אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקומות הסודיים שעושים את תל אביב

פיקניק רומנטי על גג בניין משרדים, ארוחה הודית אותנטית בלב אלנבי או תאטרון חפצים בחלון ראווה. לכל אחד יש את הפינות הסודיות שלו בתל אביב. מערכת עכבר העיר בחרה עבורכם את הסודות שעושים את תל אביב למה שהיא

תגובות
זה לא בר פה. הצימר
תומר אפלבאום

דווקא הרצון לגלות את הנסתר, החבוי, את הדבר שאף אחד עדיין לא מכיר, הוא הנקודה שבה הישראליות פוגשת את התל אביביות. כולנו רוצים להרגיש שהיינו שם קודם, שידענו ראשונים, שאנחנו הפצנו את הבשורה. אלא שהסימון של דברים כפינתיים או מחתרתיים חותר במודע תחת עצמו. מי שמספר לחברים שלו על השוליים, מנסה בעצם להרחיב אותם. המטרה שלו היא להפוך את האנדרדוג לפייבוריט. כי זה לא באמת מגניב לנגב לבד חומוס סודי בסמטה נטושה או לרקוד עם עצמך בחלל הכי אנדרגראונד, אם בסוף אף אחד לא מצטרף. חשבנו שיהיה קשה לוותר על הפינות הנסתרות שלנו בעיר ולחשוף אותן, אבל בעצם על מי אנחנו עובדים? תפלשו אליהן, רק תזכרו שאנחנו היינו שם לפניכם.

פסטורליה

בניין משרדים במנחם בגין 58: אורותיה המנצנצים של תל אביב

בתחילת שנות ה־90 נגררתי בעל כורחי מדי שבוע למועדון בבל, ששכן למרגלות בית מעריב, בשעות מאוחרות מדי של הלילה, כדי לשמוע מוזיקה שהצליחה להידחק מהעשור הקודם וחבל שכך. כה צפוף ומעושן ומלא פנקיסטים זועמים ומקיאים היה המקום, שהייתי חייבת למצוא איזו פינה מאווררת שהיא רק שלי. למרבה המזל הכניסה ליד, שהיתה שייכת לבניין משרדים, תמיד היתה פתוחה. הייתי עולה במעלית עד לקומת הגג, מתענגת על המרחבים שנפרשו לפני (גם של הגג וגם של הנוף) ונושמת חמצן שאינו רווי באדי וודקה זולה או בצלילים המדכאים של הבאוהאוס וג'וי דיוויז'ן. כל כך מצא חן בעיני הגג הזה שלפעמים הייתי אפילו נוסעת אליו סתם כך, באמצע השבוע. לערוך פיקניקים רומנטיים עם שמיכה ובקבוק יין ובחור נאה או בלתי נאה, מה שהיה במלאי.

שנים אחר כך, כשעבדתי ב"מעריב", הלכתי לבדוק אם הכל עדיין במקום. אז כן. הכניסה היתה פתוחה, המעלית הרעועה עדיין הצליחה לשאת אותי, והגג עדיין פרש בפני את אורותיה המנצנצים של תל אביב. רק הפנקיסטים המקיאים על המדרכה למטה לא היו שם. כנראה היו באותו זמן בערב "בחזרה לאזימוט" בחתול והכלב.

(קליה מור)

האי בפארק הירקון: ממלכה פרטית משלכם

די מסובך להסביר איך להגיע אליו, אבל אם כבר לקחתם לעצמכם כמה שעות של חופש ממרוץ החיים פשוט לכו לאיבוד בפארק ותגלו מקומות מהאגדות (הגן הטרופי, גן הקקטוסים, הגן הגזום ועוד). סמנו את אמפי וואהל כנקודת מוצא והמשיכו ללכת ממנו לצד האגם לכיוון רמת גן. מתישהו, מצד שמאל, יתגלה שביל שמוביל לאי. השער תמיד נעול, אבל אם תטפסו מעליו (כן, ילדים עושים דברים כאלה, ומסתבר שבכל גיל) תוכלו להתענג על אי פרטי משלכם.

