כמה גדול, ככה כואב: על חוויות משפילות מהשירות בצה"ל - לילה - הארץ

כמה גדול, ככה כואב: על חוויות משפילות מהשירות בצה"ל

הספר "נסיעה" של יאיר אסולין הזכיר לאלון עידן את כל אותן תחושת עליבות, אפסות, חוסר אונים והרצון לעזוב הכל ולוותר שחווה בזמן שירותו הצבאי. והוא יעשה את אותו הדבר גם לכם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון עידן, עכבר העיר

במטוס לניו יורק, עם עוד כמה מאות אנשים שעושים כל מה שאפשר לעשות כדי לא לחשוב על האפשרות שאוטוטו החפץ הגדול הזה יבין שהוא פשוט לא יכול לעוף באוויר במשך 11 שעות, אני קורא את הספר של יאיר אסולין "נסיעה". האמת שרציתי לקרוא אותו מזמן ולא תמיד היה ברור לי למה. אני כן זוכר שבני ציפר, עורך מדור תרבות וספרות ב"הארץ", כתב עליו דברים יפים לפני כמה חודשים. אני גם נזכר שהספר הגיע אלי למערכת "העיר" ז"ל, ושדיפדפתי בו קצת וקבעתי עם עצמי לקרוא אותו מתישהו בקרוב. אחר כך החיים כיסו את המחשבה בכל מיני דברים שחיים רגילים לכסות: עבודה, ילדים, כדורגל, ויכוחים פוליטיים שבמהלכם אתה מוצא את עצמך צועק כמו משוגע וקצת מתבייש בזה אחר כך.

אז במטוס, אחרי שעתיים של התקשקשות מול סרטים בינוניים (בסרט המרכזי יש מישהו יפה שהופך להיות מאמן פילים בקרקס ואשה בלונדינית מתאהבת בו) אני לוקח את "נסיעה" ומתחיל לקרוא. ופשוט רציתי לומר ליאיר אסולין כך: בוא ניפגש. אני חוזר בעוד שבועיים מניו יורק, ואם המטוס לא יחשוב יותר מדי על חוסר ההיגיון בזה שהוא מצליח להרים את עצמו מעל הים, אז בוא ניפגש. אני רוצה לדבר איתך ולהודות לך על הספר שכתבת; להודות על כך שהיה לך מספיק אומץ לומר את הדברים הכי פשוטים שכל כך קשה לומר.

זה ספר שבא לבכות. בא לבכות בגלל שכל הרגשות שיאיר אסולין מתאר נמצאו גם בי בזמן השירות הצבאי - אותה תחושת עליבות, אפסות, חוסר אונים; אותו רצון לעזוב הכל, לוותר, אולי לפגוע בעצמך; אותו בוז לכל אלו שמסתובבים עם חיוך מטומטם ומשקפי שמש וקובעים לך את החיים, למרות שהם בסך הכל פחדנים עלובים שדורכים עליך כדי למצוא חן בעיני הפחדנים העלובים היותר גדולים שדורכים עליהם כדי למצוא חן בעיניי הפחדנים העלובים העוד יותר גדולים שדורכים עליהם וכו'.

קראתי ולא יכולתי לבכות כל כך, כי ישבו לידי עוד כמה מאות אנשים שרק דיברו אחד עם השני כדי לא להיזכר באפשרות שאוטוטו הכל ייגמר והם ייפלו מגובה עשרה קילומטרים אל תוך האוקיאנוס האטלנטי וייטרפו על ידי כרישים. ולמרות שלא יכולתי לבכות, קצת בכיתי. כי רגעים מסוימים בספר לא איפשרו לי להתחשב באנשים האחרים. רגעים מסוימים בספר היו כל כך מוכרים לי וכל כך קשים לי, כל כך נחרטו בתוכי לעולמים, שהייתי חייב להכיר בכך. אז עשיתי עם הידיים כאילו יש לי משהו בעיניים ונדמה לי שזה עבר בסדר.

הצבא הזה, חשבתי לעצמי, כמו המטוס הזה עכשיו: הרבה אנשים, ואתה, שפתאום הופך לפחות או יותר אף אחד. איפה שיש הרבה, שם אתה מעט. הצבא הזה, עם הסמל שריתק אותי כי היו כמה גרגירי חול בקנה של הרובה (חתיכת אפס), והרס"ר שהשאיר אותנו שבת בגלל שלא התאים לו שנהנינו קצת במועדון (איזה שמן פרימיטיבי הוא היה). הצבא הזה, עם כל המלחמות הגדולות שלו, כמה קטן הוא היה בהתנהגות היומיומית, האישית, הפרטית. כמה אמרתי לעצמי כל הזמן: תזכור, רק תזכור כמה היה קשה. אל תייפה, אל תתרפק, אל תשכח. תזכור, רק תזכור. בעצם רציתי לומר לעצמי: אלון, חשוב לא לעבור סתם הלאה. תרשום, תעשה עם זה משהו. 

זו בהחלט המלצת קריאה. תקראו את "נסיעה" של יאיר אסולין. תקראו אותו בפעם אחת, בלי לעצור, תבלעו את כוס התרעלה ותבכו אם צריך. אני רק רוצה לומר שמה שהכי עצוב בספר זה לא הצבא ולא הקשיים בצבא ולא המפקדים החארות בצבא ולא החיילים האטומים שהולכים כמו נמלים מול העיניים שלך ולא השמירות ולא המטבחים ולא העובד רס"ר שנותן לך שקית ניילון ענקית כדי שתאסוף את עטיפות המסטיק מהרצפה ומביט בך כמו סדיסט מלמעלה עם המקל המזוין שלו. 

מה שהכי עצוב זה לא הצבא ולא המדינה ולא האנשים החשובים האלה שאומרים כל מיני מילים גדולות כדי להצדיק התנהגות קטנה. מה שהכי עצוב זה אבא ואמא, שכל הזמן נמצאים שם עם החייל המסכן ומלווים אותו בגיהנום שהנפש שלו עוברת. מה שעצוב זה שהילד לכוד בין מכונה מטונפת לשני אנשים מבוגרים חסרי אונים. מה שעצוב זה שהספר כל כך טוב, שפתאום אתה מבין איך נראית אהבה.  בהזדמנות זאת, ואולי באיחור מסוים של 18 שנה, אני רוצה למסור לסמג"ד שלי, שכיהן בשנים 1995-1996, את הדברים הבאים: יא חתיכת אפס, בן זונה. אתה איש משוגע, מטורף ומסוכן. מה שעשית לנו אז לא יישכח.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