אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום הולדת שמח לשסק: מוסד הלילה התל אביבי חוגג עשור

דורות התחלפו, סגנונות מוזיקליים השתנו, צרות מהעירייה הוערמו והשסק עדיין עומד ועובד. השנה חוגג המקום עשור לקיומו

תגובות

בתור ילד שזכה לצפות בשידורים חוזרים של "צ'ירס", אחד הדברים שהכי רציתי – כמו גם הצופים, אני מניח - זה שיהיה לי את הבר הקבוע, שאליו תמיד אפשר לברוח, לא משנה מתי או למה. הוא יהיה המפלט. למזלי, גיליתי את השסק.כנער בפריפריה שמעתי על השסק דרך כל מיני די.ג'ייז שאהבתי בזמנו ושתיקלטו שם, וכבר אז הבנתי שאם אתה מתקלט שם אתה שייך לאיכות המוזיקלית של תל אביב. כיוון שהגבלת הגיל היתה מכשול מבחינתי, הייתי מחכה בכל פעם עד שעה מאוחרת, ממתין שהסלקטור ייכנס פנימה ומסתנן באלגנטיות אל החדר האחורי, שם הייתי צולל עד שהדליקו את האורות. השסק, שחוגג השנה עשור לקיומו, הוא הרבה יותר מעוד בר: הוא מרכז תרבותי חשוב בתל אביב שקידם בגישתו את חווית הבילוי בעיר בצורה משמעותית.השסק - לילנבלום 17, תל אביב"בעיני, גדולתו של השסק היא חוסר הפוזה ותחושת המציאות שהוא מעניק, אבל בעיקר המעוף והחזון ששלובים בו מיומו הראשון", מנתח טל אורון, שניהל בעבר את המקום, "זה מקום לאנשים שאוהבים מוזיקה חדשה, זה מה שמאחד בין כל הבאים. כשיש גורם משותף ברור כל כך, הדורות יכולים להתחלף, אנשים באים, אנשים הולכים והשסק נשאר איתן. מעבר לכך, אני חושב שמה שמאפיין את בלייני השסק ברובם היא אהבה אמיתית למוזיקה חדשה. השסק בחר מיומו הראשון לשים את הדי.ג'יי במרכז - מסמר המסיבה, אם תרצו, לא אורח כזה או אחר שבחר להגיע למקום. המיקום המועדף שהוא קיבל מאפשר לדי.ג'יי לבחון מהעמדה בדיוק מה קורה בכל פינה במקום. הוא אמון על הווייב במקום, מוטמע באופן אינטגרלי בקהל, נגיש לענות על שאלות של מה מתנגן בכל רגע נתון, דבר המאפשר לו להיות בדו שיח מתמיד עם באי המקום".בר לאוהבי מוזיקה חדשה. השסק (למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: תומר אפלבאום)ואמנם, עניין המוזיקה היה ועדיין חלק משמעותי מהמקום, מההקפדה בבחירת התקליטנים, עבור בסוג המוזיקה שהם מנגנים (שמותאם לכל ערב בשבוע) וכלה בטקסט של התוכנייה. כל אלה משכו אנשים להגיע ולהאזין למוזיקה המתנגנת, יותר מאשר להתייחס אליה (או לא להתייחס) כרקע לבירה או לשיחת חולין כזו או אחרת. כמו כן, המוזיקה בשסק משתנה כל הזמן, בהתאם לרוח התקופה; לא באופן שרודף באובססיביות אחרי כל מה שחדש ומקדש אותו – במקום הרי מתקיימים כל הזמן ערבי סול, Fאנק, פאנק, וינטג' דיסקו ורוקבילי – אלא ביכולת שלו להטמיע בתוכו שינויים ולשמור על האופי.ניב הדס, שתיקלט בערב הפתיחה של השסק ומלווה אותו עד היום, מצטרף לאורון וטוען כי "אחד הדברים שמייחדים את המקום הוא המחויבות. הדי.ג'יי הוא הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לבר. העמדה נמצאת במרכז החלל לא רק משיקולים עיצוביים, אלא יש כאן אמירה. המוזיקה מגוונת ומשתנה בהתאם לדי.