אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אייל שני מוכר בלוף, הגראס הולך ומתייקר: מורידים את המסיכות של תל אביב

אמריקן אפרל כבר לא ייחודית, אורי גוטליב לא מצליח להצחיק, תחנות האוטובוס החדשות פרימיטיביות והאנגרי בירדז סתם מבזבזות לנו את הזמן. הגיע הזמן להוריד את המסכות ולחשוף את הפרצופים האמיתיים של האנשים והטרנדים שאמורים להגניב אותנו

תגובות

הפיתות של איל שני: שאריות של פיתה ב-13 ש"ח? ברצינות? רגע לפני שנפתח, היה מזנון הפיתות של איל שני כר פורה להתערבויות בסצנה הקולינרית. ישלמו או לא ישלמו? האם שני יצליח להתעלות גם על עצמו ולמכור לישראלים הציניקנים והתובעניים אוכל בפיתה ב־30 וב־50 שקל למנה? רגע אחרי שנפתח המזנון כבר היה ברור כי שני עשה זאת שוב. במהרה הפכו הפיתות הממולאות שהוא מגיש לשיחת העיר, ורבים עמדו בתור כדי לטעום את הפלא. שפונדרה, בשר צוואר וגם סתם תפוח אדמה – כל אלה מוכנסים במקום לפיתה, ונמכרים במחירים לא זולים לקהל אסיר תודה. אבל בין המנות המוצעות במזנון בולטת אחת במיוחד: "השורה" – חלק עליון שנחתך מכל פיתה שמוגשת במקום, במילוי ממרח שוקולד השחר ובננות, המוגשת במקום כקינוח. מחירה של "השורה"? 13 שקלים בדיוק. כן, קראתם נכון. זה המחיר שגובה שני עבור קצה של פיתה (כזה שנחתך מכל פיתה שנמכרת במקום כדי להקל על מילויה) מרוחה בשוקולד "השחר". והתל אביבים? עדיין עומדים בתור.

שלא לציטוט מדברים גורמים בתעשיית המסעדנות בתל אביב על מגע הקסם של שני, שמצליח למכור לקהל אפילו קצה של פיתה עם ממרח שוקולד ב־13 שקל. "מגיע לאנשים שלא מבינים כלום באוכל", אומר מסעדן שביקש להישאר בעילום שם, "אין סיבה לטרוח להכין קינוחים מושקעים כשאפשר למכור שאריות של פיתות עם ממרח שוקולד זול".

"אני רוצה להוריד את הכובע בפני שני", אומר בחיוך ניב גלבוע, עיתונאי ומבקר המסעדות של לילה כלכלי בערוץ 10, "מדהים אותי שהוא מצליח ליצור פעם אחר פעם את הבאזז סביב המקומות שהוא פותח. הוא גורם לאנשים לעמוד בתור בשביל לאכול חתיכה קטנה של פיתה שמקומות אחרים זורקים, ועוד לשלם על זה לא מעט כסף. הלוואי שהיתה לי חוכמת חיים כמו שלו, שמאפשרת לי לעבוד על כולם ולהצליח. קצה של פיתה בשוקולד זה בלוף כל כך ברור על חשבוננו שהוא גורם לי לתהות - אולי אנחנו הבלוף ואיל שני דווקא רואה את הדברים נכוחה?".

בלוף שקוף. אייל שני ב"מזנון"