» פארק הירקון, תל אביב

הטיילת שמאחורי רדינג: פיסת חוף לא מנוצלת

עבור רובנו, חוף הים של העיר מתחיל איפשהו בצ'רלס קלור ונגמר בחוף מציצים. הרצועה מצפון לרדינג אמנם מסומנת על המפה אבל עד לא מזמן המקום היה נטוש, עתיר מפגעים, מחסומים והכנה לתשתיות. עם המהלך של העירייה להרחבת הטיילת נחשפה הגישה למקטע הזה, והתגלתה רצועת חוף שוממה, שמרגישה אפילו קצת מדברית. מדובר בפיסת חוף ארוכה, שעדיין לא מנוצלת ומתאימה למפגשים רומנטיים סודיים, במיוחד בלילות הקיץ הלחים לאורו הלבן של הירח.

» רדינג, תל אביב

מפל היל, רחוב היל: הכיכר המסתתרת

את כיכר היל קל לפספס משום שעצים תמירים מסתירים אותה. היא ממוקמת ברחוב היל שבצפון הישן, בין יהושע בן נון, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס, והאטרקציה המרכזית שלה היא המפל (המלאכותי, בכל זאת). עמוד הזיכרון שבצדו הוא אנדרטה למבצע צליחת הירקון על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. חפירות שנעשו במקום גילו שרידים עתיקים, מהמאות השמינית עד העשירית לפני הספירה. התל שעליו יושב המפל ידוע גם בשם גבעת המטבחיים על שם בית המטבחיים העירוני שפעל במקום.

(לירי הלפרין)

פארק וולפסון, בין דרך הטייסים ללה גוארדיה: להשקיף על גבעתיים

בקביעה שמיקומו של לוקיישן מסוים בדרום־מזרח העיר הופכת אותו אוטומטית לנסתר מן העין, מגולמת לא מעט ביצתיות ובועתיות. ועדיין, פארק וולפסון, שמסתתר בין דרך השלום, כביש הטייסים ודרך לה גוארדיה, הוא פינה חבויה בעיקר בזכות הימצאותו שם. אפשר להתרשם מאגם המים הקטן ומצמחיית הפארק, אבל האמת היא שהמקום יפה יותר בלילה. אפשר גם לבחון בעניין את המחווה לעיר הלבנה שהתקין שם דני קרוון בפסלו "כיכר לבנה", אבל בואו נודה שלרובנו אין מושג באדריכלות. הפארק יושב על גינת כורכר בגובה 57 מטר והאתגר הוא להגביה את עצמך עוד יותר באמצעות טיפוס על החלק הפאלי במונומנט של קרוון. התצפית שנשקפת משם היא כמעט קלישאה, אבל האמת היא שאין דרך לגרום לגבעתיים להיראות טוב יותר. כמובן שהפעילות הזו מתאימה לדייט. אם כבר החלטתם להתפנק על בקבוק יין ולקחתם בחשבון את הסכנות שגלומות בשתייה במקומות גבוהים, עשו לעצמכם טובה ותזכרו להביא את הפותחן. בניגוד לספסל שליד הבית שלכם ברחוב מזא"ה, כאן האזור שמסביב הוא די מת, וההתרוצצות בין תחנות דלק כדי למצוא את האביזר הנחוץ הזה תרצח לכם את כל המומנטום.

