אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברים והעיר הגדולה: החבורות של תל אביב

מהטינופים על נשים במנזר, דרך השיח התרבותי בקפה תמר ועד האקטיביזם הפוליטי של סלון בורדון: מסע בעקבות חבורות הגברים של תל אביב

תגובות

"זה שאת לסבית לא אומר שאנחנו לא יכולים להימשך אלייך", הסביר ל' לידידתו, שחקנית ודוגמנית בתחילת דרכה, אך כבר די מפורסמת, שביקשה ממנו להצטרף לערב הגברים השבועי של החבר'ה שלו במנזר. "כמעט כולנו חברים של השנים האחרונות, אין חברי ילדות", מתאר ל' את חבורת הזכרים שמתכנסת ביום ובשעה קבועים. "זה התחיל לפני כשלוש שנים כשחברה שלי לשעבר ראתה שאני מקדיש יותר מדי זמן לחברים ולכן הציעה שנעשה ערב אחד בשבוע רק של בנים. היא חשבה שאת יתר הזמן אקדיש לה, מה שכמובן לא קרה".

חבורתו של ל' מונה בין חמישה לעשרה גברים. ממוצע הגיל הוא 40. כולם תל אביבים שעובדים בין היתר כמדריך תיירים, עורך ספרים, צלם קולנוע, תסריטאי, עיתונאי ומוזיקאי. "העקרונות המאחדים שלנו הם בראש ובראשונה חיבה בין אישית אך גם חיבה עזה לאלכוהול ולסמים קלים", מסביר ל', "כמובן שגם כולנו אוהבים נשים אך אסור לנשים להיות חלק מהערב". הסיבה – "הן מפרות את האיזון. יש לנו סטייט אוף מיינד די מופרע. אנחנו אוהבים לדבר חופשי וגם על בנות. נוצר בחבר'ה איזה דיבור מטונף על נשים. כזה שאתה לא צריך לשים לב לדברים שאתה אומר. אם אשה מגיעה לשולחן במקרה אז מיד כל הדיבור משתנה. גם הנוחות והדינמיקה. לכן אנחנו משתדלים מאוד מאוד שזה לא יקרה ואנחנו אפילו לא מרשים להתחיל עם בחורות בערב הגברים. מי שמחליט לעזוב את השולחן כדי להתחיל עם בחורה לא חוזר". חבורת המנזר לעתים גם נפגשת בפורום יותר מצומצם במרסנד או בבאצ'ו, אך הערב בפאב הוא בחזקת הריטואל המקודש שאין לשנותו. "זו המערה שלנו", מסביר ל', "כבר בימי קדם נשים וילדים היו חיים יחד במערה אחת וגברים במערה ליד. בערב שלנו אנחנו משחזרים מעין תחושת מילואים למרות שאף אחד מאיתנו כבר לא עושה מילואים. אבל זו עדיין תחושה של עשרה עד 15 חבר'ה שיושבים באוהל ומגרבצים".

"לפעמים השיח אינטנסיבי ואפילו כוחני". חבורת "סלון בורדון" (צילום: אורן זיו)

"ברומאנס" הוא מושג שעוד לא לגמרי תפס בישראל. באמצע שנות ה־90 טבע דייב קארני, עורך מגזין של סקייטרים בארצות הברית, את המונח שמשלב בין Brotherhood (אחווה גברית) ל־Romance (רומנטיקה), ולמעשה מתאר מערכת יחסים חברית אינטנסיבית בין גברים שאינה כוללת מין. "חבורות הסקייטרים מוכיחות שגברים יכולים לבלות שעות מדי יום ביחד, כאשר חלקם ממש מתאהבים האחד בשני, מבלי לקיים יחסי מין", כתב קארני. בסוף שנות ה־90 החל המושג לתפוס בעיקר בעזרת החברות הקרובה – מדי, כך טענו רבים – בין שני כוכבי הקולנוע וחברי הילדות מאט דיימון ובן אפלק. כיוון שנטייתם המינית של צמד החברים לא הוטלה בספק החל המושג ברומנטיקה להיות משויך כמעט אך ורק לגברים סטרייטים. בדיעבד הוחלט כי חבורת הראט־פאק של שנות ה־50 שכללה את הזמרים והבדרנים פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דייויס ג'וניור הפגינה ברומנטיקה צמודה. וכך גם חבורתו הפיקטיבית של וינס בסדרת הטלוויזיה "Entourage" ("הפמליה"). בארצות הברית ברומנטיקה היא חלק מהותי בתרבות הזרם המרכזי גם באמצעות האחווה (Fraternity), מועדון סגור של סטודנטים גברים, שקיימת כמעט בכל מוסד אקדמי.

