ארצי, ומן הראוי להקדיש לו תשומת לב. במקרה של הצעירים, שעדיין מהווים אחוז ניכר מדרי המתחם, התחשבות בהם תפיח רוח חיים אמיתית ברחוב”.

התוכנית ההיסטורית לפיתוח לב העיר, על כל תרומתה לפיתוח האזור, לא היתה עובדת אלמלא הדמויות הממסדיות פחות שתרמו להתפתחות הרחוב בתחילת האייטיז. באותה תקופה הרחוב המנומנם והמרופט הכיל בעיקר חנויות לממכר ביצים, חגורות שבר וגלנטריות קטנות. הראשונים שזיהו את היתרונות שלו היו דני דותן, האב המייסד של שינקין, ואחיו אורי, שהקימו ברחוב את האימפריה הקטנה שלהם, בדמות הגלריות שינק־אין ותת־רמה. “גרנו ברחוב וחיפשנו מקום שאפשר לשתות בו ולדבר על אמנות”, מספר דותן, “הרעיון היה ליצור מקום שיביע את שאט הנפש שלנו מחוסר התרבות בארץ, מעבודת האלילים של הפוליטיקאים והדת. פתחנו במודע ברחוב ישן, לא במרכז העניינים, כך שידענו שמי שנכנס אלינו, חשובות לו תרבות ואמנות. כל השאר הגעיל אותנו”. את התערוכות, שהציגו בעיקר אמני שוליים שלא ניתנה להם במה בצינורות הממוסדים, השלים עיתון של הגלריה, שהוקדש ליצירות מקוריות. “עד אז חיינו בעיקר מתחת לאדמה, במועדונים ובלילה. אבל דברים שמביעים בעזרת מוזיקה אגרסיבית אפשר להביע גם בעיתון ובגלריה”, מסביר דותן.

כך זה אמור להיות. הדמיה של רחוב שינקין המחודש

חודשים לאחר מכן פתחו אילנה הרשנברג והנס פלדה ברחוב את גלריית פלסטיק פלוס, שהתאפיינה במוצרים חדשניים ולא יקרים, כאלו שאפשר לנייד מדירה לדירה בקלות, ושענו על הצרכים האסתטיים והפרקטיים של האוכלוסייה הצעירה. בהמשך נפתחה גלריית אחד העם 90, שתרמה להפיכת המקום למרכז אמנות אלטרנטיבי. מקימיה פעלו ללא מטרות רווח, פנו לאמנים משולי הזרם המרכזי והציגו ללא הייררכיה צילום, ציור ואדריכלות. “הכוונה היתה להוות קונטרסט לסצנת האמנות כפי שהתנהלה בגורדון, שהפך כבר אז לזקן ומיושן, לממסד הגלריסטי שהתמסחר”, מספר אריה ברקוביץ’, אמן, המנהל האמנותי של בית האמנים תל אביב, וממקימי הגלריה. ברקוביץ’ וחבורתו היו הראשונים להציג תערוכות פיסול ברוטשילד, היכן שלימים ובאופן אירוני למדי הוצגו תערוכות ששימשו פרסומת לבנקים ולתאגידים אחרים. בקרבת הגלריה פתחה ב־1982 תמר ברגר, היום מרצה ללימודי תרבות, את חנות הספרים המאה ה־20. ברגר, חפה מנוסטלגיה, זוכרת בעיקר כיצד חיסלה ההרפתקה הכלכלית הנמהרת הזו את כל כספי הירושה שזכתה בה.

הסצנה התרבותית־אמנותית הפכה את מה שהיה אז דרום העיר למתחם סוער. האזור התמלא באמנים, בסטודנטים, באקדמאים ובאנשי תקשורת שהרכיבו את הדור החדש של הבוהמה. עד 1986 הספיקו האחים דותן, ברגר וחברי אחד העם 90 לסגור את המקומות ששינו את פני הרחוב, אבל אז הגיעה תנופה מחודשת עם פתיחת האוזן השלישית של מיקי דותן ודורון גיל ברחוב. “המיקום הנעים, שכר הדירה ההגיוני והאוכלוסייה, שמנתה סטודנטים לקולנוע ואמנות ואנשי אנדרגראונד, התאימו לפעילות ולמטרה שלנו – יבוא של אירופה וניו יורק לתל אביב”, מספר אסא אופק, מנהל האוזן, “באותה תקופה כבר התגבש סטייל ברור של הניכור השינקינאי: הבגדים השחורים, המשקפיים הכהים, סגנון הדיבור. עם הזמן התפתחה שם תעשיית שוליים שתיקשרה עם עצמה ופירנסה את המושג בועה, אבל כך המשיך שינקין להיות רלוונטי גם כשכבר לא היה אנדרגראונד”.

בועה של פריפריה

עם שינקין הרחוב צמח שינקין המיתוס. “לא באמת חשוב מה קרה כמו מה שכתבו על זה”, אומר פרופ’ מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי מאוניברסיטת חיפה, “אלה היו המקומונים, ו’העיר’ בראשם, שפיתחו את המיתוס של וילג’ בתל אביב, ואחריהם, לקראת סוף שנות ה־80, גם העיתונים הגדולים. זמן לא רב אחרי ש’גילו’ את שינקין, כבר היו כתבות כמו ‘איך צריכה להיראות דירה של שינקינאי’. הוא מעשן כאמל ולא טיים, הוא אוכל פסטה ברילה ולא אסם, שותה אספרסו ולא נס - הוא לא פרובינציאלי. זו היתה תקופה של היפתחות לעולם הגדול, ושינקין היה החלון”.

