אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר החטאים: זוגיות במשבר חגי ישראל

זה מתחיל ב'איפה נעשה את החג', נמשך במריבות על חנייה ונגמר ברוצח סדרתי - בין כסה לעשור הזוגיות הממוצעת עוברת לא מעט טלטלות

תגובות

כמו כל קלישאה זולה או סרט קיטש אמריקאי, גם אני נפלתי השנה לבהלת הריבים-עם-בן-הזוג בתקופת החגים. גם אם אף אחד מאיתנו לא באמת ענה אי פעם להגדרה "מוסכמה חברתית" או הקפיד על כללי הנימוס הספרטניים הנהוגים במשפחות פולניות שלחם חוקם הוא רגשות אשם, השנה, משהו באיזון הקוסמי נשבר וכך מצאנו את עצמנו מתקוטטים כחתולות מיוחמות ונופלים כסומים לכל מלכודת מתח ויצרים שטומנת בחובה ישיבה ממושכת בבית תוך בטלה גמורה, כחלק ממסורת החג.כך למשל, כאחרונות היענטות, מצאתי את עצמי עושה הכל כולל הכל, החל ממתק שפתיים ועד איומים קשים, כדי לאלף את הסוררת ולשכנע את בן זוגי המרדן להתלוות אלי לארוחת החג המשפחתית - חוויה המשתווה בעוצמתה לסקילה של אישה נואפת באיראן. צרת רבים חצי נחמה, כך אמרו פעם חכמינו זכרונם לברכה ואני תליתי בו תקוות רבות בכל הנוגע למצווה היהודית "לעשות קצת נחת להורים" תוך העברת הפוקוס ממני אליו ומניעת תחקורים מיותרים.

הכל התחיל במשפחה שלו שהחליטה לחגוג את חגי ישראל בגולה האירופית עם קרואסון וכבד אווז והנפיקה במיוחד עבורו פס המשחרר אותו מהלכות החג. מרוצה עד הגג הוא הודיע לי "השנה אני ודקסטר אחד על אחד כל החג. שתהיה לך שנה טובה, מתוקה". כמו כל יהודיה טובה ניסיתי לנטוע בו חוסר ביטחון מהול ברגשות אשם. "לבד?!, אתה הולך לשבת לבד בבית כמו איזה מסכן במקום להיות איתנו בשולחן החג?!", הזדעזתי, מקנאה בו בעמקי ליבי, וכשגם זה לא עזר, שאלתי בתדהמה "אתה באמת הולך לוותר על הגפילטע פיש של סבתא שרה ודלידג?". זה פחות או יותר חתם את השיחה בתוצאה הברורה 1:0 לדקסטר הגוי המשוקץ.לפחות עם המשפחה אפשר לריב. מתוך "עד שהשמשפחה תפריד בינינו"מרגע זה, כל שנותר לי הוא לבשר לאמי החרדתית שחבר שלי, בשר מבשרי לא יבוא לארוחת החג, ולהכניס את ראשי בין שתי דפנות הטוסטר המועך ולהפעיל על מלוא העוצמה. זה יהיה הדבר היחיד שיקהה במעט את החפירות וזעקות השבר האמהיות. לפעמים, החיים מעמידים אותנו למבחנים לא קלים שהתשובה היחידה עליהם היא  "כי יש לו קלקול קיבה מהגיהנום, אבל הוא מסר ד"ש".

הייתי (חג שמייייייח), אכלתי (מה לשים לך?), פוטמתי (זה הכל?? לא אכלת כלום!), נחקרתי (יש צרות בגן עדן?), חוללתי (נו, מה את יושבת שם ושותקת כמו דג?), הושפלתי (בגילך כבר הייתי עם שני ילדים/ אני לא מבינה בשביל מה את מחכה/ קצת שמנת) וחזרתי לדירת הצינוק שלי - חוף מבטחי עם קיבה מוגדלת וזנב בין רגלי, רק כדי לגלות את בן התשחורת שניצל בנס, מרייר לו בעונג מול דקסטר - העונה החמישית. בהמשך ישיר לאג'נדת הילד סעור הורמונים בעל המזג הבעייתי הוא גם סירב להגיע לכל אחת מגרורות החג: קרי, ארוחות היום שאחרי הנעות בין מספר ערים, עדות ומאכלים, והשאיר אותי לבדי במערכה עומדת חסרת אונים מול חקירות שתי וערב של המשפחה בסטריאו, תלת מימד ו- HD. זה היה חילוק הדעות הראשון. השני לא איחר לבוא.  בוקר אחד השמש זרחה, הציפורים צייצו ואני קמתי עם טרוניה חדשה בלב: "למה כולם מטיילים ורק אנחנו לא?". מכאן היה התסריט ידוע מראש: אני כלבה והוא לא ממש מבין על מה וכיצד. אבל רגע לפני שנכנעתי ליצר הרע ושפכתי עליו קיתונות של "אבל למה?" מוכיחים ומעצבנים, עשיתי פסייאנס ונפניתי לבדוק אם גם בשדות זרים, כלומר בקן האהבה של חברותי, הבילוי העיקרי ה"ברירת מחדלי" הוא בטלה, אלמלא הצד הנשי מתבכיין, מטיל וטו או מאיים להתנוון סופית. למה אנחנו לא מטייילים מספיק? מתוך "קרוקודיל דנדי"נו, מתברר שאנחנו, הספה והטלויזיה לא לבד במערכה. גברים, כך מלמדת ההכללה הגסה, לא ממש יוזמים. זאת אומרת הם כן, אבל רק אם הם ממש חייבים בעתות מצוקה כימי הולדת, ימי אהבה או תאריכים סמליים, אז מצופה מהם להפוך בין לילה ליציר כלאיים בין זורו הרומנטיקן לספי בן יוסף ההרפתקן. בימים כתיקונם, כך התוודו חברותי הזוגיות וגם ידיד אחד אמין, הם מעדיפים את השיגרה שלהם מול סרט טוב, רבוצים על הספה, בעודנו מפנטזות על וואדיות רומנטיים, פכפוך נחלים ופיתות עם זעתר למכביר.