בתרבות הישראלית, אולי אפילו יותר מזו האמריקאית, יש מקום של כבוד לחבורות גברים. מהלימודים המשותפים ב"חיידר", דרך ימי הפלמ"ח, תנועות הנוער וכמובן הצבא שעליו מושתתים עד היום אתוסים רבים של בונדינג גברי. כל זה טוב ויפה, אבל האם תל אביב נבדלת בקווי האיפיון של אחוות הגברים שלה? בעיר שהגרעין הבסיסי שלה לא מתיר התרפקות על מור"קים מהמילואים, שהמודעות בה היא ערך עליון ואולי יותר מכל, בעיר שבה האינדיבידואליות והניכור הם סמל סטטוס – האם גם חבורות הבנים שלה מתנהגות אחרת?

"ככלל, הגברים התל אביבים מייצגים זרם יותר מעודן בגבריות הישראלית", מציין ד"ר דני קפלן, ראש המגמה ללימודי גבריות בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן, "ההבדל בין הגברים התל אביבים ככלל ליתר הגברים הישראלים היה קיים תמיד. הרי הציונות החלה מגברים עירוניים ברובם שניסו לברוא כאן יהודי חדש. לוחם, חלוץ, וחקלאי. לכן היה להם חשוב להתיישב, לעבוד את האדמה, ולהקים קיבוצים. אבל תל אביב כבר מתחילתה ייצגה משהו אחר. וגם הגברים בה היו קוסמופוליטים, עירונים, בורגנים ואולי מתוחכמים יותר. למעשה אז החלו הניצנים הראשונים של הגבריות היאפית בארץ ישראל".

"החברות התבססה על השותפות העסקית. חבורת בנדיקט (צילום: בועז לביא)

גם הגברים היאפיים של היום אוהבים לבלות בחברת בני מינם. בניגוד לל' וחבורתו, רובם גם לא ימנעו מעצמם את העונג של להתחיל עם בחורות תוך כדי. ע' הוא תל אביבי, במקור מסביון, ובעלים משותף של משרד עורכי דין מצליח. מדי סוף שבוע הוא יוצא עם חבורה של שלושה גברים קבועים לציד בברים כמו הדיזנגוף, אוטו, פינגווין וסטורג'. "מחוץ לחיי הלילה אנחנו כמעט לא נפגשים", הוא מציין, "אבל אין כמעט פעם שנצא לחוד. אנחנו עובדים היום כמו צוות מבלי שנרגיש כל צורך אפילו לדבר על כך". ע' טוען כי כמעט אינו מדבר עם חבריו על סוגיות בחיים האישיים. "כולנו יודעים לאיזו מטרות אנחנו נפגשים. קוק, מסיבות, ונשים. יש לנו כבר שם בעיר. כולם תמיד רואים אותנו ביחד אז אין כמעט מצב שסלקטורית לא מכניסה אותנו מיד בחינם. אנחנו נראים טוב ויש לנו כסף. והעובדה שאנחנו ביחד גם מגדילה את האמינות אצל בנות". ע' טוען כי "כמעט תמיד הסקס הוא לחוד, למעט מקרים די נדירים ששניים מאיתנו יעשו קוק עם בחורה או שתיים בשירותים ואז נקבל איזו מציצה יחד".

יאיר קינדלר, מהבעלים של המקומות אליעזר, גילדה, ויקי כריסטינה וסניפי בנדיקט בבן יהודה, רוטשילד והרצליה, סבור כי "רוב הציידים בעיר הזאת פועלים לבד או בזוג. לא תראה הרבה חבורות גברים שבאים לבר או למועדון כדי להתחיל עם בחורות. זה פחות אפקטיבי". קינדלר הקים את עסקי חיי הלילה שלו עם שלושה חברים: איתי פשיגודה (פיש), גיא אוסדון ושי כהנא. "פיש עוד היה חבר שלי מעבודה משותפת בחיי הלילה בירושלים אבל גיא ושי הפכו לחברים רק בעקבות השותפות בתל אביב", הוא מציין, "אבל היום זה לא משנה כי כולנו חברים ממש קרובים". כמו "חבורת הבנדיקט" פועלים בעיר עוד כמה שיתופי פעולה בעסקי הלילה, רובם באמצעות חבורות של גברים. "הקלישאה אומרת לא לעשות ביזנס עם משפחה וחברים והיא לא בהכרח לא נכונה", מסביר קינדלר, "אבל אנחנו הפכנו להיות חברים בעיקר בגלל שהשותפות בינינו כל כך מוצלחת, ומן הסתם אנחנו גם מסתדרים מעולה אחד עם השני".

