אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תל אביב הקטנה: אולי בכל זאת אפשר לחיות פה

איתמר הנדלמן סמית קפץ לביקור מולדת, הפסיק לכעוס על תל אביב ונכנע לגל חמוץ-מתוק של סנטימנטליות

תגובות

בכל פעם שאני מבקר בישראל אני מרגיש כמו ב"בחזרה לעתיד 2". גיבור הסרט, מרטי מקפליי, משייט בין זמנים ויקומים מקבילים ובשלב מסוים מגיע לשנת 1985 (שנת ההווה של הסרט), אבל מוצא אותה שונה לגמרי משנת 1985 שאותה עזב בתחילת המסע. עכשיו 1985 היא יקום מסויט שהדברים בו הפוכים והפכפכים וכבר לא כל כך ברור מי הם "הטובים" ומי הם "הרעים" (או לפחות נראה שהרעים ניצחו). כך גם בביקורים שלי בישראל: לכאורה מדובר באותו מקום. תל אביב אותה תל אביב, האנשים אותם אנשים, אבל איכשהו, באורח פלא כמעט, מעשה עוועים, תל אביב של הביקורים שלי היא עיר אחרת מזו שעזבתי.

קשה לשים את האצבע על השוני. מקומות נפתחים ומקומות נסגרים, וזה תמיד היה ככה בתל אביב. אבל, משהו בעיר בכל זאת השתנה.זה היה הביקור הכי ארוך שלי בתל אביב מאז שעזבתי את הארץ. תיכננתי להגיע לשבועיים, בעיקר כדי לקדם את יציאת סרטי הדוקומנטרי "שלום בלפסט" (או "בלפסט בלוז", לפי ערוץ 8) ואת ענייני הרומן החדש שלי ("הבלש הבריטי", שם זמני), אבל יצא שדחיתי פעמיים את חזרתי הביתה לפריז ונשארתי לעוד שבוע נוסף. אם לא די בזאת, כשכבר הגעתי לשדה התעופה ועליתי על המטוס ביום שני האחרון, בשמונה בבוקר, התלוננתי אצל אנשי הצוות שנראה לי שיש לי חום וביקשתי לשכב. הביאו לי אח שבדק אותי במקום, לעיני כולם, ומצא שיש לי 39 מעלות חום. הורדתי מהטיסה והוחזרתי לבית אמי להתאושש. נדמה היה שאיזה כוח נעלם, חסר שם וצורה, רוצה להשאיר אותי פה, בתל אביב.

תל אביב היא אותה תל אביב, רק אחרת (צילום: דליה יוחננוף קנת)הביקור הזה היה גם היפה ביותר מבין ארבעת ביקורי בישראל מאז שעזבתי (ממוצע של ביקור בשנה). שוב, איני יודע לנסח בדיוק למה. אני מניח שהעובדה שהיה לי יותר זמן איפשרה לי לראות יותר אנשים, או לראות חברים מסוימים שוב ושוב במין הדמיה של חיים בתל אביב, כמו מעולם לא עזבתי. אבל כל הסיבות האלו רק מצטרפות לסיבה העיקרית: הפסקתי לכעוס ולשנוא את תל אביב. הטראומה חלפה. הייתי זקוק לזמן הזה כדי להקיא מתוכי את כל המיאוס והסחי שצברתי בתל אביב. היתה תקופה ארוכה, לפני שעזבתי את ישראל, וכמובן תוך כדי ואחרי, שפשוט סלדתי מכל זה. היה בי זעם אדיר על כל מה שקשור במקום הזה. כעסתי על תל אביב במיוחד, עיר שאני כל כך אוהב ושהרגשתי שהיא בגדה בי והפכה לדבר מה אחר, לא מוכר, אלים, פרחי.אבל בביקור הזה גיליתי שלמרות השוני, עדיין מדובר במקום עם הרבה אנשים טובים שהיו רק רוצים לחיות פה את חייהם בלי כל המשקל העודף הזה של כיבוש, גזענות ואנטי דמוקרטיה. הלכתי למקומות כמו פורט סעיד, הר סיני, קורדרוי, הדלי, שלאגזאנה, וראיתי את כל האנשים הטובים מתל אביב שהכרתי פעם ממשיכים בחייהם, מנסים לייצר איזה היגיון במצב הלא הגיוני של החיים בעיר הזו. פגשתי המון חברים ותיקים בביקור הזה (כולל אהבת נעורי היחידה, שהמפגש איתה, אחרי כמעט עשור של נתק, היה מהדברים היותר מעודדים שעברו עלי באחרונה) ופגשתי חברים חדשים. היו רגעים, במיוחד בקפה תמר בשישי אחר הצהריים, כשישבתי שם עם חברי ערן סבאג, נתן זהבי ואחרים, וחשבתי שסוג כזה של ישיבה בבית קפה אין בשום מקום אחר בעולם, אפילו לא בפריז. אין מקום בעולם שבו אדם (סבאג) אומר לחבריו: "אתם שניכם אוקראינים שבאו מכפרים נידחים, חסרי תרבות", וחברו (זהבי) עונה לו: "בטח, הרי סבתך היתה אליטה: היא עשתה פדיקור למלך חסן הראשון כשהוא בא לבקר בפז". אין יותר דיאלוגים כאלו בבתי קפה אחרים. אף אחד לא בא לקפה תמר בגלל הקפה, בטח לא בגלל האוכל. אנשים באים לקפה תמר רק כדי לשבת עם החברים שלהם בקפה תמר. אין עוד מקומות כאלו, לא בישראל ולא בכלל. דיאלוגים כמו בקפה תמר, אין באף מקום, בישראל או בכלל (צילום: דן ברונפלד)

היו עוד כמה וכמה ישיבות, מקומות ורגעים שהציפו אותי בגל חמוץ־מתוק של סנטימנטליות. הישיבה עם החבר'ה בקפה מרסנד או הישיבה בערבים עם ג'ו, על המרפסת של קנטינה, משקיפים על הצאלונים של שדרות רוטשילד, רוח לא קרה לא חמה עוברת מדי פעם, והחיים בתל אביב נראים שוב כאופציה שפויה.

האופציה של חיים בתל אביב נראתה לי לא הגיונית מזה זמן רב. הרגשתי שאיני יכול להתמודד עם המצב הזה שבו אני אוכל רביולי כמהין בקנטינה ובאותו זמן, מרחק שעה נסיעה לכל היותר, אנשים חיים קיום אחר לגמרי של דיכוי, ניצול והשפלה מתמדת. גם הרגשתי שזה לא הגיוני שאני אשב עם אשתי לשיחה אינטימית בשדרות בן ציון ואז אראה אוטובוס עם הכרזה "כולם מדברים... בן ארי עושה", ופניו של הכהניסט מיכאל בן ארי יחייכו אלי כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם שפשיסט מוצהר כמוהו רץ, שוב, לכנסת. אבל, מצד שני, האם יש מקום בעולם שאין הדבר כך? לבריטניה וצרפת יש חיילים בעירק ובאפגניסטן, אז מה ההבדל? במובנים רבים, אולי עדיף שאצלנו זה יותר קרוב לבית. ועכשיו אמרתי זה: אחרי הכל, תל אביב היא עדיין הבית שלי.

*#