אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיבור נגוע: חג של פסטיבלים בשקל

למה כל אירוע בסוכות חייב להתחפש ל"פסטיבל"? למה כולם התבאסו על מותו של סטיב ג'ובס? ולמה דפני ליף כותבת שטויות בפייסבוק? חמש הצעות לשיחות חג בסלון שלא קשורות לגלעד שליט

תגובות

השיח החגיגי: "נפגש בקופות של הפסטיבל, זה הכל חינם אחרי שמשלמים 240 שקל" סוכות הוא חג הפסטיבלים, ופסטיבל היא מילת קסם, לא פחות. מצאתם כלי  נגינה ישן בבית? אתם יכולים להקים את "פסטיבל האקורדיונים העתיקים". רצים למכור כמה צעיפים מעפנים ולהגיד לאנשים שההילה שלהם בצבע בז' היום? לכו תקימו בסטה ב"פסטיבל הרוחניקים השרלטנים". רוצים מסטיק? יש פסטיבל ממתקים בתחנה בתל אביב. באמת, את זה האחרון לא המצאנו -  ואנחנו דווקא מתים ללכת לשם. אנחנו לא מפסיקים לדמיין  גמדי אומפה-לומפה קטנים שישפכו שוקולד מכשף לפינו כשמלאכים ממרשמלו מפזרים עלינו אבקת סוכר - מדחיקים את העובדה שבסוף שוב נידחק בין רבבות בני אדם משועממים, נשלם מחיר רגיל על פופקורן, ואולי נראה הופעה חינם של עידן עמדי. עם אינפלציית הפסטיבלים עולות גם הציפיות שלנו, ובהתאמה גם האפשרות להתאכזב. הרי לעיתים קרובות "הופעות החינם" עולות לנו כסף בכניסה לפסטיבל עצמו, "סדנאות יצירה לילדים" הן לא יותר מקצת גבס וגואש, ומשפטים שיווקיים כמו "הצטרפו לחוויה המיוחדת שמעניקה לכם הסוכה התרבותית במתחם המקוריות" מכסים על לא כלום אחד גדול. ובכל זאת, לא נישאר בבית. מה אנחנו, חסרי תרבות?

לא לדבר על זה עם: חברים באיגוד מוכרי הבייגלה ותאגיד משווקי הזעתר.

כך תשנו את הנושא: למה בעצם כולם מתעקשים להגיד חול המועד ואף אחד לא אומר "שבוע הבא"?

» סוכות 2011 - כל האירועים

השיח האקטיביסטי: המחאה לא מתה, היא רק נחה ממש טוב דפני ליף התחילה את השבוע עם סטטוס נרגש בפייסבוק על כך שאלי ישי עזב ישיבת ממשלה כדי לפגוש אותה ואת מנהיגי המחאה החברתית. ביג מיסטייק, כמו שאומרים אצלנו. היה משהו פזיז בשבחים האלה, שמופנים כלפי מי שמייצג את החלוקה הלא צודקת של המשאבים, והסמיילי לגמרי מיותר - אבל לא ברור איך הגענו מכאן ועד לגל הסקפטיות החדש ששטף השבוע את המדינה. זהו יומם של מספידי המחאה, הציניקנים, קטני האמונה, אנשים שעדיין קונים תנובה או שסתם אומרים ש"צריך לתת לגדולים להתחיל לנהל את העניינים". בחלקה, התופעה נובעת מחוסרת הסבלנות של הציבור הישראלי -  כמו שציין רועי צ'יקי ארד במאמרו ב"הארץ". אבל חלקה הגדול הוא פשוט תגובה למה שנראה כרגע כלוגיסטיקה לוקה בחסר. בשבועות האחרונים שמענו על יותר מדי הפגנות מיותר מדי כיוונים. התבלבלנו - האם עלינו להגיע להפגנה בסוף השבוע הזה המתכתבת עם הנעשה בוול סטריט, או להפגנה גדולה יותר בסוף החודש. כעת מגייסים אותנו לשביתה כללית במשק ב-1.11, תאריך סימטרי ביותר, אבל שלא ברור מה אמורים לא לעשות בו. וחשוב מכל אלה -  עדיין לא הוקמה מפלגה חברתית חדשה. יאללה, דפני. את תעשי עוד טעויות, גם בתור חברת כנסת, אבל אין לנו מישהו יותר טוב. 