רון חן, ערן חפץ ורועי דור הרכיבו בעבר את אחת מחבורות השותפות בגדולות בחיי הלילה התל אביביים (אברבוך, סאבלט, אפרטמנט) אך כיום הם מסתפקים באמיליה, ויקי כריסטינה (שותפים עם "חבורת בנדיקט" של קינדלר) ובעיקר מתמקדים בעסקי הנדל"ן. "הגענו לתל אביב בגיל 21 כשעדיין היינו קצינים בצבא", מסביר חן, "אני מאשקלון וערן ורועי הם חברים מהגן ביבנה. כשבאנו לעיר כבר היינו חבורה ממש קרובה ומגובשת חברים ומן הסתם רצינו לטעום מחיי הלילה בעיר. תוך כמה שנים החלטנו שאנחנו מכירים מספיק אנשים ויכולים לנסות בעצמנו להצליח. גם כיום כשאנחנו פחות בחיי הלילה אנחנו עדיין בקשר רציף של 24/7 סביב העסקים האחרים שלנו, בעיקר בגלל החברות הקרובה. יש לנו אפילו קבוצת צ'אט רק לשלושתנו באייפון ואין בוקר או לילה שאנחנו לא מתקשרים ורואים מה קורה למרות שכולנו נשואים".

חן טוען כי רוב החבורות של בעלי העסקים בתל אביב – בין אם זה מועדון, בר או קבוצת רכישה – הם לא של תל אביבים אורגינלים. "אני לא יודע בדיוק מה הסיבה אבל אני משער שחבר'ה שבאים מגובשים מחוץ לעיר באים לכאן עם רעב מטורף והם מוכנים לעבוד קשה כדי להצליח. כיוון שעסקים מצריכים לרוב השקעה כל כך טוטלית אז ברור שזה עוזר שאתה לא לבד ואתה עושה את זה עם חברים שאתה סומך על היכולת והיושר שלהם באופן טוטלי".

המנזר, חברות מבוססת מקום (צילום: שי פוגלמן)

בן זילכה, עיתונאי ב"הארץ" ותל אביבי מלידה (משיכון ל'), טוען כי "קיימות לא מעט הנחות שגויות בנוגע לאופיין של חבורות תל אביביות. בכלל, יש מן השערה כי בתל אביב אין חברויות ואין סולידריות ומרבית אלו שמחזיקים בהשערות הללו אינם תל אביבים מקוריים". זילכה מצוי עד היום בקשר קרוב עם שבעה חברי ילדות. "עם חלקם אני ביחד מהגן ועם חלקם מהיסודי והחטיבה, והיום אנחנו כבר בני 35". זילכה סבור כי "אם היינו נפגשים היום או בשנים האחרונות אז מאוד יכול להיות שלא היינו מתחברים. לכן כל כך חשובה בחברות הזו ההיכרות רבת השנים. בחבר'ה שלנו לא שופטים חבר על פי כמה כסף יש לו או כמה הוא מצליח בחיים. זה לא מה שקובע את המעמד. הרי ההיכרות כל כך אינטימית ואמיתית שקשה מאוד לעשות רושם". זילכה ממעט יחסית לצאת לבילויים עם החבר'ה שלו. "חלקנו נשואים, חלקנו גרושים, חלקנו עם חברות הרבה זמן, ויש אפילו חבר שלא גר בארץ. אנחנו נפגשים בעיקר בימי חמישי בערב לראות את מכבי ובחוף הים. כמובן שגם עושים דברים אחרים אבל זה פחות בילויים מפעם. למרות שבקרוב אנחנו נוסעים יחד כל החבורה לאמסטרדם לשחזר טיול שעשינו בגיל 18 לפני הצבא". גם לכותב שורות אלה יש חבורה דומה מאוד לזו של זילכה, וגם במקרה הזה מדובר בשמינייה, ששבעה מחבריה גדלו ביחד מגיל צעיר ברמת אביב.