לא כינסתי את מסקנותי בדו"ח טכטנברג יעלי וגם לא הוכחתי אותו על המחדל החמור והעצלת הנפוצה ממנה סובלים בני מינו. במקום כל אלו נפניתי לחשוב מדוע אנחנו, ואני בראש, תמיד מצפות לאיזושהי הנחתת הפתעה טיולית, רומנטית, צימרית ומסאז'ית מבן הזוג, משל היה הוא סוכן טיולים מדופלם שכל מאודו הוא להמם ולהוציא אותנו מהשיגרה. מדוע בכל פעם שאנחנו צריכות להציע, לתכנן ולהוציא לפועל "שוברי שיגרה" מוצלחים, אנחנו מרגישות כמפיקות, ולמה בעצם אנחנו תמיד כל- כך עסוקות בלצפות ולצפות ולצפות?

מודעת ונאורה מתמיד, ארזתי לנו אמתחת ובתוכה תקרובת פחמימתית ואלכוהולית ופיצוחית והכרזתי בקול גדול: היום, עיוני, נוסעים לצפון!אכלנו פיתות עם זעתר, התחכחנו בהמוני ישראל שיצאו את ביתם בדיוק כמונו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה וגם נתקענו בפקק גדול שעורר עלי את טירופי, אך הריב הגדול ביותר התרחש דווקא במעמד חיפושי החנייה, אחד הגורמים העיקריים לריבים וגירושים בקרב זוגות תל- אביביים מצויים. קחו למשל אותי, מאותו יום שהבנתי ששמי השני הוא "נאחס חנייה", אני נושאת באג'נדה ברורה וקבועה הכוללת מעקבים צמודים עם הרכב אחרי כל אדם הנושא צרור מפתחות או כל ראייה התנהגותית אחרת הקושרת אותו לפינוי מקום חנייה. כחלק מאותה אסטרטגיה אני גם לא שוללת את כל הקשור במנהג האוולי להוציא את הראש מהחלון ובטון של דודה מהקריות לשאול את הצועד התמים "סליחחחחחחה, אתה יוצא מחנייה?". ככה זה כשנואשים. במקרי קיצון אין לי שום בעיה להבריח בצעקות פזצטה מבהילות את האדם שלצידי מהרכב ולצוות עליו לשמור חנייה חמה שזה עתה התפנתה מאחורי, מצדדי או באין כניסה. גם אם הדבר עלול לסכן אותו בדריסה. סליחה, את צריכה עזרה עם הרברס? מתוך "לארי קראון"הוא מצידו, זה שמכנה עצמו "בן זוגי" ואמור על פי המפרט, להתנאות בתכונות גבריות, גומע בשקט רב עשרות סיבובי חיפוש ובנוסף לכל גם מפרגן ב"סחטיין עליו" לכל מי שמוצא לפנינו חנייה. שוב ה- AM:PM, גינת שינקין, מלצ'ט, בלפור, "לא זה קטן מדי. לא תיכנס", אלנבי, שינקין וחוזר חלילה במשך 30-40 דקות, עד שאחד מאיתנו, במקרה הזה אני, מנסה למכור את הרכב ברמזור, נכשלת, מכריזה על כניעה והופכת למקשה אחת עצבנית שמנפיקה קללות בקצב שלא היה מבייש חולה טורט טורדני או את זהבי עצבני ביום רע. את החג סיימנו על אדום לבן +גלגל על המדרכה, מוכים, מיואשים ובעיקר שואלים את עצמנו למה לא יכולנו להסתפק בקצת נחת+פופקורן מול דקסטר על הספה. סוגיה שמעסיקה אתכם? נושא שרציתם לדבר עליו? כתבו ליעל רון בכתובת: yaelron.tlv@gmail.com

כתבות שאולי פספסתם

*#