אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה בישראל לא מתרגשים מאנשים שמציתים את עצמם?

בזמן שמשה סילמן ועקיבא מפעי עקדו עצמם על מזבח העוני והייאוש, אפשר היה לצפות מהאומה הישראלית למינימום של זעזוע ולא רק לטקסטים יבשים על הוול בפייסבוק. המסקנה היא בלתי נמנעת: הציבור הישראלי מת רוחנית

תגובות

"בהתחלה הם ימותו בפרדסים. הראשונים, אחרי הבחירות, עם האבטלה והעוני המחניקים, ימיתו עצמם בפרדסים, אחד אחד, במיתות שאינן התאבדות ישירה, להבטיח לפחות את הפנסיה או הביטוח לאשה. ואז, אחרי הראשונים, כבר תתגלה חבורה קטנה, שניים־שלושה, שהמיתה עצמה יחד בכזו נשיקה ארורה" (אדם ברוך, "שישי", 5.3.1999).

בישראל מפחדים מהאביב הערבי. למה? כובע, טמבל. שעה שבתוניסיה מוחמד בועזיזי הצית עצמו ובעשותו כן הצית את כל רעש האדמה הפוליטי־חברתי ברחבי מדינות ערב, הישראלים נותרים אדישים כמעט לחלוטין למעשי ההצתה העצמית של משה סילמן ועקיבא מפעי, שלא הובילו, בינתיים, לגל הפגנות ענק ברחבי המדינה או, קל וחומר, להפיכה של ממש. כלומר, קבוצות מתארגנות על הוול בפייסבוק ויש הפגנות פה ושם של כמה מאות פעילים חדורי אמונה, אבל מצב הרוח הלאומי פסיבי ותבוסתני כרגיל.

כאמור, בעקבות מעשה ההצתה העצמית של התוניסאי מוחמד בועזיזי לא רק משטר העריצות בתוניסיה נפל, אלא משטרי עריצות ברחבי העולם הערבי. בהשראת בועזיזי הציתו עצמם מוחסין באוטרפיף באלג'יריה; עבדו עבדל־מונעים ג'עפר הצית עצמו במצרים (מעשה שתרם רבות למחאת תחריר); ובסוריה הצית עצמו חסן עלי ע'קלה, ואין צורך לשטוח כאן את ההשפעה של מעשהו על הציבור המורד שם. אנשים אלו הקריבו את חייהם למען המטרה הנעלה של הפלת המשטרים החשוכים בארצותיהם.

על מזבח העוני והייאוש. משה סלימן ז"ל (צילום: עופר וקנין)

סילמן ומפעי, לעומת זאת, עקדו עצמם על מזבח העוני והייאוש. יותר משמתו למען המהפכה, הם מתו מתוך חוסר תקווה אישי גרידא. סילמן ומפעי גם לא יכולים היו לדעת מה תהיה ההשפעה של מעשה הייאוש הזה, אבל אפשר היה לצפות מהאומה הישראלית למינימום של זעזוע עקב מעשים אלו, שלא לדבר על יציאה המונית לרחובות. אבל בישראל כמו בישראל, במקום להפנות את האצבע המאשימה אל עבר הממשלה ובית המחוקקים, בוחרים להאשים דווקא את מנהיגת המחאה דפני ליף. ישראל, כידוע, היא ממלכת "העולם ההפוך". מה שנקרא, רק בישראל.