"יש לא מעט חבורות כאלה בעיר, של תל אביבים אורגינלים", מציין זילכה, "אני מכיר חבורה כזו בתל ברוך, בצהלה, בבבלי ועוד. לדעתי הסיבה לכך היא שבניגוד לערים אחרות, קטנות יותר, שרבים עוזבים אותן, בתל אביב רבים מאוד נשארים ולכן חבורות הילדות הללו במקרים רבים נשמרות". חבורות ילדות מעין אלה נסמכות לא רק על חברות קרובה ואינטימית רבת שנים אלא גם על צורך לשמר את הנעורים. "אין ספק שבחבר'ה שלנו, למרות שיש פסיכולוג ורופא ואנשים מאוד רציניים, חלק גדול מההווי עדיין תקוע בתקופת הטינאייג'ריות", מציין זילכה, "אנחנו עדיין צוחקים על אמהות ויש לנו עוד אינספור בדיחות פנימיות ודי מפגרות, או לפחות ילדותיות".

קפה תמר. מדברים בעיקר על תרבות ואמנות (צילום: אורן זיו)

מאידך, יש חבורות של גברים צעירים ותל אביבים שהן הכל חוץ מילדותיות. "סלון בורדון" הוא התכנסות של פעם ולעתים פעמיים בשבוע של ארבעה חברים, שלושה מתל אביב ואחד מגבעת שמואל, בני 25-20 שדנים בעיקר ברעיונות ואקטיביזם פוליטי. "אנחנו נפגשים כמעט תמיד בחמישי או בשישי בערב, דווקא כי זו השעה שבה הברים מלאים ברבבות צעירים שמשלמים יותר מדי בשביל בירה וכמעט לא מצליחים לפתח שיחה", מסביר נמרוד ברנע, סטודנט למשפטים שבעבר שימש יו"ר נוער מרצ והעוזר הפרלמנטרי של ח"כ אילן גילאון, "כל אחד מהחבורה שלנו, שהתגבשה בתיכון, במרצ, ובצבא, הוא פעיל פוליטית ולכן חשוב לנו להיפגש ולראות איך אנחנו מקדמים עניינים שחשובים לנו". "סלון בורדון" הוא למעשה סלון בית הוריו של גבריאל בורדון, בן 20, אף הוא סטודנט שנה א' למשפטים ורכז קמפיין "לא נסתום את הפה" של הקרן החדשה לישראל. "בתחילה רצינו לשבת בקפה תמר, כמו החבורות המיתולוגיות לפנינו", מציין ברנע, "אך גילינו שזה לא ממש שלנו. לכן הכי נוח לנו בסלון של בורדון, שהוא למעשה פורום פתוח לחלוטין למרות שאנחנו ארבעה חברים קרובים. פעמים רבות אנחנו מזמינים אורחים כדי לשמוע אותם וכדי שהם ישמעו אותנו. לפעמים יש אפילו אורחות כמו רנה ורבין וחברת מועצת העיר תמי זנדברג". מעניין כי גם בהתכנסות חברית ששמה לעצמה מטרה להילחם בכיבוש, לקדם זכויות עובדים ולסייע לעובדים זרים, מתקיימת סוג של דינמיקה גברית, שלדברי ברנע, אולי מונעת הצטרפות של חברה צעירה לסלון. "אנחנו בסופו של דבר גברים ובסופו של דבר חברים ולפעמים השיח בינינו אינטנסיבי מדי ואפילו כוחני. חוץ מזה לצערי גם יש פחות נשים צעירות שמעורבות בעשייה הפוליטית בישראל. ברור שאנחנו לא נגד נשים, ולראיה המוזמנות שלנו, אבל כנראה שבאמת אף פעם לא שאלנו את עצמנו מדוע אין חברה קבועה בסלון".

המודל של ברנע וחבריו, חבורת הגברים שבמשך שנים יושבת בקפה תמר ברחוב שינקין ומשוחחת בעיקר פוליטיקה, אמנות ותרבות, עדיין יושבת שם. "מדי יום יש פרלמנט של בין עשרה ל־20 גברים", מציין דודו בוסי, שפקד את קפה תמר בשנים האחרונות בקביעות מדי אחר הצהריים עד החודשיים האחרונים. "לאחרונה חברים שלי שם התחילו למות, השחקן עמוס לביא, העיתונאי מנחם שיזף, הצייר מנחם מזרחי. כולם אנשים נפלאים וחברים טובים. קרה גם מה שקרה עם יצחק קלפטר. הקארמה הזו, של מוות, לא עושה לי טוב ולכן באחרונה הפסקתי לבוא". חבורת קפה תמר, שמונה בין היתר גם את ערן סבאג, אריה וייס ואשר צרפתי, מתמקדת בעיקר, לדברי בוסי, "בעניינים ציבוריים, חברתיים, אמנותיים. כמעט לא תשמע שם שיחות על סקס או על החיים האישיים וזה לגמרי לא פוגם בחברותא. להפך". לעתים הם אף ימשיכו בקבוצה מצומצמת של שניים או שלושה לחאמרה או לבר אחר בעיר. "לא כדי להתחיל עם בחורות", מציין בוסי, "אלא כדי להעמיק ולחזק את הסולידריות הגברית שלדעתי כולנו מאוד נהנים ממנה".

