הילד הרע שנכנס בי בפנים: האמת האלימה של אלון עידן - לילה - הארץ

הילד הרע שנכנס בי בפנים: האמת האלימה של אלון עידן

אחת התגובות לטור של שבוע שעבר גרמה לאלון עידן לתהות האם הוא אכן אדם אלים ולא כן, מה גרם לו להפוך לכזה, ומהו הדבר הכי אמיתי שיצא לו ליצור לאחרונה? התשובה בשירותים של סטארבקס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון עידן, עכבר העיר

1.באחת התגובות לטקסט מהשבוע שעבר נכתב כך: "יש בך הרבה אלימות ומעט מאוד כנות, אלון". הייתי רוצה להתייחס לתגובה הזאת. ובכן, מדובר באבחנה מדויקת. אכן הרבה אלימות ואכן מעט מאוד כנות, אם בכלל.

» אלון עידן- לכל הטורים» כמה גדול, ככה כואב: על חוויות משפילות מהשירות בצה"ל

ביחס לאלימות, אני שם לב שהיא מופעלת מול מה שנתפס בעיני כחוסר צדק (ייתכן שכך אני מעדיף לראות את זה). בכל פעם שאני נתקל במשהו או במישהו שפועל מתוך מניעים אגואיסטיים, כוחניים, אינטרסנטיים, ולחילופין בכל פעם שאני נתקל בהצלחה שמבוססת על אחיזת עיניים, על פנייה לרבדים נמוכים של קהל, או בטיפשות משגשגת שבצדה גאוותנות, מופעל בי צורך מיידי ובלתי נשלט לטפל באובייקט המדובר באלימות.

האלימות הזאת מטרידה אותי, כי מובן מאליו שהיא מלמדת עלי הרבה יותר מאשר על האובייקט הנחבט. היא מעידה שיש בי כעס מודחק שמבקש להתממש דרך מושאים חיצוניים זמינים. שאלה חשובה בהקשר זה היא האם אותם אובייקטים היו נבחרים אם לא היו בי כעס/אלימות. זו שאלה שככל שאני מתחבט בה יותר אני מגיע למסקנה שהתשובה עליה בלתי אפשרית, משום שאם לא היו בי הכעס/האלימות האלו, ספק אם הייתי כותב מילים כדי לממש אותם. הטקסט הזה הוא כולו תולדה של אותה אלימות, כמו גם המחשבה שמאפשרת את הטקסט הזה.

כמובן שלאלימות יש מקורות פרטיים שיש לנבור בהם ולפענח אותם. אלא שבצד הצורך להכיר את החלקים שמפעילים אותי - כדי לא לחיות כרובוט שתוכנת על ידי הנסיבות - לעתים עולה בי המחשבה שיש ערך לאלימות הזאת, דווקא משום שהיא מופעלת על אובייקטים אלימים אחרים. נדמה לי שאלימות מזהה אלימות, נמשכת לאלימות, ובמובן הזה יש חשיבות לדיאלקטיקה האלימה שמתפתחת בין אובייקטים כוחניים ובין סובייקט כוחני (לטובת כלל הציבור, זה בדיוק הרגע שבו אנשים פשוטים אמורים למלמל: "מה הוא חופר?"). 2. ביחס לכנות, אומר זאת כך: אם הייתי יכול להקדיש כמה שנים, אולי את שנות חיי, ליצירה אחת בלבד - תהיה ספרותית, תהיה קולנועית - הייתי מבקש למצוא משפט אחד אמיתי ביחס לקיום שלי. משפט אחד, לא יותר. אני מאמין שכל מה שאני אומר, כותב, חושב - הכל אינו אמיתי. כל מחשבה שלי היא חיקוי בעל שורשים לא מודעים למחשבות של אנשים אחרים; כל משפט שאני כותב הוא וריאציה של דברים אחרים שקראתי; כל משפט שאני אומר הוא העתק בעל מאפיינים פרטיים (שגם הם חיקוי מן הסתם) למשפטים שאחרים אמרו וששמעתי בהזדמנויות כאלה ואחרות. אני בהחלט חושב שאני לכוד בתוך בועה של הוויה ושאיני יכול לחשוב/לכתוב/לומר דבר אמת אחד. לזכותי ייאמר שגם הסובבים לא עושים רושם כאילו האמת נוגעת בהם בכל בוקר.

