עיר החטאים: הזוגיות שבלעה אותי - לילה - הארץ

עיר החטאים: הזוגיות שבלעה אותי

אובדן חברים, רגשות אשם, עוני והשמנה הם רק חלק מהתסמינים של זוגיות ארוכת טווח. אחרי שהרומנטיקה עוברת עם מה אנחנו נשארים? האם זה בכלל שווה את זה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעל רון, עכבר העיר אונליין

לאחרונה, ובמיוחד לאחר שמיציתי בלילה מיוזע אחד את חווית המשתמש באוהל אטום לאוויר בשדרות רוטשילד, הלכו ביקורי ונעשו דלילים. אם פעם נהגתי לפקוד את אנשי המחאה המיוזעים פעמיים ביום, להתמנגל בחן, לטפוח על השכם, לחלק תשבוחות וללמוד טיפים שיעזרו להפוך כל קמפינג שגרתי למאהל פורנו סוער יצרים, היום אני מסתפקת בביקור הזדהות תלת שבועי. בחוץ חם ובדלת אמותי לא קל יותר. זוגיות כידוע, היא לא דבר פשוט, במיוחד בימי קיץ מתישים ובצל מיני משברים עם בעל הדירה, ולכן, כבר חודש כמעט אני פועלת במרץ וללא חת כדי להרוס כל חלקת אושר קטנה שהצלחתי לבנות בעזרת שתי ידי ושני דדיי עם חבריקו שיבדל"א, לאחר לא מעט חודשי חיזור הדדיים ומופחדים. באחד מריבי סוף השבוע שכללו את כל הפוביות האפשריות שיכולתי להנפיק באותם רגעים, הקשורים להמשך יחסינו לאן, יצאתי לשדרה הרותחת במטרה לפרוק מעט משקעים נפשיים בפני כל מי שרק יהיה מוכן לשמוע, ללכלך על בן זוגי ולקבל קצת יותר מושג על המצפה לי בהמשך הדרך הזוגית.» עיר החטאים - כל הכתבות   מי תיאר לעצמו שדווקא מהחום הכבד של שעת צהריים רוטשילדאית, ישובה על ספסל מחאתי לצד זוג דביק ממחאה ואהבה, תבוא הישועה? הם ישנים יחדיו כבר שבוע וחצי באוהל מספר 174 (המספרים האמיתיים שמורים במערכת), חוגגים שנה וארבעה חודשים של זוגיות יציבה ביי דה בוק (היא בצלאלית במי"ל והוא איש הייטק מוכשר) והגיעו הישר מהכוך הפלורנטיני למחות על דיקטטורת הנדל"ן. אחרי ששיחדתי אותם במנטוס מרענן וארבעה שלוקים מהאיילנד הקר, הם ניאותו להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה וליצור שיחה שיתופית (להלן: "גם אני חויבתי לנדב פרטים"), על כל הדברים הפחות טובים שמחוללת מערכת היחסים לזוג הצעיר קצת אחרי שהיא הופכת לוודאית ויציבה (וגם נשבעו: בלי אף מילה על סקס מיוזע באוהל, ביבי או מחאה). ואני, זוגיסטית בתחילת דרכה אך עם כוונות רציניות להמשך על אף הבמפרים הרגשיים, גמעתי בצמא כל עצה חינמית שחוו על בשרם ילדי הפרחים המיוזעים שניצבים לצידי על הספסל ויודעים דבר או שניים על פיס, לאב, שוקולד חלב והרכבת אוהלים.הזוגיות גורמת לנו לשכוח מהחברים (מתוך הסרט "הולכים רחוק")מסתבר שממש מעבר לפינה אורבים לי אובדן חברים, רגשות אשם, עוני והשמנה לא בהכרח בסדר הזה. "אבל אל דאגה, אחרי כמה זמן הכל מתאזן חלילה וכולם מרוצים", כך הבטיחו בפנים מיוזעות ועברו לשלב השאילתא. הם רצו לדעת אם כבר שבענו משלב המחוות הרומנטיות הכולל זרי פרחים הנשלחים למקום העבודה, גיחות פיקניקיות קטנות בסופי שבוע וגם ארוחות רומנטיות הום מייד זה לזו. "הכל היה שם", הודיתי, "אך נעצר בשלב הארוחות הרומנטיות אחרי ניסיון לא מוצלח להכין לי ספיישל חזה עוף בציפוי אספרגוס ואגוזים (בחיי!) שהוכרז על- ידי שנינו כמתחרה הולם בטעמו לסנט מוריץ - מסיר שומנים". המאוהבים המיוזעים קרצו זה לזו בהבנה ושאלו אם כבר הגענו לשלב המסעדות. השפלתי את הראש שוב, מודה באשמה. אכן, במסגרת המסע שכולו הרשמה הדדית, החודשים האחרונים היו רצופים במסעדות יוקרה, שווארמות ליליות, ערבי גבינות ויין (גורמה גורמה גורמה), גרניטות שוקולד מריר בטיולי ימי שבת בשדרה ובעיקר כל מיני קינוחים מושקעים שנארזו יפה, נלקחו בטייק אווי ונפרעו ברומנטיות בחדר המיטות בליווי קאווה וגרגורים הדדיים. "ומי שילם על כל זה?", הם חדרו עמוק יותר לקישקע בלי להניד עפעף. שויין, מהר מאוד הבנתי את המשל, הנמשל, מוסר ההשכל והמסקנות העגומות. מתישהו מתחיל להמאס מהרומנטיקה (מתוך: "האנטומיה של גריי")