אם יש דבר אחד שפתח תקוה מובילה בו על תל אביב, מלבד בפרשות שחיתות בצמרת העירייה, הוא תחנות האוטובוס שלה. כן, מלאבס הצליחה להאפיל על תל אביב, על תחנותיה וקוויה – ולמקם בה תחנה נורמלית, כזו עם שלט דיגיטלי שאומר מתי האוטובוס אמור להגיע ולאן הוא נוסע, ממש כמו זה שעוזר לנו להסתדר באירופה כבר שנים. במטרופולין העתידני שלנו, לעומת זאת, מהפך התחנות המעוצבות של התאגיד הצרפתי JCDecaux (זה שאחראי לעוד פארסה עירונית מהזמן האחרון – עמודי הפרסומת העגולים שהפכו לגלילי צ'יפס), הצליח רק לגרום חוסר נוחות לממתינים. התחנות הכסופות שהותקנו בשנת ה־100 לעיר לא מגינות מפני הגשם בחורף ומפני השמש הלוהטת בקיץ, וגם המושבים, שקודם לכן הציעו לפחות אווירה רומנטית של צפיפות מתבקשת, עברו מודרניזציה והופרדו בין נוסע ממתין אחד למשנהו. אבל הבדיחה הגרועה ביותר היא שלמרות השכלולים והעיצוב המודרני, על ראש התחנות הנוצצות עדיין מתנוסס אותו לוח צהוב פרימיטיבי שמבשר באדישות כי בתחנה הזאת עשוי לעבור מתישהו, איכשהו, איזשהו קו. כמו תחתונים מרופטים שמבצבצים מתוך מכנסיים חדשים, השילוט המזלזל הזה מזכיר פעם נוספת שתל אביב לא באמת מתחדשת – היא לכל היותר מתאפרת.

לא נוחה, מעיקה. תחנת אוטובוס ממוצעת הגלוריפיקציה של האייטיז: אם פספסתם, פספסתם אומרים שהיה כאן שמח קצת אחרי שנולדתי (ליתר דיוק, בשנות ה־80). הגלוריפיקציה של חיי הלילה/אמנות/תרבות של שנות ה־80 בתל אביב – הפינגווין, הליקוויד, השירוקו וכו' – התחילה כבר בשנות ה־80 עצמן. הסיפורים, בעלי ניחוח אגדי בעליל, הילכו קסם לאורך גדות הירקון ועשו את כל הדרך משינקין להרצליה. סיפורי מעשיות על הסקס בשירותים של "שולץ האיום" ושורות הקוקאין שהסניפה סוזי (מסוזי והבנשיז. ילדים ישראלים, בפרברים מסוימים, שלא ידעו לקרוא נכון את האיות של שמה, היו מכנים אותה "סי.או.קסי") הגיעו אפילו לאוזני כשהייתי ילד פנקיסט בהרצליה של סוף שנות ה־80 ותחילת ה־90. יצא שאפילו אני הייתי בפינגווין המקורי, ממש ברגעי גסיסתו (הארוכה) האחרונים.

זה לא היה הפינגווין של 1983. שום דבר בו לא נראה מיתולוגי. הייתי בן 14 עם מוהיקן ופס איילנר שחור מתחת לעיניים במחווה תפוז־מכנית ולא יכולתי שלא לגחך למראה טיפוס אחד שבריקוד שלו העביר כדור דמיוני מכף יד אחת לשנייה במשך שעות. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שבועת מיתולוגיה תל אביבית התפוצצה ממש לנגד עיני.

הסופר יוסי סוכרי יודיע לסכם טוב ממני מה בדיוק קרה שם, בשנות ה־80 הרחוקות:"יוני 82' עד דצמבר 83'. זה היה רגע השיא. ההארדקור של הפינגווין וכל זה. זו היתה הפעם הראשונה, ובניגוד לתקופות אחרות, שההוויה הישראלית לא ביקשה להיות וריאציה של תופעה אוניברסלית אלא להיטמע כל כולה בה. כל ההוויה והאטמוספרה הללו הצטמצמו לנקודת הזמן הזו. אחר כך הכל מת. התאדה, התמסחר, הפך פרובינציאלי, לא טבעי. אחר כך היה איזה רצון מטורף של אנשים, שאני לא יכול ממש להבין אותו, להרגיש חלק מהרגע הקצר והמדויק ההוא. אבל הם לא היו חלק מהדבר הזה אלא רק חלק מהגרורה שלו. הם המשיכו ולעסו עד אמצע שנות ה־90 מסטיק שטעמו פג ב־1983". 

