אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיבור נגוע: מה עשית לנו, מארק צוקרברג?

הפייסבוק החדש דפק לנו את הסטטוסים, נשות הוליווד דפקו לנו הופעה אומללה והמדינה הפלסטינית דופקת לנו בדלת. הצעות לשיחות סלון על הנושאים הבוערים של השבוע

תגובות

השיח הפוליטי: "ספטמבר כמושג", זה "אחרי החגים" החדש"? לעבוד עם דדליין זה מלחיץ, אבל מתברר שגם סתם לשבת מול הטלוויזיה ולחכות להכרזת המדינה הפלסטינית היא מטלה לא קלה. לולא אבו מאזן הכניס לנו את ה"20 לספטמבר" למערכת היינו יכולים להדחיק, אבל לחץ השבוע האחרון העביר את כולם למעין דריכות תמידית שכמו תמיד באקטואליה, מביאה להרבה פול גז על ניוטרל. הרי ה-20 לספטמבר זה לא באמת ה-20 לספטמבר, סבב השיחות ימשך עוד כמה שבועות ככל הנראה; אבל בינתיים מהדורות החדשות כל כך נואשות להחזיק אותנו שם, שמתחילים לדווח על סוג הכיבוד שמוגש באספות האו"ם או לחטט באנקדוטות עבר על הצבעות נושנות. נדמה שעדיף להיות כל אחד כרגע מאשר הישראלי הפסיבי: סביר להיות נתניהו, עם יומן פגישות מלא ופופולריות גואה; די נחמד להיות גבון שמגלה פתאום שהיא קיימת; היינו חותמים אפילו על להיות פלסטינים רוקדים ברחובות לצלילי גלי הקול של צה"ל. רק לא להיות אנחנו, שיושבים מול הטלוויזיה, מנומנמים אך לחוצים, ומנסים להבין מה יקרה ואיך זה ישפיע על החופש שלנו להמשיך לשבת מול הטלוויזיה עוד שנים רבות.

לא לדבר על זה עם: השגריר המיקרונזי בישראל, הוא עדיין חושב שהוא הפייבוריט.

כך תשנו את הנושא: איך אתם חושבים שביבי יצליח לתרגם "או"ם שמום" לאנגלית?

מחמוד, אתה מלחיץ. אבו מאזן (צילום: מוטי מילרוד)

השיח הטכנולוגי: "תכנס ל"שפה" ותחליף ל"UK" - ככה תחזור לפייסבוק הרגיל" ב-21 לספטמבר קמנו למציאות חדשה, כזו שלא בחרנו בה, היא הוכרזה חד צדדית ועומדת לשנות את חיינו ולא בהכרח לטובה. אלא שעדיפה הייתה כבר מדינה פלסטינית על הפייסבוק החדש, שפלש משום מקום והיכה בנו עם טיקרים בצדדים, סטטוסים שאנחנו אמורים לסדר לפי חשיבות ועניין, הרבה הסברים שלא ביקשנו ובעיקר קקפוניה רבתית על המסך. כשהצלחנו איכשהוא להסתדר גילינו, כמה לא מפתיע, שנושא הדיון העיקרי בפייסבוק, הוא כמה פייסבוק סאקס. עשינו לייק, ונכנסו שוב בכל כמה שעות כדי לוודא שאחרים עשו לייק לתלונות שלנו על פייסבוק. לא ברור מי יותר פאתטי בסידור הזה: החברה, שמקדשת את ערך השינוי עד כדי כך שהיא לא נותנת שום שהות להתרגל לחידושים; או הלקוחות, שלמרות תלונותיהם, נשארים גם עם המסורבל שבפורמטים. יתכן שהפעם צוקרברג וחבורתו עברו את הגבול, אבל לא היינו חותמים על זה. ובכל זאת, אי אפשר שלא לרתוח – איך עם כל החידושים וההמצאות האלה, לא מצאו זמן לכמה שינויים הכרחיים, כמו לבטל את ה-poke?

לא לדבר על זה עם: מתנשאי הטוויטר.

כך תשנו את הנושא: אבל גוגל ישראל יצאו גדולים עם כוכבי היוטיוב במסיבה בהאנגר. רגע, איך לא הזמינו אותנו?

והרי ה-Top News: מעדיפים את הגירסה הקודמת. מארק צוקרברג (צילום: AP)

השיח הנוצץ: "לא הבנתי מה ג'וליאנה מרגוליס לבשה, בלנדר?" האמי הוא הפרס הכי חשוב בעולם הטלוויזיה, אבל גלובוס הזהב מעניין את רובנו הרבה יותר. במיוחד לאור הנטייה של חברי האקדמיה לציין לשבח שחקנים חמודים בסדרות בינוניות - כמו "שני גברים וחצי", או היורשת שלה, "המפץ הגדול". אבל שטיח אדום הוא שטיח אדום, והאופן המשוכלל שבו גוף כמו "ערוץ אי" ניגש אל הפרוייקט, גורם לנו להשתוקק לדעת לפחות מי לבש את מי ומתי. בשעות הספורות של התאספות השחקנים לטקס, אפשר היה לעקוב אחר ההתנהלות המתוקתקת של הכל, ולהבין שהוליווד היא אולי המקום הכי אכזרי לנשים על פני כדור הארץ. השחקניות חנוטות, צולעות על עקבים, עונות של שאלות המלתחה בפנים כואבות מאיפור ובוטוקס; בעת שהשחקנים פשוט זורקים על עצמם פפיון ועושים דחקות עם ריאן סיקרסט. הבשורה האופנתית השנה, אגב, הייתה אדום, באותו גוון של השטיח. יאללה, שיהיה.