אם המינוס בבנק לא היה גדול מספיק עד עכשיו, מעתה יארבו לנו בפינה גם נושים, בוררים, וכל מיני גובי חוב מעוררי אימה ונטולי רחמים. רציתי לסמס לגרגרן האישי שלי הודעת פרידה על סעיף תובענות קולינארית שלא יודעת גבולות, רציתי להקים אוהל מחאה על גורלי האכזרי ולהכריז על ויפאסנת יחסים עד לשיקום והחייאת חשבון הבנק, אבל אז הם המשיכו וחשפו עוד מהעתיד להתרחש עלי בגזרת חיי החברה. את זה, לצערי, כבר ידעתי לבד אחרי אי אילו ריבים עם חברות על טהרת "קצת מאוהבים אז שוכחים אותנו, אחותי?". בהתחלה הכל היה ורוד ומלווה בפרגון אדיר עקב העובדה המשמחת כי הנה בשעה טובה ובמזל טוב עוד יותר, נפתחו שערי ליבי אחרי שנים של אטימה מוחלטת והחלטתי סוף סוף להתאהב. הן היו שם בכל פרט ופרט, שמחו בשבילי, ליוו כל צעד ושעל החל מהבסיס הראשון ועד לשלישי, וגם לקחו חלק משמעותי כבוררות ומגשרות בכל הריבים ההתחלתיים. בהמשך, כשהפכה הזוגיות שלנו לעובדה יציבה בשטח, התכנסנו קצת אני והבחור בתוך הקן האישי שלנו, עשינו הרבה ערבי ריאליטי בטלה על הספה ובעיקר התעצלנו לעשות את כל מה שקשור ליציאה מהבית כשכל כך לח וחם בחוץ. במילים אחרות, העדפנו את דלת אמותינו על- פני פגישות לרלור עם חברים. אני מודה מודה מודה. ואז הגיע תורן של הודעות הנאצה בסגנון "כשיהיה לך זמן/תיזכרי/ תרצי/תתגעגעי אלינו, דברי איתנו. אולי גם אנחנו נצליח להיזכר בך". אחת נעלבה, שנייה עקצה, שלישית סנטה ורביעית אחראית היתה על שיחת הנפש המעוררת שהתחילה במשפט " קצת טוב אז מתנתקים?" ונסתיימה בנאומי תוכחה.

הסתכלתי על המיוזעים המאוהבים וידעתי שהצדק איתם. הבטחתי להם להיזהר מדיבור נגוע ותינוקי כמו מאש חיה, נשבעתי לא לדבר בשפת האנחנו הזוגית המרגיזה והבעתי תקווה לא להישאב לאותם מנהגים סימביוטיים כדיבור משותף בספיקר, קבלת החלטות יומיומיות פשוטות דרך מסלול מייגע של לשאול ולקבל את אישור הצד השני - במיוחד אם מדובר על זוטות כבחירת צבע שטיח הכניסה, ובעיקר נדרתי להעביר הלאה את כל אותם סיכונים ותמרורי אזהרה שכדאי לשים אליהם לב כדי לא להפוך משני מוחות אינדבידואליים לאורגניזם מתיש וחד תאי.

אל ביתי הממוזג בו שוכן זה שאהבה נפשי הגעתי במצב רוח רופס. האם כל הרעות החולות האלו המתוארות לעיל  הן מנת חלקם של המאוהבים הצעירים? האם אי אפשר להכניס לסיפור הסוליסטי דמות ראשית נוספת ולהישאר עדיין אותם אנשים? מצד שני, זה הספציפי המלחית בסלון ביתי הוא דווקא ממש בסדר ואפילו דיי נסבל, במיוחד כשהוא זוכר להוריד את הזבל ולא מפזר מכסי מילקי בכל מקום כאילו היה סנדי בר על ספיד. עם קצת מודעות עצמית, זהירות ובעיקר רגישות לסביבה- עכשיו ובעתיד, נראה לי שנכון לעכשיו מדובר בעסקה לא רעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