היה היה. אלנבי 58אנגרי בירדז: לא חבל על הזמן שלנו? אם גם אתם חולמים בלילות על חזרזירונים מתפוצצים, ציפורים מעופפות ומבני קרשים ומלבני קרח מתמוטטים, אם אתם מרגישים שמשהו לאחרונה מאיים על הזוגיות שלכם והוא מלווה במוזיקת רקע חביבה ומעצבנת בו בזמן, אם מצאתם את עצמכם דוחים מטלות חשובות עד שנגמרה לכם הסוללה באייפון ואם גם אתם נורא צחקתם מהמערכונים הג'יברישילם האלה מטרום העונה של "ארץ נהדרת", יש סיכוי לא רע שגם אתם התמכרתם לממלכת הרשע הקרויה אנגרי בירדז. יש את הגרסה החינמית, הגרסה המלאה בשני דולר, גרסת הוולנטיינז, גרסת ההאלווין, גרסת הכריסמס וגרסת הפי.סי הפרוצה שזה עתה הורדתם בטורנט. אין איך להסביר את ההתמכרות הזו, שלא שמורה כמובן רק לתל אביבים, אלא כמעט לכל בעל טלפון חכם ברחבי הפלנטה, אבל משהו בציפורים החביבות־זועמות האלה פשוט מבזבז לנו המון, אבל ממש המון מהזמן הפנוי. נקסט.

מחירי הגראס: עלייה לצורך עלייה קיץ 2010 מאחורינו, תירוץ היובש כבר מזמן לא תקף, אבל מחירי החשיש והגראס ממשיכים לצמוח. נכון להיום מחירי החשיש עומדים על 450-250 שקל ל"אצבע", כאשר כיום הסטנדרט הוא שמונה גרם ולא עשרה כבעבר ומחירי הגראס עומדים על 120 שקל לגרם גראס מסוג היידרו או רפואי. מחיר גראס רגיל, שעם סיום היובש עמד על עשרה שקלים לגרם, האמיר אף הוא למחירים של 70-60 שקל לגרם. "למעשה, המחירים הספיקו לרדת אחרי היובש", מגלה דילר שבקיא בתעריפים, "אם לקראת סיום היובש מחירי החשיש עמדו אפילו על 800 שקל לאצבע, הרי שבחודשים האחרונים המחיר עומד סביב 400-300 שקל". מדוע המחירים מסרבים לחזור לסטנדרטים של לפני שנה וחצי, אז היה ניתן למצוא חשיש סביר גם ב־200 שקל? רוזי (שם בדוי), צרכנית קבועה, משערת ש"עוד יובש מתקרב. קשה יותר לאחרונה להשיג והמחירים שוב עולים. ניתן לשייך זאת לבלגן בעולם הערבי ולהמשך ההקפדה על מעברי הגבולות". ואילו לדילר יש הסבר פשוט בהרבה: "אחרי שרואים שקונים גם במחיר גבוה – אין סיבה ממשית למכור בזול יותר. זה שיקול כלכלי".

עולה עולה לנו. גראס (אילוסטרציה)עיר בלי הפסקה: מיתוס שצריך לנפץ זה התחיל כסלוגן של סרטון פרסומת מטעם משרד התיירות, ששודר בטלוויזיה לפני כ־25 שנה במטרה למשוך ישראלים מהפריפריה ל"נופש עירוני" בתל אביב. וכסלוגן פרסומי, איני מוצא בעיה בסיסמה "תל אביב – עיר בלי הפסקה", שהרי בסופו של דבר, גם אם אנחנו מקטרים בלילה הלבן, כולנו נהנים מהאהדה שלה זוכה העיר בארץ ובעולם ומביקוריהם של התיירים – הישראלים והזרים – בכל סוף שבוע. הצרה היא שהמשפט הזה הפך, בהשפעת התפתחותה הלילית של העיר באמצע שנות ה־80, לסיסמה השגורה בפיהם של כמעט כולם, תל אביבים ולא תל אביבים, עד שכיום מעטים, אם בכלל, מכירים את מקורה והרוב סבור שתל אביב היא, פשוטו כמשמעו, עיר בלי הפסקה. זהו מיתוס שראוי לנפצו. באופן טבעי הוא נשען על חיי הלילה של העיר, עולם רחב ומגוון המכיל עשרות מועדונים ועוד יותר מזה פאבים, ברים ובתי קפה, שנותנים מענה למי שמחפש מקום להעביר בו ערב של בילוי. בלילה, ובכן, זה כבר קצת יותר מסובך. בלילות של אמצע השבוע תל אביב עוצרת. קופאת. נסגרת. הברים מתרוקנים כבר באחת. הרחובות, גם הראשיים, מתמעטים מאדם, ואפילו החתולים מחפשים מחסה. הגיעה העת לזעוק את האמת: בשלוש בבוקר ביום שני אין מה לעשות בעיר. חלקכם ודאי קורא את הפסקה הזו בבוז ונזכר בערבי שני במרקיד, בלילות כלשהם במילק או באי אילו מקומות נידחים אחרים, אך על אלה מימרה כה תובענית לא יכולה להיבנות. עיר בלי הפסקה היא פאבים מלאים בארבע בבוקר ביום שלישי, ובצהרי יום ראשון. עיר בלי הפסקה היא לא עיר שממציאה על עצמה סלוגן כזה.