לא לדבר על זה עם: סטיב קארל. הוא שוב הפסיד.

כך תשנו את הנושא: "מעניין אם אשטון קוצ'ר הצטלם גם עם בגדים בעונה החדשה של "שני גברים וחצי".

המתלבשים הטובים והגרועים של הטקס:

השיח האקטיביסטי: "אסור לי להגיד לך את זה בסמס, אחי, אז שנה טובה מראש" אלפים אישרו את השתתפותם בהחרמת החברות הסלולריות בראש השנה, על ידי המנעות משליחת שנות טובות ב-SMS. החרם הזה יכול לעבוד הרבה יותר מאשר החרם על תנובה, מהסיבה הפשוטה שאנחנו אוהבים חלב הרבה יותר מאשר לקבל "בנצי ביטוח מאחל שתהיה לראש ולא לזנב". כבר שנים שכולם מקטרים על האסמסים ההמוניים, הלקוניים, והלא מרגשים האלה – אבל ממשיכים לשלוח אותם, על הבסיס הלוגיקה הבאה: אם קיבלתי 30 הודעות משעממות, אני ודאי אצטייר בפני החברה כסוציופת מסוכן אם לא אשלח 60 בעצמי, הלא כך? אז זהו, שיש לנו הזדמנות להוכיח שאפשר לצאת ממעגל האימה הזה, אם רק מתאחדים ומחליטים להפסיק, כגוף אחד. המהפכה החברתית והאיבה לטייקונים היא רק מיקרוקוסמוס של העקרון המוביל כאן - סולידריות, אחווה, וחיסול משותף של כל סממני החארטה בחיינו. אם נרצה, אין זו אגדה. ושתהיה שנה מקסימה לך ולכל בני ביתך. 

לא לדבר על זה עם: מפיקי ריאליטי. הם הבאים בתור, ועדיף שיהיו מופתעים.

כך תשנו את הנושא: עכשיו רק צריך לחסל את ה"ערה", והעולם יהיה מקום טוב יותר.

» ראש השנה 2011 - כל ההמלצות

במקום לסמס - שילחו איגרת. מתוך התערוכה "שנות טובות", מוזיאון העיר חיפה, אוסף חיים גרוסמן

השיח הזועם: "טוב, טורקיה וסיני אאוט, עכשיו גם הרובע היהודי בפריז" השבוע שנאנו את הצרפתים, אבל זה בסדר: רק את הצרפתים היהודים. אחרי שבזמן האחרון שקלנו  להחרים את העולם בחזרה על כך שהוא לא מחבב אותנו, מותר לנו להפעיל קצת אנטישמיות עצמית, נגד  מי שמדגים את הפרובנציאליות בהתגלמותה. קלוד איזיק יאלץ לחיות כל חייו עם פשעו הנורא - דריסתה של לי זיתוני והשארתה לדמם למוות באמצע תל אביב - אבל זה לא הספיק לו. כדי להוסיף חטא על פשע, ברח לצרפת, ושיחרר משם כמה מהאמירות הלא רגישות, המטומטמות והמכעיסות ביותר שאפשר להעלות על הדעת – "גם אני יהודי" הסביר, כאילו זה מעניין כאן מישהו, ובתוספת צער מיוחד על כך שהרג יהודייה, ולא סתם השאיר איזו שיקסע מתה על הכביש. הזעם קשה להכלה: האם זה באמת מה שיהודי התפוצות חושבים עלינו, שאנחנו נסלח להם כי הם יודעים את המילים של התקווה ולא אוכלים שרימפס? ואולי אנחנו תורמים בעצמנו להוויה הזו כשאנחנו מתלהבים מיהדותם של מפורסמים שונים, או לחילופין, מתעניינים כמה יהודים קיפחו חייהם באסונות טבע , כאילו מותם יהיה עצוב יותר משל אחרים? הרבה פנים לגזענות, והפעם היא הייתה מכוערת במיוחד.

לא לדבר על זה עם: החברים מנתניה.

כך תשנו את הנושא: "גם מארק צוקרברג יהודי, ותראו מה הוא עשה לנו".

נו, סה לה וי. רובע המארה בפריז (צילום: תמר מושינסקי)

צילום העירום ההמוני של ספנסר טוניק. כן, כן: שכחנו לכמה רגעים מהצרות שלנו ופשוט נהננו מהחיבור בין אמנות, טבע וגוף האדם. ואז הכמה רגעים עברו.

» בלי בושה: איך זה להצטלם לספנסר טוניק?

כתבות שאולי פספסתם

*#