» פארק וולפסון, תל אביב

מתחת לגשר החניון של מלון הילטון: אקוסטיקה מחרישת אוזניים

פעם יצאתי עם סולן להקת רוק שהספיקה להתפרק אחרי אלבום וחצי. לדייט הראשון הוא לקח אותי באוטו המפואר של אבא שלו לסיבוב בעיר עם כמה בירות. איפשהו לפנות בוקר, ואחרי הבירה השלישית, הוא לא הבין שאני כבר שלו, והמשיך לנסות להרשים אותי. "יש מקום סודי שאני רוצה להראות לך", הוא אמר לי ונסע למלון הילטון. אני כבר פינטזתי על הסוויטה הנשיאותית, אבל הוא עצר את הרכב עוד לפני החניון, ביקש ממני לצאת ממנו ולחש לי להיות בשקט. נעמדנו מתחת לגשר של החניון ולפתע הוא התחיל לשיר. האקוסטיקה של הגשר הפכה את שירתו למחרישת אוזניים. אחרי שהצטרפתי, גורשנו בבושת פנים. אחרי חודש גם נפרדנו. ובכל זאת, לעולם ייחרת בזכרוני גשר החניון של הילטון בתור הספוט הסודי המושלם לקריוקי של שיכורים.

(מיכל גרוסברג)

הגג של חניון גליקסון, לוריא 8: וודקה זולה ונוף מעולה

זה כמה עשורים, בני הנוער המכונים "פריקים" בוחרים לבצע בעצמם אבולוציות שונות: מטאליסטים, ילדי אימו או מה שזה לא יהיה. בסופו של דבר תמיד תמצאו אותם באותם מקומות, נודדים בחבורות בין אקווריום העישון בסנטר, מתמזמזים על גג החניון שלו, מנפצים בקבוקים בגן מאיר, מנגבים שאריות מגשים במקדונלדס או סתם יוצאים אל הקור בכיכר דיזנגוף. הגג של חניון גליקסון הוא המיקום הפחות מיינסטרימי והפחות מוכר שבו הם שותים וודקה זולה או מסניפים דבק מגע. חוץ מהעובדה שזה לא הלוקיישן המיידי שבו ההורים שלהם יחפשו אותם, יש משם גם נוף מעולה על העיר (למרות שכשאתה מעולף על הגג סביר שתצפית פנורמית היא לא בדיוק הקטע שלך).

(מיכל גרוסברג)

חנויות

קפה וממתק: ריח קפה משכר

כשעוברים ברחוב אלנבי, ממש לפני ההצטלבות עם שדרות רוטשילד, אי אפשר להתעלם מריח הקפה המשכר שבוקע מהחנות העמוסה קפה וממתק. החנות, שמנוהלת על ידי ניסים סבר כבר 32 שנה, מציעה מגוון רחב של סוגי קפה איכותיים ושוקולדים מיובאים מכל הסוגים והמינים. גן העדן לאוהבי המתוק והקפאין מתחבא בין שני סניפים של רשתות גדולות – סטימצקי ואייסברג. שווה לבדוק את המקום.

(אלי־מור שבילי)

» קפה וממתק - אלנבי 107, תל אביב

מרכז הדגים: מכרו דגים לבן גוריון

למצוא דגים בשוק הכרמל זו לא משימה מורכבת במיוחד, אבל החנות מרכז הדגים מבדלת את עצמה ממה שנעשה במסדרון ההומה, גם מבחינת ההיצע וגם מבחינת המיקום. היא נמצאת ברחוב קטן היוצא מהשוק, ומציעה מגוון דליקטסים: קוויאר איכותי, דג מלוח ועוד מגוון דגים על צורותיהם השונות למביני עניין. החנות, שקיימת משנת 1938, מנוהלת על ידי משפחת קרבנליקוב זה שלושה דורות. אבי ושלמה קרבלניקוב, האחים שמנהלים את החנות כעת, שופעים סיפורים על דגים, אנשים ומה שביניהם, ומתגאים בלקוחות כגון דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, שמעון פרס ועוד.