רם כרמי: האדריכל שירדה קרנו מבין המתנגדים הרבים שצבר רם כרמי – מהבולטים והמשפיעים באדריכלי ישראל וזוכה פרס ישראל לאדריכלות – אף אחד מהם אינו מעוניין להתראיין בשמו. קשר השתיקה הזה אולי מספק הסבר לכך שגם אחרי מספר רב של פרויקטים שהוכרזו ככישלון קולוסאלי, עדיין מרכז בידיו כרמי כוח רב וממשיך לנצח על הקמת מבנים רבים ורבי חשיבות באדריכלות הישראלית. כרמי, בנו של זוכה פרס ישראל דב כרמי שנחשב לאחד האבות המייסדים של הארכיטקטורה הישראלית המודרניסטית ואחיה של האדריכלית עדה כרמי, אף היא זוכת פרס ישראל, מרד כנגד האדריכלות הלבנה שייצג הדור הקודם. השפה שאימץ ושהתבלט בה היא הברוטליזם – אדריכלות אפורה ועתירת בטון חשוף ללא גימורים מהוקצעים, שבאה לידי ביטוי בפרויקטים שעיצב כגון בניין מרכז הנגב בבאר שבע או התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אלא שבד בבד עם התבגרות הדור ושינוי התפיסה האדריכלית, שמטיפה כעת למבט אחראי יותר על הסביבה ובוחנת בעין ביקורתית יותר פרויקטים מגלומניים מסוג זה, זוהרו של כרמי הועם. פרויקטים כגון בניין בית המשפט העליון זכו לתשבוחות בארץ ומחוצה לה, אלא שפרויקטים ציבוריים רבים של כרמי זכו לביקורת ציבורית קשה. למשל, בית ספר עמל ע"ש ליידי דייויס בצפון העיר, מגדלי חוף הכרמל המסתירים את קו החוף שזכו לתואר המפוקפק "מפלצות חוף הכרמל" ובית הדר דפנה בשדרות שאול המלך, ואלה רק דוגמאות ספורות. "השיא ללא ספק היה פרויקט התחנה המרכזית החדשה, שעוד כשהיה על הנייר עורר ביקורת שלילית ביותר", אומר קולגה של כרמי, "פרויקט כזה יכול להרוג, בהשאלה, סופר או מחזאי, שהוציא תחת ידו משהו שנחשב לנפילה". עם זאת, אין ספק ששיאה של ההתנגדות לכרמי מתרחשת בימים אלה ממש עם השלמתו של שיפוץ תיאטרון הבימה, אשר הגדרתו כפיל לבן בטבורה של העיר הפך לקונצנזוס. "היום כבר אפשר לשכתב את ההיסטוריה, וגם מעריציו הרבים של כרמי מתחילים לטעון שהם אף פעם לא העריכו אותו באמת", טוען הקולגה.

המלך הוא עירום? רם כרמי (צילום: ניר קידר)אמריקן אפרל: כולם נראים כמו כולם אמריקן אפרל לא עשתה שום דבר רע. הבגדים לרוב יפים ועשויים מבד איכותי, בגדי החברה מיוצרים בארצות הברית ולא בסין או בסווטשופ כזה או אחר ופריטי בייסיק רבים כגון הגרביונים, המכנסונים או חולצות הטי המזוהות עם המותג הם מהאיכותיים שיש בעיר. הטענה המרכזית כלפי אמריקן אפרל, היא נגד ציבור הקונים האדוק שלה, שמפריז באדיקותו עד כדי אובססיה, ונוטה להרכיב מבגדי הרשת טוטאל לוק. בשנה האחרונה אין זה נדיר לראות במרכז העיר טיפוסים משובטים שכולם עוטים את אותו קרדיגן כחול, אותם מכנסיים גבוהי גזרה ואותו סרט על הראש, מה שלחלוטין מוציא את העוקץ מהסטייל הייחודי של החנות.

