אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשפלפס מתקרב לאולימפוס, כולנו מרותקים למסך

ספורטאים כמו מייקל פלפס ויוסיין בולט גורמים לנו להבין כי האולימפיאדה היא כנראה המקום היחידי שבו האנושות עדיין צועדת קדימה, והסלקציה הטבעית מנצחת את האידיאולוגיה

תגובות

בשבוע שעבר מייקל פלפס עשה היסטוריה אולימפית כאשר זכה במדליה מספר 19 שלו והפך לספורטאי האולימפי המעוטר ביותר בכל הזמנים. לאחר מכן הוא שבר את השיא של עצמו שלוש פעמים נוספות, והגדיל את השיא הקודם שקבעה המתעמלת לאריסה לטינינה משנת 1964 מ־18 ל־22 מדליות אולימפיות בסך הכל. 18 מתוכן הן מדליות זהב. קשה לדמיין מצב שבו, בתקופת חיינו, נהיה עדים לספורטאי נוסף שמצליח להגיע להישגים כאלו. אבל למקרה שנותרנו עם תחושה של עוד: למחרת, יוסיין בולט ניצח (שוב) במירוץ 100 מטר ושבר את השיא האולימפי.נכון שרבים מאיתנו החזיקו אצבעות מהוססות לגל נבו ויעקב טומרקין, וכך גם תקף לגבי כל אדם מכל ארץ שנציג שלה היה באחד המשחים שבהם השתתף פלפס, אבל הרצון לחזות בהיסטוריה, להיות עד לרגע של התעלות, של שבירת שיא, הוא אולי הדבר היחיד שחזק יותר מרגש לאומי. אל מול מצגת של לא פחות משלמות - גופנית ומנטלית - עם כל הכבוד לשורשים וללאום, הדבר היחיד שאתה באמת רוצה זה לראות כיצד בן אנוש מוכיח שהאנושות לא נמצאת אך ורק בתהליך חד כיווני של הידרדרות וניוון. בכלל, בשנים האחרונות הדרמה באולימפיאדה כבר מזמן לא סובבת סביב המדינה שיש לה הכי גדול, אלא סביב הספורטאי שמצליח לשבור הכי הרבה שיאים.לאריסה לטינינה, 1958:התקופה האחרונה מלמדת אותנו שאנחנו צריכים לאהוב את החלשים. ההפנמה של המסר הזה גורמת לנו לאהוד את האנדרדוג על מגרש הכדורגל, להריע לפרולטריון ולא לטייקונים, לצפות בסרטים עצמאיים במקום בשוברי קופות ולהאזין למוזיקת אינדי מבלי להתעדכן במצעד הפזמונים. אנחנו שבויים בקסם הזה של האפשרות שכולנו נולדנו שווים, שלכולנו מגיע אותו חלק מן העוגה ושיש סיכוי שיום אחד נחיה בחברה צודקת. אנחנו יוצאים נגד הרעיון של סלקציה טבעית ונגד סיסמת משרדי הפרסום לפיה העולם שייך לצעירים. הזירה האולימפית, כך נדמה, היא המקום היחיד שבו מותר לנו לרגע אחד, פעם בארבע שנים, לזנוח את האידיאולוגיה ואת המאבק לעולם טוב יותר, ופשוט להתמסר בהתענגות טוטלית לרעיון של מצוינות. האולימפיאדה היא אחת הבמות היחידות שבהן אנחנו יכולים לחגוג, בלב שלם, דווקא את המנצחים, את החזקים, את הצעירים, את אלו שמצליחים לשבריר שנייה לגעת בנשגב, באלמותי. מאז ההשלכה של פצצות האטום על הירושימה ונגסקי (שציינה השבוע 67 שנים) נדמה כי כל הרעיון של קדמה אנושית רק שולח את האנושות על פני תהום, כי במקום להתקדם אנחנו הולכים אחורה, במצב תמידי של ניוון. הרעיון של שבירת שיא אולימפי, הוא מהמקומות הבודדים שבו אנחנו יכולים לטעון את ההפך. שבו אנחנו יכולים לחזות בתהליך שיכול ללכת רק בכיוון אחד: קדימה. גם ההתקדמות המופלאה שנעשית בתחומי המדע השונים אינה יכולה להשתוות לשבירת שיא, כי אנחנו לא חלק מזה. אפשר לטעון כי הרגע שבו סטיב ג'ובס עלה על במה וסיפר לנו שזה "גם טלפון, גם אייפוד וגם אינטרנט נייד", לקול תרועות של אלפים, הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה לנו לשבירת שיא בתחום המדע. אבל גם אז, היינו עדים לבשורה, אך לא למתן התורה. לא ישבנו בביתנו וצפינו בג'ובס עובד במעבדה שלו ברגע שבו הוא המציא את האייפון. לא היינו נוכחים ברגע היוריקה שלו. באולימפיאדה, לעומת זאת, הכל קורה לנו ממש מול העיניים, וכך אנחנו – כל אחד מאיתנו – הופכים לחלק מהרגע ההיסטורי.לא יכול להזיז ממך את העיניים. מייקל פלפס בדרך לעוד מדליה (צילום: AP)אפשר לומר הרבה דברים כנגד הרעיון של קדמה. במיוחד כשהרעיון הזה כולל בתוכו פיצוץ אוכלוסין, מלחמות, עוני וניצול של משאבים טבעיים. אבל כשמדובר בקדמה מזוקקת, טהורה, של ניצחון הגוף והרוח על פני חוקי הפיזיקה הפשוטים, אי אפשר שלא להתמסר אליה. כנראה שאולימפוס היה ונשאר משכנם של האלים.

*#