(אלי־מור שבילי)

» מרכז הדגים - ישכון 40, תל אביב

Lulutesh: סוד שמור לחובבות אופנה

חובבות אופנה שמכירות את Lulutesh יודעות שמצאו אוצר ואולי בגלל זה הן לא להוטות להעביר אותו הלאה. החנות, שקיימת כבר שלוש שנים, הוקמה על ידי לאה מנטש, שקודם לכן שיווקה מתוך ביתה בגדי מעצבים שמיוצרים בסין לחנויות שונות. לאחר מכן החליטה מנטש למכור את הבגדים בעצמה. "אני בעיקר מוכרת בגדי מעצבים כמו של קארין מילן, דונה קארן, BCBG, שאנל משנים קודמות, בגדים שאני מוצאת שם, אבל לא בגדי יד שנייה", היא מדגישה, "מכל דגם אני לוקחת מקסימום שני פריטים וכך אני שומרת על הייחודיות". סגנון הבגדים בחנות נע בין קז'ואל לאלגנט ואפשר למצוא שם מדי פעם גם שמלות מפוצצות לאירועים חגיגיים במיוחד. טווח המחירים הוא רחב, ותמיד יש גם קולב עם בגדים במחירי מציאה לצד אקססוריז (תיקים, תכשיטים). "מדי פעם מתפרסמת כתבה קטנה ואז מלא לקוחות מגיעות ושואלות איך לא שמענו עלייך קודם", מספרת מנטש, "אבל מי שיודעת יודעת, ומגיעות לכאן קונות מכל הארץ". למי שתגיע לחנות צפויה חוויית קנייה ייחודית שעליה מנצחת מנטש, שמודה שהיא מתעניינת באנשים "לפעמים אפילו יותר מדי. אני אוהבת לשאול שאלות ותמיד רוצה לדעת במה עוסקים ומה אוהבים ללבוש. אני בעצמי לוקחת טיפים מלקוחות".

(נטע הלפרין)

» Lulutesh - טשרניחובסקי 21, תל אביב

מסעדות

סאלם בומביי: גן עדן לצמחונים

הלהיטות הישראלית לאוכל הודי איננה דבר חדש. מסעדות יוקרתיות כמו טנדורי או אינדירה קיימות כבר שנים ובצדן פועלות מסעדות עממיות, אך מוכרות לא פחות, כגון 24 רופי וסאבקוץ' מילגה.

אלא שרק מעטים מכירים את סאלם בומביי, מסעדה קטנה באלנבי 124, שקיימת כבר שבע שנים ומגישה את האוכל ההודי הכי אורגינל שאפשר למצוא בעיר ובמחירים סבירים. את המקום מתפעלים רינה והלל שורק, שמעמידים מדי יום דוכן אוכל מגוון בסגנון בומביי. הלל, שהוריו עלו משם בשנות ה־50, למד לבשל כשעזר לאמו שהיתה מכינה את האוכל על פרימוס בחצר. החיים הועידו לו דווקא עבודה במסגרייה, כשרק מדי פעם הוא היה מבליח עם אוכל לחברים באירועים מיוחדים, ורק בגיל 50 הוא החליט ללכת על כל הקופה, להתמקד בתחביב ופתח את המסעדה. "האוכל אצלי הוא אוכל הודי ביתי", הוא מספר, "אבל הוא מתובל באופן עדין. ככל שיורדים דרומה בהודו האוכל נהיה חריף יותר, אבל בומביי, שבה היתה קהילה הודית גדולה שחיה לצד הינדים, נוצרים ומוסלמים, היתה פתוחה להשפעות רבות ולכן יש בה אוכל מגוון במיוחד ובעיקר הרבה ירקות". המקום הוא גן עדן לצמחונים ומציע בצד ירקות הודיים מסורתיים כגון שעועית ירוקה פיקנטית, פאקורה (קציצת הבצל המפורסמת) וסוגי עדשים שונים, גם תבשילים שפיתח שורק בעצמו כמו כרובית מבושלת בקוקוס או חצילים מטוגנים עם ירקות טריים. מלבד זאת, יש גם סוגים שונים של בשרים ועוף, בננה לאסי וצ'אי מסאלה בחורף. את המקום פוקדים בעיקר עובדי המשרדים באזור ולקוחות קבועים ששמעו עליו מחברים. "אני מאמין שאם אנשים אוהבים הם מעבירים את זה הלאה וזאת הדרך הכי בטוחה ונעימה להכיר מקום, בלי הרעיון שמפרסמים ואחר כך אנשים באים ואולי מתאכזבים" מסביר שורק, "ככה הקהל גדל לאט. הלקוחות מפרגנים ואומרים שזה אוכל אמיתי, ולי זה הכי חשוב".