הפכה לעממית מדי. אמריקן אפרלשכונות סגורות: סכיון בתוך לב תל אביב? למקרה שזכיתם בירושה מפתיעה ותיכננתם לקנות דירה באחד המתחמים הנחשקים שקמים בעיר, למשל בפרויקט בלו אשר נבנה בימים אלה בצפון מערב העיר, אולי כדאי שתבררו את הפרטים עד הסוף. בשיחת טלפון אנונימית והן בשיחה מזוהה מטעם העיתון הוצגה השכונה על ידי נציג החברה היזמית קנדה ישראל "שכונה סגורה". גם בפרסומים השונים בתקשורת מוצג הפרויקט כשכונת מגורים סגורה, שתכלול 300 דירות בשישה בניינים המוקפים בריכות מים ומשטחי דק, בריכת שחייה חצי אולימפית, חדרי כושר וספא, מגרש טניס ואולם לדיירים (ואם זה לא מספיק, השבוע דווח שיוסי בניון רכש דירה בפרויקט ב־11 מיליון שקל). נשאלת השאלה: מהי שכונה סגורה? האם היא תיבנה בפורמט של בניין יוקרה בודד והכניסה למתחם תותר רק לדיירים ולמבקריהם? האם תוגבל אפשרות המעבר דרך גוש הבניינים שמרכיבים את הפרויקט? האם אנחנו חוזים בדגם מוקטן של סביון בתוך שטח המוניציפלי של תל אביב? "ששת הבניינים מגודרים בגדר סטנדרטית", אומר אילן פיבקו, אדריכל הפרויקט, כשהוא נשאל לפשר ההגדרה, "יש לבניינים לובי משותף ומשטח גדול של בריכת נוי. שני המגרשים שעליהם בנויים הבניינים מצויים בבעלות פרטית ולכן נבנו על פי כל האישורים ככאלה שבהם אין צורך לציבור לעבור, בדיוק כפי שאין כיום כניסה לבתים פרטיים. בין שני המגרשים ישנם מעברים מוסדרים להולכי הרגל החיצוניים שמגיעים מהרחוב בשטח על פי נהלי התב"ע המחייבים, על פי הנחיות העירייה, למשל מעבר שמתאפשר לרחוב אבן גבירול, ולהולכים ממזרח למערב. שטחי המעבר הללו הם כמובן לא שטחים פרטיים ואינם סגורים להולכי הרגל המזדמנים שצריכים לעבור בהם. העירייה הסדירה את נושא המעבר על פי התקנות המחייבות שלה. להערכתי האמירה השיווקית 'שכונה סגורה' נועדה להמחיש תחושה אינטימית וחמה. כמובן שיש שם מתקנים אשר משמשים את התושבים בלבד, כמו בכל פרויקט מגורים אחר מסוג זה, כמו בריכת הנוי, חדר כושר או אולם אירועים". פיבקו מדגיש כי ההגדרה "שכונה סגורה" היא בחירה של המשווקים, על מנת ליצור תחושה של ביחד. "ש"ג שמפקח על הכניסה מבחוץ", הוא מבהיר, "כנראה שמשהו בשיווק השתמע ככזה, כי השאלה הזו כבר הופנתה אלי בעבר".

"כל המתחמים בסגנון הזה בארץ כמו סי אנד סאן או פארק צמרת משווקים כשכונה סגורה אבל זו לא שכונה סגורה בסגנון אמריקאי עם חומות", מסבירה גם טלי ליבוביץ', דוברת קנדה ישראל, "אין צורך באישורי כניסה מיוחדים על מנת לעבור בתחומה. מה שזה אומר בפועל זה שיש דורמן ששואל אותך בכניסה לבניינים לאן אתה מגיע. במתחם בלו, אשר כמובן לא פתוח למבקרים שאינם אורחי המתגוררים במתחם, יש אפשרות מעבר על פי התקנות המחייבות של העירייה. גם ללקוחות שרכשו דירות בבניין אין ציפייה ל'שכונה סגורה' עם חומה במודל אמריקאי, ומובהר להם היטב שזהו מתחם אחד, פרטי, אבל לא הרמטי וחסום חיצונית, על פי הסגנון המקובל והמאושר בארץ".