כשאני מדבר עם חברים מתל אביב הם אומרים לי שהמחאה בכל מקום ושאין לי מושג על מה אני מדבר. הפייסבוק כולו מחאה הם אומרים לי. איני מזלזל בכוחן של הרשתות החברתיות (ויעידו על כך ההפיכות ברחבי העולם הערבי), אבל יש פייסבוק ויש יציאה לרחובות, ואלו, מה לעשות, שני דברים שונים לחלוטין. המחאה אינה יכולה להסתפק בטקסטים על דף הפייסבוק. אי הציות האזרחי חייב להיות נוכח ברחובות. אין צורך, חלילה, בעימותים אלימים עם המשטרה ועם כוחות הביטחון. צריך רק לצעוד, וכמה שיותר. הקיץ שעבר ראה כמעט מיליון ישראלים מפגינים ברחובות. האם דבר מה השתנה מאז? אם כן, אז רק לרעה. מדהים איך ספינים מקושקשים על גיוס חובה לחרדים (או לערבים) באמת מצליחים לייצר שיח פוליטי־חברתי, אבל פינוי שכונה לא חוקית אחת בשומרון (שעולה למשלם המסים מאות מיליוני שקלים) לא גורם לאף הרמת גבה. עד מתי ימשיך העם הישראלי לטמון ראשו בחול ולהגיד לעצמו ש"ככה זה"? כמה עוד אנשים צריכים להקריב עצמם על המזבח הזה?

בעבר הישראלי הממוצע תמיד ניפנף ב"אבל אצלנו יש המון עזרה הדדית" ושטויות כאלה. אנשים תמיד דיברו על מדינות אחרות כמקומות קרים, חסרי לב, שבהם אתה יכול ליפול ולמות באמצע הרחוב ואיש לא ינקוף אצבע. ומה בישראל? יוק. אנשים מציתים עצמם ברחובות ועולם כמנהגו נוהג. המנהיגים הישראלים, במקום להיישיר מבט אל הבעיות האמיתיות של המדינה הישראלית מחפשים מתקני גרעין באיראן או מצבורי נשק כימי בסוריה. רק לא להתעמת עם הבעיות האמיתיות שלנו. מצד שני, מנהיגי המחאה גם הם בוחרים להתעלם משורש כל הרע. מהכיבוש. אי אפשר להילחם על "צדק חברתי" רק בשם הציבור היהודי בישראל. לעולם לא יהיה כאן "צדק חברתי" בלי צדק לאומי לפלסטינים.

בשבוע שעבר ריאיינו אותי לעיתון ספרדי בעקבות המאמרים שפירסמתי באחרונה בעמודי הדעות של "הארץ". העיתונאית (חתיכה אמיתית, אגב) שאלה אותי האם ישראל מנצלת כלכלית את הרשות הפלסטינית. אמרתי שאיני יודע. אבל, אמרתי לה, האזרח הישראלי הממוצע, זה שהולך לצבא, משלם מסים ועובד קשה למחייתו, הוא הקורבן הכלכלי העיקרי של הכיבוש. הוא משלם מסים, אבל במקום שהם יחזרו אליו במדיניות רווחה סוציאליסטית הם הולכים בעיקר לצבא ולהתנחלויות. זו משוואה כל כך ברורה לעין שכמעט מביך לכתוב אותה. אבל את הישראלים איכשהו זה לא מעניין. רוצים חברה צודקת אבל משאירים את עניין הכיבוש וההתנחלויות בחוץ. אנשים מציתים עצמם ברחובות אבל לממשלה נורא חשוב, דווקא ברגע זה, להקים אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש. למה מה קרה? למה מי מת?

הציבור הישראלי מת. רוחנית, אין לעם הישראלי חיים. הוא חי רק בחומר (היעדר החומר, ליתר דיוק). רק במאבק היומיומי לפרנסה, לאוכל. במציאות כזו נולדו המהפכות הגדולות בהיסטוריה. בישראל נולד דף עם 3,000 לייקים בפייסבוק. כולם מנסים היום לתקוע מקלות בגלגלי המחאה: הממשלה, המשטרה, התקשורת, הציבור הישראלי עצמו. האדישות ואפיסת הכוחות הכללית הפכו ללחם חוק. כמה אנשים עוד צריכים למות?     

נכון | לא נכון

נכון: "ill Manors", האלבום החדש של הראפר הבריטי Plan B, הוא הפסקול לסרט הראשון בבימויו של פלאן בי והפסקול הנכון ביותר למחאה, גם בישראל. אלבום היפ הופ פוליטי, מלא זעם.

לא נכון: מי שעוד לא שמע את הסינגלים החדשים של להקת אלקטרה.

נכונים. אלקטרה (צילום: אורית פניני)

*#