(נטע הלפרין)

» סאלם בומביי - אלנבי 124, תל אביב

העוגיות של ציון: ללכת בעקבות הניחוח

כשיורדים במורד רחוב הצדף שביפו, לא רואים שום מאפייה, קונדיטוריה או קפה. אבל הריח, הו, הריח. האינסטינקט הוא לחשוב שמקורו בתנור של איזו דודה מוכשרת שגרה באחד הבתים ולהמשיך הלאה, אבל הניחוח לא יותיר לכם ברירה אלא ללכת בעקבותיו כמהופנטים עד שתגיעו לחלון קטן בקומת קרקע בבית מספר 7. במקרה שראשו של ציון האופה לא מציץ מבעד לחלון, פשוט תדחפו את הראש פנימה והוא מיד יגיע עם עוגיות טחינה פריכות וטעימות להפליא ולעתים גם עם אלפחורס, עוגיות מזרחיות, עוגיות חמאה ועוד. כל התענוג הזה עולה 15 שקל ל־500 גרם. 


» עוגיות הבית בחלון - הצדף 7, תל אביב

הלחוח של נחמה: כמו מטבח ביתי של סבתא

מי שנוהג לאכול בחומוס של דורון ושלמה בכרם התימנים, מתפנק לעיתים בלחוח בצד מנת הקומפלט שלו. לא רבים יודעים מאיפה מגיע הלחוח המפואר הזה ולמעשה מדובר בסוד שמור שרק מעטים מאנשי הכרם מודעים אליו. דורון מהחומוס מספר שאת הלחוח מכינה בשלנית בשם נחמה, שמטבחה ממוקם בהמשך הרחוב. במקום אין שלט מסודר שמעיד מה מתבשל במטבח ולמעשה הוא לא נראה כמו מסעדה, אלא יותר כמו מטבח ביתי של סבתא. נחמה עומדת מאחורי שולחן עמוס לחוחים טריים (שלושה שקלים ליחידה), ומציעה מיני בצקים תימניים נוספים כמו מלאווח ופתות. אפשר לנסות להשתלב בפרלמנט המקומי שבמקום, לשתות קפה שחור, או לקחת את הלחוח בטייק אוויי.

» שלמה ודורון - ישכון 29, כרם התימנים, תל אביב

מזנון חנן: אי של שקט בלב ההמולה

המזנון של חנן מתחבא בין שני צירי תנועה סואנים ומוזנחים – צ'לנוב ממערב והר ציון ממזרח, על הגבול שבין תל אביב המודרנית לסלאמס של נוה שאנן. חנן הפנסיונר מפעיל את המזנון כבר כמה עשרות שנים אם כי הוא מסרב לומר כמה בדיוק. שעות הפתיחה אופייניות למסעדות פועלים של פעם, בימים שעוד היו פועלים עבריים – 7:30 עד 14:30. התפריט כולל סנדוויצ'ים בעשרה שקלים ליחידה עם שקשוקה, חביתת ירק וחצילים. למרות הבלגן שתוחם את הרחוב משני הכיוונים, איכשהו שקט שם כמו "בית אלפא בארבע אחרי הצהריים", כמאמר השיר של טהרלב. הלקוחות הם בעלי מקצועות או בעלי חנויות מהסביבה (ברגים וחנות חיות למשל) ואופציות הישיבה הן שלושה ספסלים מוארכים. הרעש היחיד שבכל זאת אפשר לשמוע שם, הוא את הצעקות של נתן זהבי או עו"ד שפטל ברדיו, אלא שגם לחנן נמאס מהם והוא שמח להיענות לבקשה לכבות את הרדיו.