לא לדבר על זה עם: חיים הכט. הוא חפר מספיק בסיכום השנה שלו, ששודר על רקע אוהלי רוטשילד באווירה אקטיביסטית נלהבת.

כך תשנו את הנושא: מה מירב מיכאלי תגיד על זה שדפני ליף קראה לאלי ישי "יצא גבר"? בטוח ירדו לה כמה נקודות פמיניזם.

הכנסת מחכה לכם. רגב קונטס, דפני ליף וסתיו שפיר (צילום: קידר ניר)

השיח המספיד: "רק השבוע גיליתי שסטיב ג'ובס לא היה יהודי" בסוף השבוע שעבר נפח את נשמתו מייסד אפל, סטיב ג'ובס. מיד מיהרנו להתמסר ברעיון הפרופורציות ולהפנים שכסף לא קונה פטור מסרטן. אבל ההרהורים הפילוספיים נדחקו מהר לטובת הכרעה, שמתברר כי כל אדם היה צריך לקבל השבוע: "עד כמה ג'ובס באמת שינה את חיי?". הויכוחים האלה על מידת גאונותו וחשיבותו של מאן דהוא הם מלכודת: הרי בראי ההיסטוריה, מי אנחנו שנחליט מי יכנס לתוכה ומי ישאר בחוץ? והרי דרכה של ההיסטוריה היא לזכור את מי שבא לה, בלי קשר למה שאנחנו חושבים, הדיוטות שכנראה לא ניזכר בה בכל מקרה. ובכל זאת,  עבור מכורי הטכנולוגיה הפסיקה הייתה צריכה להנתן השבוע. העולם נחלק לטוענים כי  ערכי האסתטיקה, העיצוב והמהירות שבה הוא הרגיל אותנו לצרוך מידע, בעיקר בהמצאת האייפון - שינו את חיינו לאין שעור; בעוד שהסקפטיים גורסים כי ג'ובס היה לא יותר מאיש שיווק טוב עטוף בדמות צבעונית. אנו נסתפק בדרך הביניים ונסכם זאת בשלוש נקודות: א. לסטיב ג'ובס כבר לא אכפת מה אנחנו חושבים עליו, ב. אם מידת חשיבות מעסיקה את הציבור עד כדי כך, הוא לפחות היה גאון בתשומת לב. ג. למישהו יש מטען? הבטריה שלנו נגמרת.

לא לדבר על זה עם: לארי פייג'. מנכ"ל גוגל איכזב מרות כשלא הקדיש גוגל דודל למותו של ג'ובס, אז החלטנו להתעלם ממנו.

כך תשנו את הנושא: תרגיל בדמגוגיה זולה - "אם אפל היו משקיעים את כל הכסף שלהם במחקר הסרטן, המוות הזה היה נמנע".

» ההספד נשלח מהאייפון שלי: סלבס מצייצים על סטיב ג'ובס» סטיב ג'ובס: האיש שהציל את תעשיית המוזיקה

לוגינג אוף. סטיב ג'ובס (צילום: AP)