אני חושב שהדבר הכי אמיתי שיצא לי להגיד בחיי זה "אייי", כשסובבתי את הברך במשחק כדורסל לפני כמה שנים. ה"אייי" הזה היה ביטוי אינסטינקטיבי לכאב חד שהרגשתי. זו היתה צעקה שייצגה היטב מציאות שחשתי וזה הדבר הכי מדויק שאמרתי במשך 36 שנות קיומי.

אני חושב שהמחשבה האמיתית האחרונה שיצא לי לחשוב עסקה בצורך להשתין. זו מחשבה שקרתה לפני כשעה וחצי, כשהלכתי ברחוב 32, בין השדרה השישית לשדרה החמישית במנהטן. בעקבות המחשבה נכנסתי לסניף של סטארבקס והשתנתי.

אני חושב שהדבר הכי אמיתי שיצא לי לכתוב היה... אני עוצר פה מפני שלא עולה לי שום דבר לראש. ייתכן שהזיכרון אשם בכך, ייתכן שלא יצא לי לכתוב שום דבר אמיתי לגמרי. העיתון הזה, הדף הזה, הטקסט הזה, זה הכל הצגה. זה הכל זיוף אחד גדול. כמו החיים שלי, זה הכל חיקוי של משהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. 3. מישהו המליץ לי ללכת לטיפול. הוא הציג עצמו כפסיכולוג קליני. הוא כתב שאנשים במטוס לא נמצאים בחרדה 11 שעות (כמו שטענתי בשבוע שעבר), ושאנשים לא זוכרים במשך 18 שנה ובכזאת חיות חוויות קשות מהצבא. רציתי רק לומר שאנשים כן חרדים במשך 11 שעות טיסה, אבל הם אינם מכירים בחרדה, הם מדחיקים אותה. ושאנשים זוכרים חוויות קשות מלפני 18 שנה, אבל הם מדחיקים אותן. אני חושב שפסיכולוגיה זה דבר גדול, אבל כל עוד בני אדם מבקשים כסף כדי לעזור לבני אדם, אני מרגיש עם זה רע. 45 דקות למפגש הן המצאה של אנשי כספים, לא של אנשי נפש. 4. חוץ מזה, גם משקפי שמש גורמים לי לחשוב על אנשים דברים לא טובים. זה נראה כאילו הם מתנתקים מהסביבה, מסתירים את עצמם ממך. אני מבין שהמטרה היא להימנע מהשמש, יש לזה כמובן גם הצדקות רפואיות. אבל כמו מזגן, זה משאיר את האנשים במתחם פרטי, בינם לבין עצמם. אני לא הולך אף פעם עם משקפי שמש (אבל כן משתמש במזגן). 5. ברכבת התחתית בניו יורק שמתי לב שהדבר הכי מוזר בגוף האדם הוא אצבעות הרגליים. בגלל שקיץ עכשיו, הרבה אנשים, בעיקר נשים, הולכים עם כפכפים, וניתן לחזות בסוגים שונים של אצבעות רגליים. אצבעות הרגליים נראות מוזרות מפני שהן משמרות איזושהי חייתיות שאנחנו מבקשים להעלים. יש משהו מאוד לא מעודן באצבעות הרגליים ולכן, כדי לרכך את הרושם הראשוני, נעשית עליהן עבודה רבה (לק, מניקור). הדבר המוזר ביותר באצבעות הרגליים הוא האגודל (בוהן). זו אצבע גדולה מאוד עם ציפורן גדולה מאוד והיא כאילו מופרדת מיתר האצבעות. היא אצבע מאוד מגוחכת, האגודל שברגל, והיא גורמת לי לחשוב שבני אדם הם בסך הכל חיות, ששמות צבע על המקומות החייתיים שלהם כדי לא לחשוב על עצמם כעל חיות.

אפשר לנסח זאת כך: להיות בן אדם זה לא להכיר בכך שאתה חיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