אופנת וינטג': ישנה, מכוערת ומסריחה כבר כמה שנים שתרבות הווינטג' פורחת בתל אביב. מנחלתם הכמעט בלעדית של סטודנטים דלי אמצעים, הפכו חנויות היד שנייה לחלק טבעי ממסע הקניות של נשים וגברים ממגוון גילים ומעמדות, וחנויות המוקדשות לכך החלו לצוץ אפילו במתחמי אופנה כמו שינקין ודיזנגוף. תחילה חשבנו שזה טוב, מגניב ובסך הכל סבבה. זול יותר, קצת שונה ונותן לנו להרגיש מיוחדים. אלא שאז הסגנון תפס קצת יותר מדי תאוצה והתחיל לחדור עמוק ללב הקונצנזוס. פתאום רשתות, ואף הנלוזות ביותר, החלו לצאת בליינים דמויי וינטג' או דמויי רטרו או דמויי מדים של היפסטרים בגרוש.

פתאום חנויות הווינטג', ואפילו שוק הפשפשים ביפו, הפכו למסחטת כספים איומה שלוקחת סכומים אדירים על כל טי־שירט מופלץ שמחשיב עצמו מגניב בקטע אירוני. שלא לדבר על הפצצת שמלות הווינטג' בסגנון שנות ה־60 שמיובאות מהמזרח הרחוק ונמכרות ב־400 שקל ליחידה. פתאום קלטנו שמדובר בבגדים ישנים שכובסו כבר אלף פעם, מלאי חורים של עשים, ריח של נפטלין ובכלל, מי יודע אילו מין חיידקים היו למי שלבש אותם לפני כן. עכשיו שהתבגרנו הבנו שהגיע זמן להמשיך הלאה, לרכוש בגדים מקוריים יותר, יפים יותר ומעודכנים יותר ממה שלבשו הדודים והדודות שלנו לפני 30 שנה.

מסחטת כספים. חנות וינטג' טיפוסיתגדעון סער: פוליטיקאי המחמד של תל אביב הוא היה עיתונאי ב"העולם הזה". אחר כך עבד בערוץ 2. הוא מסתובב בברים ומשמש די.ג'יי חובב. השותפה הפוליטית שלו היא שלי יחימוביץ'. גדעון סער הוא הליכודניק הכי ידידותי למשתמש התל אביבי. הליכודניק שנטמע בתוכנו והצליח לגרום לנו לשכוח את עמדותיו. ולסער לא אכפת שנשכח. הוא הרי רוצה שנמשיך להתייחס אליו כאל אחד הקולות השפויים היחידים בממשלה. כזה שאנחנו אפילו מרוצים שהוא שר החינוך,  שהוא זה שדואג לילדינו. הרי אנחנו רוצים אותם נאורים, אינטליגנטים, ובעיקר מצליחנים. בדיוק כמו גדעון סער. אז אנחנו מקבלים אותו. לא נכנסים איתו לקטנות. לא מרימים גבה כשהוא שם בראש יעדי משרד החינוך את העלאת אחוזי הגיוס לצה"ל, והופך את המערכת למיליטריסטית. לא מתקטננים איתו על כך שהרחיב את תוכנית "מסע ישראלי" שמקדמת תכנים לאומניים בבתי הספר. גם לא על כך שהוסיף בעיקר שיעורי מורשת, יהדות וציונות. ואם עכשיו הוא חושב שכדאי שהילדים שלנו ייסעו לבקר במערת המכפלה, אז נעביר גם את זה. הרי הוא תל אביבי, משכיל, די.ג'יי. אולי הוא בכלל רוצה שגם הילדים שלנו יזדהו עם הכיבוש.

