אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תל אביב, מון אמור: רגע לפני המלחמה

יותר מעשור אחרי שהופיע בתוכנית "בקריאה ראשונה" כסופר צעיר שמאוהב בתל אביב, איתמר הנדלמן סמית חרד לגורלה של העיר שעלולה להפוך לעיי חורבות

תגובות

בלילות כאלה אני מחפש את עצמי בגוגל. פעם מחפש "איתמר הנדלמן סמית", פעם "איתמר בן כנען". האקט הזה אינו מושכל, הוא סוג של רפלקסיה: יוצא מתוך נקודת הנחה שהקיום של שמי באינטרנט יצדיק את קיומי הפיזי. נקודת ההנחה הזו שרירותית.באחד החיפושים האחרונים האלו בגוגל מצאתי את עצמי בתוכנית הספרות "בקריאה ראשונה" (אבירמה גולן, ערוץ 1). קיץ 1999. אני בן 23, מיד לאחר פרסום קובץ הסיפורים הראשון שלי "לאן נעלמת, אריק איינשטיין?". אני רזה מאוד ויש לי הרבה שיער (תספורת פומפידו). נושא התוכנית הספציפית: תל אביב. אני שם על תקן הסופר התל אביבי הצעיר, המסומם, השיכור, הילד הרע.אבירמה גולן: מין מזדמן, המון סמים, מקומות בילוי בתל אביב, אנשים שנסחבים מיום ליום איכשהו, מחפשים עבודה, לא יודעים בדיוק מה הם עושים. והכתיבה היא חלק מהעניין הזה. זאת תל אביב?איתמר בן כנען: כן, זו תל אביב שאני מכיר. יש לתל אביב הרבה פנים, אבל אני אדם שנוטה לגלוריפיקציה, אז א...א"ג (נוטלת את הספר בין ידיה): זה גלוריפיקציה? אני רוצה להבין.אב"כ: כן, זה סוג של גלוריפיקציה.א"ג: למה?אב"כ: כשאני הגעתי לתל אביב רציתי שתל אביב תהיה בשבילי... אני יודע... מה שפריז היתה להנרי מילר או לוס אנג'לס לצ'רלס בוקובסקי, והאמת היא ש... לקחתי סיטואציות מסוימות והתאמתי אותן למה שרציתי להגיד. אם ידעתי מה רציתי להגיד. לא בטוח שידעתי.צפו באבירמה גולן משוחחת עם איתמר בן כנען (החל מדקה 8:27):א"ג: מה זאת אומרת? זה חצי וירטואלי. זאת אומרת, קודם כל אתה צריך להיות הנרי ג'יימס (כך במקור; אה"ס) ואחר כך אתה צריך ליצור איזושהי תל אביב. זה מה שאתה עושה בעצם? אתה בכל זאת מתאר פה משהו שנמצא גם. אב"כ: אני לא כותב על שום דבר שאני לא יודע, והסיטואציות שמתוארות פה הן קרובות מאוד לסיטואציות מציאותיות.א"ג: הסמים?אב"כ: גם הסמים.א"ג: המין הזה, שהוא כולו בעצם מין איזו צורת תקשורת מאוד מנוכרת?אב"כ: צורת תקשורת? צורת אנטי תקשורת אולי. כן, המין הפך איכשהו לעוד מותג שאתה צריך שיהיה לך. א"ג: זה משהו תל אביבי, איתמר?אב"כ: זה משהו... עכשווי...א"ג: איתמר, כשאתה מסתכל על תל אביב, עכשיו כשאתה חי בה, אין לך את הרומנטיקה הזו של "מקצף גל ועננה/ בניתי עיר לי לבנה"? זה לא עושה לך משהו בכל זאת, הרומנטיקה הזאת, הליריות הזו?אב"כ: יש, בטח שיש. יש אלמנט מאוד רומנטי בתל אביב מבחינתי. א"ג: איפה אתה מוצא אותו?אב"כ: באיזה שש־שבע לפנות בוקר, אחרי לילה של שתייה ועוד דברים, אני יוצא לטייל ככה לאורך אלנבי או בנחלת בנימין בדרך הביתה ואני מתרגש למראה הבניינים האלה, המכוערים מאוד ועם זאת היפים מאוד, וחושב על הילדות שלי, כשהיינו באים לבקר... ההורים שלי תל אביבים, אבל הם גרו באילת, וכשהיינו באים לבקר בתל אביב היינו הולכים... אני יודע... לקולנוע מוגרבי או לבקר את סבא וסבתא ברחוב הרב קוק... אז יש עדיין איזה סוג של רומנטיזציה של האזור הזה, שהוא בסך הכל אזור די מכוער, אבל יש לו... הוא מהלך עלי קסם...".מעשה הגלוריפיקציה הזה שעשיתי לתל אביב עוד נמתח אצלי על פני עשור שלם: עברו עשר שנים בדיוק בין התוכנית הזו של "קריאה ראשונה" ובין העזיבה שלי את תל אביב והמעבר לאירופה. במשך כל השנים הללו המשכתי לדמיין את תל אביב כמין עיר קוסמופוליטית, סקסית ובינלאומית: גדולה, כרכית, מלאה אורות וסיכונים, הרפתקאות ליליות, נשים יפות. דימיינתי עיר עכשווית, מטרופולינית, רב תרבותית, כמו כל עיר עכשווית, מטרופולינית, רב תרבותית אחרת. דימיינתי לונדון, ניו יורק, פריז. היום, כשאני מדמיין את תל אביב, אני רואה עיי חורבות; אני רואה שטח אדמה מלוכלך, זרוע גופות. אני רואה שורות של בניינים שהיו פעם גורדי שחקים והיום נראים כמו שיניים שבורות בפה פעור, מעוות. אני רואה שברים של בתים וגלי אבנים שהיו פעם, לפני האפוקליפסה, בתים אחרים. אני רואה את כיכר רבין כמעין מכתש שנוצר מפגיעותיהם של עשרות אלפי טילים בליסטיים עם ראשי נפץ קונבנציונליים ולא קונבנציונליים. אני רואה את אלנבי כמין תעלת ביוב ענקית, מעין גרסה גרוטסקית של "תעלת בלאומילך", ואני רואה את שפת ימה של תל אביב והיא ערימת פסולת אחת גדולה שבטון, ברזל, זכוכית, פלסטיק, בד, פגרי חיות וגוויות אדם משמשים בה בערבוביה.כשאני מדמיין את תל אביב, אני רואה עיי חורבות (צילום אילוסטרציה: Dreamstime)לחברים שלי בפריז אני עדיין מוכר את הסיפור ההדוניסטי של תל אביב. את האידיליה. אבל כשאני מדמיין אותה אני רואה אסון. אני נכנס לחרדה. אני מתגעגע. אני רוצה להספיק ולראות את תל אביב כפי שהיא, לפני שתשנה פניה, לפני שתפרוץ המלחמה. היה מאוחר בלילה. חום הגוף השתנה מדקה לדקה: עם חולצת הפשתן הלבנה היה חם, בלעדיה היה קר. פשטתי ולבשתי את החולצה. חזרתי על הפעולה הזו כמה וכמה פעמים. בלילות כמו זה הספק אינו רק מושג מופשט, אלא דבר מה מוחשי, מעין יצור כזה שאפשר לגעת בו. גודלו בינוני והוא כהה וחסר צורה ברורה.

*#