אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיזינגוף פינת רוטשילד: שנתיים למחאה החברתית

שנתיים אחרי קיץ 2011 הבניינים ברוטשילד חזקים יותר והציבור רעוע מתמיד. רגב קונטס מסביר למה המאבק עדיין לא הסתיים

תגובות

 ב-1921 הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, לביקור ממלכתי בארץ ישראל שזה עתה הפכה לחלק מהאימפריה הבריטית הגדולה. במסגרת הביקור היה אורח רשמי של העיר תל אביב, שבדיוק חגגה בת מיצווש להיווסדה וטרם ניכרו בה סממני הבגרות הסקסיים שלה, והיא עדיין התנמנמה לה בחום לשפת הים התיכון, עצלה, עדיין לא כל כך יפה, ורחובותיה המעטים דלים וחפים מצמחיה. ראש העיר, מאיר דינזגוף, נעצב מאוד אל ליבו. אהבת אמת אהב את עירו והתקשה לשאת את המבוכה במחשבה על צ'רצ'יל הגדול, שמגיע הישר מלונדון הגדולה ומביט בזלזול קולוניאלי על טלאיה של העיר העברית הראשונה מזה אלפים שנה. הבושה התעצמה שבעתיים כשנודע לו שלסר צ'רצ'יל מתלווים לא רק הנציב העליון סר הרברט סמואל ורעיתו, אלא גם הברון ג'יימס רוטשילד ורעייתו, בנו של הנדיב הידוע בכבודו ובעצמו.             אבל דיזנגוף, יזם ציוני עשוי ללא חת לא חלם לוותר. לקראת בואה של הפמליה המכובדת קנה דקורציות ועוד אסף מהתושבים והעיר כולה קושטה בדגלים, שטיחים ופרחים. השיא היה כשהעביר החלטה בוועד העיר (ככה קראו פעם לעירייה) לקשט את שדרות רוטשילד, שהיו אז רק שביל חול ארוך, בעצי נוי.  מאחר שלא הספיק הזמן לנטיעת עצים, הוחלט לכרות עצי ברוש ואורן מחורשות מקווה ישראל ולתקוע אותם, פשוטו כמשמעו, בחולות. היום הגדול הגיע וכשמכוניתו של צ'רצ'יל התקרבה לשדרה, תזמורת גמנסיה הרצליה פצחה בנגינה. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים" אך לפתע פרץ בצחוק למראה העצים הקורסים אחד אחד ומפילים איתם גם את העמודים והמנורות, כאשר ילדי תל אביב הסקרנים צופים עליהם מקרוב. כשהכל נפל. שדרות רוטשילד (צילום: טלי מאייר)דיזנגוף קפא. כשצחוקו של צ'רצ'יל מהדהד באוזניו, ובעודו משותק מבושה עמוקה, לבטח כבר דמיין כיצד ייקח הברון רוטשילד הבן את כל השקעותיו של אביו ויברח מכאן מיד יחד עם צ'רצ'יל כשהם מחזירים הסולטן הטורקי לתל אביב, כיאה ללבנט. הוא היה יכול לחנוק את הילדים ההרסניים ואת הוריהם, שלא משגיחים על המפלצות הקטנות שהשריצו, ואולי עוד היה עושה זאת אלמלא צ'רצ'יל, שהבחין במצוקתו, ניגש אליו ובעוד כל האחרים ממשיכים לצחוק, טפח על שכמו ולחש באוזנו: "מיסטר דיזנגוף, זיכרו והקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם שום דבר לא יצמח כאן ולא תחזיקו מעמד".  90 שנה אחרי, בקיץ 2011, בדיוק לפני שנתיים, שוב היו שדרות רוטשילד מקושטות בדגלים, בשטיחים, בפרחים וגם באוהלים. למרות שלא מעט ילדים טיפסו עליהם בקיץ ההוא, העצים כבר נטועים היטב. כמוהם גם הרמזורים, הספסלים והתמרורים. אין מה לדבר - מיסטר דיזנגוף וממשיכי דרכו הפנימו את המסר והקפידו להעמיק: החול נעלם מזמן והבניינים המפוארים נישאים, כמו בלונדון לפחות, יצוקים היטב בבטון מזויין, מעמיקים שורשי הפלדה, חזקים וגאים. עוד לא הסוף. קונטס, דפני ליף ואחרים (צילום: מוטי מילרוד)רק אנחנו, האנשים באוהלים שבצל הבניינים, היינו קצת רעועים. אם צ'רצ'יל היה מגיע שוב לרוטשילד גם ב-2011 היה בוודאי מצטט את עצמו בשנינות לורדית ולוחש לנו: "שמעולם בתולדות הסכסוך האנושי, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך" - והוא היה צודק. איפשהו במהלך 90 השנים האלה, איבדנו שליטה על העיר ועל כל המדינה. והנה, שנתיים אחרי הבניינים חזקים מתמיד ואנחנו כרגיל רעועים. ויש לנו שתי אפשרויות: להתייאש ולשבת בשבת על המרפסת ולראות ציפורים נודדות ומחירים עולים; או לזכור שאנחנו זה כל מה שיש לנו. לזכור את כל מה שכן השגנו, ולקרוא שזהו לא הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל זהו, ייתכן, הסוף של ההתחלה.

*#