ג'יי, היא המרכז וסביבה נבנית ההתרחשות. הסאונד במקום מצוין - חם, באסי ולא צורמני. העמדה עצמה היא הנוחה ביותר שתיקלטתי בה. למרות שהיא פצפונת, היא מאובזרת היטב (למרות שהגיע הזמן להחליף את הקומפקטים), יש בה מקום לכל התקליטים והדיסקים ואפילו מדף למחשב. המיקום שלה והאופן שבו היא עוטפת את הדי.ג'יי נותנים לו הרבה ביטחון להתנסות ולשמור על תקשורת אינטימית עם הקהל".עשר שנים במונחי בר זה דבר כמעט בלתי נתפס, בטח בתל אביב, ולמרות כל הקשיים והתלאות שהמקום עבר - בעיקר מצד העירייה - הוא עדיין עומד על תילו. אביחי פרטוק, די.ג'יי ומבעלי הלייקה ז"ל, מסכים: "השסק היה ועדיין אחד הברים החשובים בעיר, מהאהובים עלי. אחרי 20 חודשים של תחזוק בר עם תכני אנדרגראונד, אני יכול להעיד שזו עבודה קשה שבעתיים. למזלנו כבר עשר שנים יש מי שמשמר את הקסם של המקום הזה יום אחרי יום. אירועי העשור הם הזדמנות נפלאה להעריך ולהוקיר מוסד לילה תל אביבי לא ביום שהוא נסגר, אלא בחגיגות עשור לקיומו".חזר הביתה לבד. איאן בראון (צילום: דניאל צ'צ'יק)נוסטלגיה מודרנית - חמישה אנשי שסק נזכרים ומספרים עמית נויפלד, לקוח קבוע: "אחד הערבים בשבוע הראשון לפתיחה. אנחנו מגיעים בפעם הראשונה למקום, הדלת נפתחת על ידי ג'מייקני עם רסטות שמחייך ואומר 'וולקאם טו דה שסק'. אהבה ממבט ראשון למקום".סיון לוי, ברמנית: "במאי 2008, אחרי שהסתיימה ההופעה של איאן בראון בגני התערוכה ואחרי שכבר סגרנו את הבר, הודיעו לנו שאיאן והלהקה מגיעים לשסק. יחד איתם הגיעו לקוחות שהלכו לראות את ההופעה ועוד המון אנשים ששמעו שהוא בדרך. תוך רבע שעה המקום היה מפוצץ באנשים שביקשו להצטלם איתו או סתם בהו בו. אותי בעיקר הצחיקה חבורת הבנות שהתגודדה מסביבו, איך שכל אחת ניסתה למשוך את תשומת לבו, ואיך שבסוף הוא הלך לישון לבד, עייף מההופעה ולא שיכור בכלל".יאנה בלאכמן, מלצרית בעבר וקצת בהווה: "אני לא זוכרת הרבה אחרי בילוי בשסק... אבל ערב אחד, לפני שהתחלתי לעבוד ולפני שהכרתי את כולם, ישב על ידי על הספה בצורה נאמנה לאורך כל הערב פיט (הבולדוג הצרפתי של דנדוש), ואני זוכרת שתהיתי 'של מי לעזאזל הכלב הזה באמצע הפאב?'".טל אורון, מנהל עבר: "אחד מהערבים שזכורים לי ולכמה מחברי הטובים היה עוד איזה ערב בשסק, שום דבר מיוחד, טובי ניגן עד שבע בבוקר, כל חברי סוליקו היו, שלוש מלצריות נשארו, מבקרת מוזיקה אחת ועוד כל מיני. מתח מיני, וודקה, נשים מתנשקות. בסוף עוד הלכנו לסאבו מסוליקו, שם פגשנו חבר שלו, בחור שקוראים לו קותי. לימים קותימאן. סתם עוד ערב בשסק".ניב הדס, עיתונאי ודי.ג'י: "ערב הסלואו השני, שנערך בוולנטיינז 2005. אחרי הרצה ניסיונית, שהיתה משהו בין דחקה על אוסף התקליטים של אבא שלי ובין בדיקת שטח, החלטתי לתת צ'אנס לרעיון של מסיבה שתוקדש כולה לשירי סלואו. המקום התפקע כמו שלא ראיתי אותו בחיים, כולם רקדו עם כולם, שרו את כל המילים והזילו דמעה על נעוריהם שחלפו. לא היה אחד שהלך הביתה לבד". 

כתבות שאולי פספסתם

*#