אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוז לכחולי המדים: מה קרה לשוטר הטוב?

אם פעם חשבנו שהשוטרים נמצאים כאן כדי להגן עלינו, היום אנחנו בטוחים שהם רק רוצים לדכא אותנו. אבל אולי אנחנו נובחים על העץ הלא נכון?

תגובות

שני דברים חשובים לימדו אותנו על שוטרים בזמן שגדלנו: הם תופסים את הרעים והם מגנים על הטובים. מישהו גונב לך את העיתון בבוקר? חייג 100. אין בעיה, יבואו המדים הכחולים ויכניסו את הפושע הסורר לבית הסוהר. “אבא שלי שוטר”, היה ה־דבר הכי מגניב שיכולת להגיד לחברים בחצר בית הספר (אני עדיין זוכרת את השכנה שלי שאבא שלה באמת היה שוטר, ועוד עם שפם, איך קינאתי בה. כאילו מה, אני אספר לכולם שאבא שלי כלכלן?). אם היה שוטר בסביבה, היית מרגיש בטוח. ידעת ששום דבר רע לא יכול לקרות לך, שיש כאן איזה סופר־הירו שנלחם בכוחות הרשע ויציל את היום.

» מה קרה למציל הסקסי?» מסכת גיא פוקס היא סמל המחאה החברתית

אם נעשה פאסט פורוורד כמה שנים קדימה, יהיה לנו קצת קשה לשחזר את המקור של התחושות הנאיביות האלה. היום, כשאדם רגיל לחלוטין הולך ברחוב ורואה שוטר, זה עשוי גורם לו לאי נחת, כאילו השוטר עלול ליפול עליו פתאום בגלל איזה משהו שהוא אפילו לא ידע שעשה. קצת כמו שקרה לדפני ליף, בעצם. לא שהיה מותר לה לשים אוהל במרחב ציבורי, כמובן, חולדאי כבר הבהיר שמעשי קונדס מן הסוג הזה אינם מקובלים עליו, אבל גם לא לגמרי התבקש שחבורה של שוטרים יקפצו עליה (פשוטו כמשמעו) ויגררו אותה לתא מאסר. 

די למעשי הקונדס. המחאה החברתית בשבוע שעבר (צילום: אלון רון)

המדים הכחולים והכובע הפכו ממקור של נחמה למקור של אימה. זה קשור במידת מה בהתעקשות של רוב האזרחים להפר את החוק באופן שיטתי ויומיומי (לחצות באדום, לנהוג מעל המהירות המותרת, לעשן ג’וינטים, לרמות במסים), ובכך לשים את עצמם במצב קל ביותר של פרנויה, אבל בעיקר בהתעקשות הנחרצת שלהם, השוטרים, להתייחס אל כל עבירה הכי זניחה כאילו לקס לותר בכבודו ובעצמו מאיים על המשך קיומם בעזרת מסות קריטיות של קריפטונייט. ההתעקשות הזו שלהם, לא להבדיל בין אזרח שהוא די שומר חוק ובין, נאמר, סוחר סמים או אנס סדרתי.

מאז תחילת המחאה אנחנו מקבלים מכל רחבי העולם תמונות של שוטרים מתעמרים בלוחמי צדק, מכים אותם באכזריות, כופתים אותם באזיקים, דוחפים את פניהם אל תוך קירות ומדרכות. אז הפסקנו לראות אותם בתור המושיעים שלנו והתחלנו לקטלג אותם בתור ערסים, בבונים, חזירים עלובים שנמצאים על פני כדור הארץ רק מתוך רצון למרר את חיינו. “אבא שלך שוטר?”, תהיה השיחה המעודכנת נכון ל־2012, “הוא מביא לך מכות?”.

לא להרוג את השליח. השוטרים בפעולה בשבוע שעבר (צילום: אלון רון)

וזה ממש לא עוזר ששוטרי היס”מ, אלו שנשלחים לטפל באותם אזרחים (יחסית) תמימים, לבושים במדים שהם חצי דרך מדים צבאיים. במקום הטלית שכולה תכלת, קרי מדי השוטרים הרגילים, הם מסתובבים עם החליפות האפורות האלה שלא משייכות אותם לשום דימוי שגדלנו עליו בסרטים או התחפשנו אליו בפורים. אלו מדים חסרי פנים, נטולי היסטוריה, מנוטרלים מקונטקסט תרבותי כמו “השוטר אזולאי” או “פוליס אקדמי”.

לפני שבועיים כתבתי כאן על המצילים, שירדו מגדולתם ומהסקס אפיל שלהם בגלל שהם לא משתייכים למסדר החדש של הגיבורים: אלו שעושים כסף. זה קצת ככה גם עם השוטרים, רק שהם ממש נתקעו בין הפטיש למחאה החברתית. הם לא משתייכים לאחוז הבודד, אבל הם נאלצים לעבוד בשירותו בניסיונו לדכא את ההתעוררות של ה־99 אחוז. הם הגורם המתווך הזה שאנחנו רואים מול עינינו כשאנחנו יוצאים לרחובות. אז במקום לנתב את הכעס כלפי הטייקונים, הפוליטיקאים ושאר המושכים בחוטים, אנחנו מתעלים אותו למדים הללו, בין אם אפורים או כחולים, שתקועים לנו מול הפרצוף. באופן לא יעיל במיוחד, אנחנו יורים בשליח.

*#