השיח התל אביב-יפואי: "אני לא רוצה להיות דרומה מרוטשילד כשיפו תתפוצץ" סחטיין לעיריית תל אביב שאת האנרגיות הרעות של יום כיפור ניסתה ברגע האחרון להסיט עם רמזור אופניים חדש בטיילת הרברט סמואל - המחוייבות של העיר הזו לתחבורה ירוקה מפעימה ממש, כמעט כמו המחוייבות שלה ליחסי ציבור גאוניים. אבל אולי כדאי לשים לב למה שכמעט קרה כאן השבוע, ועלול לקרות בכל רגע: התפוצצות שק אבק השריפה שהוא יפו. הטריגר הפעם היה פעולות של הקבוצה הברברית "תג מחיר" שחיללה והשחיתה קברים בבית הקברות המוסלמי ביפו, שבוע אחרי הצתת מסגד בדואי בגליל. פעולת התגמול, בדמות זריקת בקבוק תבערה על בית כנסת בבת ים, לא הפכה למהומות רבתיות אבל נדמה שזה רק עניין של זמן. השחתת קברים זו הקטנה שבבעיותיה של האוכלוסיה הערבית ביפו, שסובלת דור אחרי דור מהזנחה, קיפוח, והתעלמות של כל ממסד. כרישי נדל"ן רואים ביפו משטח לבניינים חדשים עבור יהודים שידם משגת; ושום גוף מפקח לא מוטרד מכך שאין קשר בין הנובורישים החדשים שצצים בה, לילידים המתוסכלים. מדהים ומפחיד שיש מי שעדיין מסוגלים לעשות טיול רומנטי לאורך החומות ולהגיד איזה יופי "העיר מתפתחת", מבלי לראות את החולי שבמצב. תהליך של גמיזת איזורים עניים לצורכי נדל"ן נקרא "ג'נטריפיקציה", והוא אף פעם לא נגמר טוב - בטח לא כשהיחסים גם כך נמצאים כל הזמן על אש גבוהה.

לא לדבר על זה עם: אנשים שבדיוק מצאו דירה במתחם נוגה ליד גלריה חדשה מעל חומוסייה מעוצבת.

כך תשנו את הנושא: "גם עלי קראוון התמסחר בטירוף, נהיה שם נורא נקי".

מתפתחים? גם לפני שנתיים המצב היה גרוע. מתוך "עג'מי":

השיח השערורייתי: "מקרטני כל כך זקן וסנילי, שהוא שכח איך זה נגמר בפעם הקודמת" אפשר לגחך אל מול העובדה שפול מקרטני התחתן בשלישית השבוע. אפשר לתמוה, לכעוס, לדפוק רכות את הראש בקיר תוך מלמול: "איך הוא לא למד?", ולקבוע כי הארוע הזה הוא הוכחה שאנשים הם בבסיסם טיפשים  - אבל אפשר גם להגיד שזה פשוט רומנטי בטירוף. זו הרי לא חוכמה להתחתן מוכים באהבה צעירה - אבל לעשות את זה בגיל 69, אחרי מסכת גירושים כל כך כעורה עם הקודמת הת'ר מילס, זה כבר אקט של אהבה מיוחדת במינה. ואנחנו הרי רק מחכים לסיבות לאהוב שוב את החיפושית המזדקנת. יותר מדי שנים הוא אכלס את הצהובים שבמדורי הרכילות, אבל עכשיו הכל רגוע: הוא חוזר בחליפה מהודרת, לידו יהודייה חביבה עם כסף מהבית שנראית מעולה בשמלה של סטלה מקרתני. היא בטוח לא ביץ' משוגעת כמו מילס. הוא אפילו כתב לה שיר חדש. איזה מלך. מגיע לו. לא, מצטערים. זה לא עובד. נחזור לגירסא המקורית: גם מילס וגם מקרתני יצאו רע מסיפור הגירושים שלהם, שהיה מלא בהשמצות הדדיות. היא אוהבת כסף, זה ברור - אבל הוא מצטייר מאז כאיש אטום, נפוח וגס רוח, ועל פי הנטייה שלו לרצות להיות נשוי כל הזמן-  הוא לכל הפחות, ממש חסר אחריות.

לא לדבר על זה עם: אנשים מאוהבים.

כך תשנו את הנושא: "אני מתפוצץ מציפייה לסרט התיעודי של סקורסזה על ג'ורג' הריסון".

» פול מקרטני התחתן פעם שלישית

יום נחמד לחתונה לבנה, ושלישית:

פרס הנובל של פרופ' דן שכטמן. ניסינו קצת להבין במבנה הגבישים הקוואזי שלו, אבל רק מספיק כדי שבפעם הבאה שטורקים או מצרים לא ירצו לשחק איתנו, נזרוק להם איזה "אנחנו תרמנו לעולם את מבנה הגבישים הקוואזי, מה אתם עשיתם?". נקווה שלא ישאלו אותנו מה זה אומר.

כתבות שאולי פספסתם

*#