אבל התנפחותו האדירה של המיתוס הביאה בו בזמן לשחיקתו. “גרה בשינקין”, הלהיט של להקת מנגו מ־1989, סימן את הפיכת המותג לטראש המוני. משנות ה־90 ואילך עבר שינקין, כמו מרכזי ערים מתחדשים אחרים בעולם, תהליך ג’נטריפיקציה מסיבי: לשכונה נכנסו תושבים עשירים יותר, וסניפים של רשתות מקומיות ובינלאומיות נפתחו בו לצד חנויות בוטיק יוקרתיות ויקרות. באמצע העשור סגרו הרשנברג ופלדה את פלסטיק פלוס. “שינקין הוא לא אותו רחוב שחלמנו עליו”, כתבו על חלון הראווה, “אהבנו אותו למרות שראינו אותו הופך מוילג’ לקניון”. שנה לאחר מכן נפתח לא רחוק משם סניף של מקדונלדס, ופעילי סביבה ותושבים הפגינו נגד פתיחתו במשמרות. ההתנגדות לא עזרה: המחצית הראשונה של העשור הקודם התאפיינה בחדירת עוד ועוד רשתות לרחוב. חנויות מיתולוגיות כמו סטודיו בורוכוב לצילום, קפה הברווז, חנות התקליטים אלגרו וחנות היד שניה אובססיה נסגרו. על חורבות פלסטיק פלוס נפתח סניף חדש של ארומה. ב־2005 סגרה האוזן השלישית את שעריה והתמקמה בקומפלקס המחודש בקינג ג’ורג’. “עזבנו בין השאר בגלל שכר הדירה, שהפך בלתי אפשרי ובלתי הגיוני”, מסביר אופק, “המיתוג האפיל על הנשמה”. הסניף של מקדונלדס נסגר בסופו של דבר בשנה שעברה, אבל סגירתו לא הפעימה את מי שהפגינו נגדו; במקומו נפתח סניף שני של AM:PM ברחוב. “באופן משעשע, שינקין הוא כבר עשור רחוב של אנשים מראשון לציון שמגיעים לעיר עם סטיגמות בראש, ואז פוגשים אנשים אחרים מראשון לציון ומאשימים אותם בהתנשאות תל אביבית אופיינית”, מסכם רועי (צ’יקי) ארד, משורר, עיתונאי ומייסד אוניברסיטת שינקין. “אני זוכר שלפני עשור עשו סקר בשינקין לקראת הבחירות, והיה רוב גדול לליכוד. אם פעם שינקין היה בועה של יצירה, כרגע שינקין הוא בועה של הפריפריה בלב תל אביב”.

הפריפריה השתלטה. רחוב שינקין (צילום: דן קינן)

ככה זה בכל וילג' עירוני

יש מי שמאמינים שהתהליך שעובר שינקין הוא שלב בלתי נמנע בחייו של כל וילג’ עירוני. “בשלב מסוים העיר מתחילה לצרוך את עצמה. זה תהליך טבעי של רחובות”, אומר שרון רוטברד, אדריכל במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שהתגורר ברחוב בתחילת שנות ה־80. הוא לא נלהב מהשיפוץ, אבל מסיבות אחרות: “אני הייתי משקיע את כספי השיפוץ ברחובות שבאמת צריכים אותו כמו סלמה, או שדרות הר ציון”, הוא אומר, “את המרצפות בשינקין החליפו כבר כמה פעמים”. גם ד”ר גדי טאוב, סופר, מרצה ולקוח קבוע באורנה ואלה, מסרב להתאבל. “פעם גרתי עם שותף ברחוב מאלברי, בליטל איטלי בניו יורק”, הוא מספר, “הסביבה היתה חצי סטודנטיאלית, חצי בוהמית, וענייה, אבל השיק כבר היה שם. הלכנו ברחוב איזה ערב, וגילינו שחנות שהיתה בשיפוצים הפכה לחנות נעליים של המותג Nine West. החבר שלי אמר לי ‘זהו. הלך על השכונה שלנו’. זה היה קצת דרמטי, אבל נכון. וזה חלק ממעגל החיים העירוני. בתוך השולי מתפתח הקוּל, אבל קול זה דבר עם ערך כלכלי, אז המותגים עטים עליו, ומותגים זה כבר לא קול. אז מה שהיה מגניב ועני נידון להפוך לעשיר ולא מגניב. לא נורא. קול זה לא לנצח ממילא”.

אבל גם אם מדובר בתהליך טבעי לנוכח השיטה הכלכלית המקובלת היום, הקיץ האחרון ברוטשילד מזכיר שלא חייבים להרים ידיים. זה שאי אפשר להציל את שינקין מעצמו, לא אומר שלא שווה להילחם עליו. בעולם, וגם בארץ, יש מקומות שבהם זה קורה. “ברוב הערים במדינת קליפורניה, למשל, ישנם אזורים שמסומנים כאזורים ללא רשתות”, אומרת ד”ר אמילי סילברמן, שמתמחה בתחום הדיור הציבורי. “לחנויות נקבע גודל מסוים בהתאם לאופי הרחוב, כך שלא יהיו מבני ענק שישתלטו עליו. זה שומר על מקומיות ומחזק קהילתיות. תל אביב לא השכילה לשמור על רעיון המקומיות, לא בשינקין ולא במקומות אחרים. בנמל יפו למשל, בניגוד לנמל תל אביב, עובדים בחוכמה. יש בנמל מנהל, שעובד בקטן ושומר על איזון במקום. בניגוד לנמל תל אביב, שם אין מקומות גדולים כמו אייס. העיצוב כולו נעשה בקנה מידה אנושי, וניכר הניסיון ליצור מרחב משותף ואישי. יש פתיחות כלפי מגוון אוכלוסיות שמבקרות ועובדות במקום. ניהול כזה עובד מתוך תפישת עולם, הם עושים בדיוק את מה שהיה צריך לעשות בשינקין”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