ידידותי למשתמש. גדעון סהר (צילום: אלון רון)אורי גוטליב: המתח שבין הזוי לטראש אורי גוטליב עשה קריירה מתדמית הלוזר. הוא היה כזה בתפקיד אלון ב"עניין של זמן" (דנה ברגר לא שמה עליו), כיניב בנבנישתי, הצלם הדתי ב"שוטטות" שמתיש את כולם עם גאגים מהווי בני עקיבא, וגם כראובן, הבעל הדתי המושפל של מירי פקסל ב"אחד העם 1". אפילו עופר נבאחו, האמרגן המצועצע והבוטה שגוטליב גילם ב"הרצועה", היה פארודיה על איש תעשייה שעוסק בפרויקטים הנחותים ביותר (מחזמר על מותה של עפרה חזה מאיידס) וניזון מהרפש של עולם הבידור.

זו לא בושה לבנות על תדמית המפסידן (גם קומיקאים כריקי ג'רוויס וג'ייסון אלכסנדר ביססו עליה קריירה), אלא שבשלב מסוים בקריירה של גוטליב, הווייב הלוזרי דבק בפרויקטים שלו והפך אותם למבוכה אחת גדולה. את אורגיית הצחוקים המזויפים של "מועדון לילה" לא נזקוף לחובתו, משום שבזמנו הוא חלק את הפאנל עם מיה דגן, ומה גם שלפחות מבחינת רייטינג התוכנית עשתה את שלה. הפרויקטים שנבנו בצלמו ("חדשות מפתיעות" בערוץ 2, "עד כאן" ביס) לא הותירו שום רושם ונעלמו די מהר, אבל הם היו נישתיים, אזוטריים כמעט, ולכן אף אחד לא שפט אותם ככישלונות. ההנחה שלגוטליב יש קארמה לא משהו התגבשה בעיקר לאור צמד הפיאסקואים של רשת "שבוע סוף" ו"קצר משפחתי", שבהם הוא שימש צלע מרכזית. "אחד העם 101", גם היא של רשת, היתה כולה מופע הצדעה למירי, וגוטליב גילם שם דמות חיוורת (במובן הכי ליטראלי) של רוח רפאים בצד כמה תפקידונים לא מפותחים שנסמכו על מבטא מוגזם. גם מהתוכנית הזו היו ציפיות גרנדיוזיות, שהתרסקו במבחן הפיפל מיטר (פרק הפתיחה רשם 26 אחוזי רייטינג והאחרון הידרדר ל־13 אחוז בלבד). כישלון כשלעצמו הוא לא חטא. ועדיין, בעוד שאחרי דוד קיגלר וארז בן הרוש אף צלם פפראצי כבר לא רודף, גוטליב מצליח איכשהו לשמר את העניין סביבו. עם נוכחות קבועה במסיבות של לסביות, זוגיות לרגע עם חן יאני ואסתי גינצבורג וזוגיות שעדיין רלוונטית עם האקסית של טרנטינו (נו, טוב, מדובר בדניאלה פיק), גוטליב גורם לצוותים של גיא פינס ו"חדשות הבידור" להמשיך להזדנב אחריו, ומטפח תדמית מסקרנת שנעה על המתח שבין הזוי לטראש, ובעיקר גורמת לכולנו לתהות איך זה שבחור כמוהו מזיין כל כך הרבה.

כאילו כדי לקלקל לנו את התיאוריה שכל פרויקט שגוטליב נוגע בו בשנים האחרונות הופך אוטומטית לכישלון, היום הוא מנחה עם מעיין בלום את "קאמבק" בהוט קומדי סנטרל, ומספרים ששם הוא חזר להצחיק. אולי ממשבצת צדדית יותר הוא יצליח להמציא מחדש את הכישורים הקומיים שלו, ועדיין, לא היינו מהמרים עליו לתוכנית בפריים טיים.