ברומנטיקה, אינטימיות גברית בלי מין. הפמליה (צילום: יח"צ)

עודד כרמלי, מהמשוררים והסופרים הצעירים המוערכים בארץ, מייחל לסולידריות וחברותא כזו בתחום הספרותי. "מה יותר כיף מלדבר על ספרות ושירה על כוס עראק", הוא שואל, "בעבר גם היו כאן הרבה יותר חבורות כאלו. זה התחיל עוד לפני כסית (בשנות ה־40) ונמשך עם חבורות כמו "עכשיו", "כתם" ו"הנסיך הקטן". רובן היו על בסיס רעיוני. והיום למי יש רעיונות? מי מוכן לכתוב מניפסטים? גם ירדו קרנן של הספרות והשירה בתרבות הישראלית וגם יש הרבה יותר עשייה ופעילות ברשתות החברתיות. כשכבר יש ערבים ספרותיים או של הקראת שירים אז לפחות חצי מהמשתתפים הם נשים. זה מצוין, אבל כן חסרות חבורות ספרותיות בעיר, ולא משנה אם אפילו היו בהן נשים". כרמלי מקנא בחבורת "סלון בורדון". "הם חבר'ה צעירים ומבריקים שאוהבים אחד את השני ואוהבים להיות אחד עם השני. הם מחליפים דעות, מעלים רעיונות, ויום אחד לדעתי הם ירוצו לכנסת ביחד".

חברות לא צריכה בהכרח לגלם בתוכה רעיונות גדולים או מטען תרבותי בעל ערך מוסף. לעתים גם משחק פוקר או פלייסטיישן עושה את העבודה. "הכיף הכי גדול שלי בשנים האחרונות זה לשבת עם החבר'ה ולשחק איתם טורנירים בפלייסטיישן", אומר מגיש הרדיו והטלוויזיה רן לוי, שמוציא בקרוב גם אלבום בכורה, "נשים, כשהן בחבורה, מסוגלות לדבר. גברים לא. אנחנו צריכים לשחק. ב־2004 התחלתי לארגן ערבי טורנירים בפרו אבולושן 4 ומאז החיים שלי השתנו. אני עושה את זה עם חברים טובים כמו דודי כהן, יוני בלוך, מיכאל פרוסט, עמוס תמם וגיא אריאלי, ומגיעים גם נוספים. בעיקרון אנחנו שישה שמתחלקים לשלושה זוגות וכך במשך שעות משחקים. הבעיה היתה שחלק ערקו לפיפ"א. זה נהיה הווסט סייד סטורי של הפלייסטיישן בתל אביב: פרו אבולושן נגד פיפ"א. חברויות כמעט התפרקו בגלל זה. לאחרונה גם אני עברתי לפיפ"א ויש לי חברים טובים שלא מוכנים לסלוח לי".

גם בהוליווד. מאט דיימון ובן אפלק ב"סיפורו של וויל האנטניג"

בעוד שערבי הפלייסטיישן עדיין מבוססים על התארגנויות חברים, ערבי הפוקר, מצורות הבילוי הפופולריות בעיר בשנים האחרונות, במקרים רבים אינן תלויות חברות. "אתה מכיר חלק מהאנשים אבל את רובם אתה לא מכיר ובקושי יודע איך קוראים להם מחוץ לשולחן הפוקר", מציין יובל שמעון (שם בדוי), תל אביבי שמשחק פעמיים בשבוע פוקר בשולחנות של שמונה, "מארחים לרוב בבית, וזה קטע של חבר מביא חבר, אבל לרוב זה יוצא שמכר מביא מכר. אנשים כל כך רוצים לשחק שפחות חשוב להם עם מי. אין הווי מחוץ למשחק. יושבים שמונה גברים חמש או שש שעות ולא מדברים על דבר למעט המשחק או לעתים נדירות זורקים איזה הערה על ספורט. אבל יש כל כך הרבה כסף על השולחן שלאף אחד כמעט לא אכפת מכלום. כבר יותר מחמש שנים אני בתוך הדבר הזה. פגשתי ושיחקתי מול מאות שחקנים, גברים כולם. חבר אחד חדש לא עשיתי מזה".

כתבות שאולי פספסתם

*#