(עומר שרביט)

» מזנון חנן - הגדוד העברי 26, תל אביב

תרבות

בית האמנים: לשקוע בציורים

כמו בכל עיר בישראל, גם לבירה התרבותית יש בית אמנים שאתם לא מכירים, השוכן בפינה של בן עזרא ואלחריזי, בין ארלוזרוב לגן העיר. המתחם כולל שלושה־ארבעה חללי תצוגה וחנות של כרטא לציירים ואמנים. המקום הזה הוא מתכון בטוח להורדת סטרס: כרגע אפשר לשקוע שם בציורים של איבון ליואי המציירת בתים ירושלמים שעוברים שיפוץ, שימור או בנייה ("בניינים שמשכיחים את העבר ומבטיחים את העתיד", כלשון דף האצירה), להיווכח כיצד אורה ראובן בוחנת את מושג הבית הנפשי והפיזי בציוריה או לעמוד על ההבדל בין קורבניות הירואית לקורבניות טראגית בציורי האשה־חתול של סשה סרבר. לחילופין, אפשר סתם להסתכל על האמנים עובדים בסדנת ההדפס והתחריט שבמקום או פשוט להתפנן על שני ספסלים בחצר המוצלת בפיקוס הרחב, ליד פסלי אילנות של ז'אק ז'אנו. פתוח מ־9:30 עד 13:00 ומ־17:00 עד 20:00.

» בית האמנים - אלחריזי 9, תל אביב

החנות: תאטרון חפצים בחלון ראווה

בשיפולים של נוה שאנן, בתוך חלון ראווה, בחורה צעירה עוטה על עצמה תותבים סינתטיים, גרבי ניילון ושאר עזרים מלטקס. מחוץ לחנות עומדים אנשים שבאו לצפות בה במיוחד בצד עובדים זרים שנקלעו למקום במקרה, לא מבינים למה הפכה חנות הפרקטים שפעלה שם עד לא מזמן.

הסיטואציה הזו לקוחה ממופע הבכורה של "החנות" – תיאטרון החפצים הראשון בעיר שנפתח באוקטובר האחרון. תיאטרון חפצים הוא תת ז'אנר בעולם תיאטרון הבובות, שבו החפצים המוצבים על הבמה משמשים כדמויות. את המקום הקימו שחר מרום (33) ועודד רטש (32), אמני תיאטרון חזותי ששכרו את החנות ובמשך שלושה חודשים שיפצו אותה. המרצפות תוקנו, חלונות הראווה כוסו לוחות עץ מתקפלים אוטמי אור, הקירות נצבעו בשחור, ספוטים של תאורה שובצו בתקרה ובחלל פוזרו יצירות אמנות מקוריות. במקור נפתחה החנות כדי לספק פלטפורמה להצגה שהם מעלים "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם" (שבמסגרתה הם נעזרים בקרון רכבת שמורכב ממסגרות עץ ישנות, שישה בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים, מקטרת, בושם, קליעי רובה ופומית) אבל מאז התקיימו שם גם תערוכות, ערבי הקרנת סרטים והופעות. אפילו אבי הזמר, טייק־אוף אירוני על הזמר המזרחי, הופיע שם.