מתקפת הדי.ג'ייז מחו"ל: לא כל בן 19 מחזיק ערב בימינו, תהליך הבוקינג של די.ג'יי מחו"ל הפך קל בזכות הנגישות לסוכנויות ואפילו לדי.ג'ייז עצמם דרך האינטרנט. מסע ההתכתבויות האין סופי עם הנציגים שלהם נחסך, והיעילות הזו מסייעת לחשוף את הקהל למגוון רחב יותר של אמנים. תוסיפו לזה חברת תעופה זולה וחדשה יחסית בשוק כמו איזי־ג'ט וקיבלתם את הדיל המושלם למפיק המתחיל. על פניו מדובר בבשורה משמחת, ואכן באחרונה ראינו פה זרימה יותר רצינית של תקליטנים בעלי שם בזמן אמת. אלא שלמגמה הזו נלוות לא מעט בעיות. לעתים כמה הפקות שונות מביאות לכאן אמנים מעניינים ומשובחים באותו ערב, מה שמחייב את חובב המוזיקה לדלג ממקום למקום, אבל אלה צרות של עשירים. הבעיה המשמעותית יותר היא שאנשים שראו שבעסק הזה יש כסף, החליטו להביא לכאן אמנים מחו"ל בלי לדעת במה הפקה תלויה, בלי לבדוק האם האמן הוא מושך קהל, ובלי תשתית מסודרת של קהל ומערך יח"צ. כאן גם מסתתר הבלוף הגדול ביותר. לא כל די.ג'יי שגר בחו"ל הוא בהכרח אגדה/וירטואוז/מדהים/מושלם ושאר סופרלטיבים שמודבקים לאנשים האלה על גבי איוונטים בפייסבוק. לא כל מי שמגיע מברלין הוא גורו של טכנו ולא כל ילד בן 19 שהוציא קטע דאבסטפ אחד בחייו יכול להחזיק ערב שלם. אנחנו לא נגד הכיף הגדול של אורחים מחו"ל, אבל נשמח לקבל את האיכותיים באמת, ולא כאלה שתכלית הגעתם לכאן היא לעזור לעסקנים להכניס עוד כמה ג'ובות.

טאפאס ברים: מנה קטנה במחיר גדול מדי הישראלים אמנם ידועים כמי שמעדיפים לאכול מנות גדולות, אבל בשנים האחרונות נראה שהם מסכימים לשלם לא מעט גם עבור מנות קטנות. מנות הטאפאס הלכו ותפסו מקום מרכזי בתפריטים של מסעדות רבות, ומקומות חדשים מתהדרים בתואר המחייב "בר טאפאס", גם אם הם לא ממש עומדים בקריטריונים. טאפאס הם במקור נשנושים לפני הארוחה. אלא שבעוד שבספרד ברור ש מדובר במקומות שונים ממסעדות של ממש, בארץ קונספט הטאפאס מאפשר לחלק מהמקומות לא לקחת את העבודה יותר מדי ברצינות. אין סדר למנות ובמקרים רבים התמחור אינו פרופורציונלי, בהתחשב בגודל המנה ואיכותה. כך, לצד מוסדות טאפאס ותיקים ומוערכים כמו מסעדת טפאו, שמתעקשת לשמור על האוריינטציה הספרדית באווירה ובתפריט האלכוהול, צצו בעיר לא מעט מקומות שמרשים לעצמם לגבות מחירים גבוהים עבור מנות קטנות ולא תמיד מוצלחות מספיק. במתחם התחנה נפתחה מסעדת ויקי כריסטינה, שאמנם מתהדרת בתואר בר יין וטאפאס, אך מציעה מנות קטנטנות במיוחד במחירים לא זולים. טאפאס קטן של תפוחי אדמה באיולי חזרת ובליווי סלמון מעושן יעלה לכם לא פחות מ־28 שקל. לא רחוק משם, בבר השושקה שווילי אמנם לא קוראים למנות טאפאס אלא מאזטים, אבל הדיל דומה: קרוסטיני מוצרלה עם פלפל קלוי ופסטו עולה שם 26 שקל. זה אולי נראה כמו מחיר לא מזיק, אבל מערב של שתייה ונשנושים אתם עשויים לצאת במחיר לא ידידותי בכלל.

המחירים, אגב, יכולים לטפס גבוה עוד יותר, אם תבקשו לסעוד במטבח עם ייחוס. טאפאס אחד העם של השף יונתן רושפלד, מציע מנת לחם ושלושה מטבלים ב־18 שקל, ואילו מנה קטנה למדי של "לב אנטרקוט" עולה לא פחות מ־69 שקל. כשארוחה יקרה של מנות קטנות בשמות עם ניחוח ספרדי עולה כל כך הרבה, נותר רק לחכות לגל הרטרו שיחזיר לשולחן התל אביבי את מנות הסלט העצומות של קפולסקי, או לפחות את אופציית ההגדלה בשקל תשעים.

כתבות שאולי פספסתם

*#