» החנות, העליה 31, תל אביב

הצימר: "לא בר אלא סטודיו יוקרתי לאומנות"

עבור מיטיבי לכת בסצנה המוזיקלית מדובר באולד ניוז. אלה בוודאי יצקצקו אל מול האזכור של המקום הזה כנסתר, ויטענו שהוא כבר מזמן איבד מהאפיל המחתרתי שלו. ועדיין, עבור הרוב הדומם שמבלה במופעי ישיבה של נורית גלרון בזאפה ומקסימום מתפרע מדי פעם על הופעה של גבע אלון בלבונטין 7, שווה לחשוף שוב את מעטה הסודיות סביב המועדון היחיד בעיר שמיועד למופעים מוזיקליים ייחודיים ואקספרימנטליים וכל זאת מבלי לאבד את הנחת היסוד שלו: מקום א־מסחרי שהולך בקו עצמאי ובלתי מתפשר, ולא מייחצן את עצמו. "אנחנו לא בר או מועדון אלא סטודיו יוקרתי לאמנות", מסביר רון קציר, מוזיקאי ואמן וידאו וסאונד, שיחד עם המוזיקאי גיא דוביוס הקים ומתפעל את המקום. "בהתחלה הופענו בעצמנו לפני חברים ואיכשהו התרבו החברים, וגם הם התחילו להופיע וכך הכל התגלגל". קציר מספר שכיום כבר פונים אליו אמנים רבים שרוצים להופיע במקום "אבל אנחנו מקפידים לבחור רק את מה שמעניין אותנו". הצימר, שממוקם בגדוד העברי 5 כבר מזמן לא עוסק במוזיקה בלבד אלא באמנות איכותית בכללותה. פעם בחודש מועלית במקום תערוכה ומתקיימים גם ערבי שירה. בצימר מתקיימים גם מופעים שבהם האנסמבל מנגן על כלים מוזרים, כיסא למשל. מפעם לפעם נערכים פסטיבלים במקום, כמו למשל פסטיבל הטייפים (הבא יתקיים ב־19-17 במרץ), שבו עושים שימוש בצלילים מתוך קסטות, קלטות VHS וכדומה.

הקהל מורכב מהרבה אמנים ושאר סקרנים. "כמובן שהקהל משתנה, יש כאלו שבאים לרוב הופעות הרוק'נרול, יש קהל של מוסיקה אלקטרו אקוסטית אבל יש גם קבועים, אנשים שיודעים שתמיד יש משהו מעניין אז הם יבואו בכל מקרה". כאמור, קציר ודוביוס לא מפרסמים את המקום, שבתחילת דרכו גם כתובתו עברה מפה לאוזן, אלא רק שולחים מדי פעם מיילים ברשימת תפוצה מצומצמת על אירועים מיוחדים. "זה עובד טוב ככה", מסביר קציר, "ובכל מקרה זה מקום קטן, אין לנו יכולת להכיל כמות גדולה יותר מזו שבאה כבר עכשיו".

» הצימר - הגדוד העברי 5

לילה

ראש פינה: מוזיקה טובה, אנשים נחמדים

נכון, אם כבר ברים עם יומרה אנדרגראונדית, מפתה לבחור את השושו או את ה־70 פילים בבוגרשוב שמתחפש למרתף יינות. מה גם שהראש פינה הוא אחד הברים הוותיקים בעיר, ופועל מאז תחילת שנות ה־80. את מעמדו כנסתר הוא מקבל אך ורק בזכות מיקומו, עמוק בתוך המרכז המסחרי בברודצקי הישן ברמת אביב. מול המספרה האגדית של פסח, בצמוד לבית ספר כותרת שנפתח שנים רבות אחריו.

תל אביב היא לא קולג' טאון. הוויה סטודנטיאלית אין בה. אך בראש פינה תראו סטודנטים, רבים מהם חיים ברמת אביב. ותראו תלמידי תיכון. ותראו סתם אנשים שרוצים לאכול, לשתות ולהקשיב למוזיקה טובה בחברת אנשים נחמדים למראה ולמעשה ובאירוח ידידותי עד מאוד.

(יואב בורוביץ')

» ראש פינה -  ברודצקי 17, תל אביב

כתבות שאולי פספסתם

*#