עכבר העיר זוחל חזרה אל הכפר

העכבר היא חיה מלוכלכת, כולם רוצים להיפטר ממנה. אפשר אולי לתפוס עכבר אחד פה ושם בעזרת מלכודת, אבל אי אפשר לתפוס את כולם, העכברים תמיד ימשיכו לבוא. ניסיון אחרון למצוא מוסר השכל בסגירה של "עכבר העיר"

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה שוופי, עכבר העיר

» עומר שוברט: היינו אנומליה, ג'ונגל בתוך ווילה» איתמר הנדלמן סמית: איש אינו מזיל דמעה על עיתון שנסגר» קובי ניב: "עיתונות זה לא מקצוע"

במשל העממי על עכבר העיר ועכבר הכפר, העכבר האורבני מגיע לביקור אצל בן דודו הפרובינציאלי. כשהוא רואה איך חיים שם בפריפריה, הוא נחרד, גורר את עכבר הכפר לעיר ומוציא אותו לסיבוב תענוגות כדי להראות לו את החיים הטובים. אלא שבעיר יש כלבים (או חתולים, תלוי בגרסה) שרודפים אותם, ועכבר הכפר, מבוהל עד קצה זנבו, ממהר לשוב לביתו. ויש מוסר השכל: “אני מעדיף לאכול שעועית מאשר לאכול בפחד", מסכם עכבר הכפר בתחושת ניצחון.

"עכבר העיר", העיתון שיצא לאור ב־20 השנים האחרונות, נועד לעשות בדיוק את זה עבור קוראיו, לקחת אותם לסיבוב בעיר, ולהציג להם את כל יתרונותיה, את תחכומה הקולינרי, התרבותי והאופנתי. ליצור סטנדרט של חיים אורבניים מעניינים ומרגשים. אלא שאצלנו לא היו כלבים וחתולים, לבד אולי מאלו שרדפו אותנו בשנים האחרונות, נקרא להם מצב התקשורת, שאיימו לנשל אותנו מהזכות לאכול ללא פחד. כמו העכבר מהמשל, גם אותנו מגלים כעת לחור שממנו באנו (i.e הכושלאמשלנו). בזמנים כאלו קשה שלא לחשוב על עצמנו כעל עכברים לכל דבר. 

אין חיות רבות שזכו לכמות כה מרובה של ייצוגים והאנשות כמו העכבר. אלו לרוב לא היו חיוביים במיוחד - יוצרים השתמשו לא פעם בדמותו כדי לסמן את חולשות הדמויות שלהם. התכונות שהודבקו לרבים מן העכברים קשורות בתחמנות, נרדפות וקורבנות. העכבר היא חיה מלוכלכת, היא אוכלת חינם שחיה על חשבונם של אחרים, כולם רוצים להיפטר ממנה, כל חור הוא מחילת עכבר בפוטנציה, כל פירור שנשכח על השיש יכול להיות הארוחה הבאה שלו. אפשר אולי לתפוס עכבר אחד פה ושם בעזרת מלכודת, אבל אי אפשר לתפוס את כולם, העכברים תמיד ימשיכו לבוא.

הם אולי קצת חמודים, ועל כן עוררו השראה לדמות כמו מיקי מאוס, אבל שם העניין פחות או יותר מתחיל ומסתכם. עכברים אחרים, כמו ג'רי או ספידי גונזלס, הם תחמנים מקצועיים שתמיד מוצאים דרך להפוך את התוקף שלהם לקורבן. הם ללא ספק חכמים, אבל תמיד, באיזשהו אופן, נלעגים. אפילו מייטי מאוס, העכבר גיבור־על, נוצר כפרודיה על סופרמן.

לא זוכה לאמפתיה. עכבר (צילום: AP)

מה שמעניין הוא ההזדהות של יוצרים רבים דווקא עם העכבר, חיה שלכאורה לא מנהלת כל סוג של תקשורת עם המין האנושי. אנחנו אמנם חולקים עמם חלק ניכר מהדנ"א שלנו, אבל אנחנו לא מנהלים איתם מערכת יחסים רגשית מכל סוג שהוא - בעוד אנחנו מפגינים למען קופי המעבדה, העכברים, הקורבן המרכזי של תעשיית המדע והקוסמטיקה, לא זוכים לאמפתיה שלנו.

דווקא החתולים, הקרובים אל המין האנושי מאוד, שחולקים איתנו בית במקרים רבים, מקבלים אינטרפרטציה שלילית ביותר. החל מחתול תעלול ושלל מעלליו, דרך טום ועד החתולים הנאצים של "מאוס" - דוגמה נוספת למצב שבו החתולים הם הרעים והעכברים הם הטובים. במקרה הזה, הם הקורבנות היהודים של השואה. ביחסי החתול והעכבר, החתולים מנצחים במציאות, אבל העכברים שולטים בפיקציה.

"עכבר העיר ועכבר הכפר" הוא סיפור מעניין כי היחסים המורכבים מתקיימים בין שני סוגי עכברים, ולא בין מינים שונים לגמרי. אבל גם בסוף הסיפור שלנו המנצח הוא עכבר הכפר, זה שבאמת חי כמו עכבר, ולא זה שמנסה להיות איש העולם הגדול. העיתון שלנו, “עכבר העיר", ניסה להיות הגשר השבועי שלכם, הקוראים, לעולם הגדול, לתל אביב. הוא רצה להראות לכם את העיר ואת כל יתרונותיה, אבל כמו עכבר העיר הפולקלורי, גם הוא נאלץ כעת להודות בתבוסה, לקפל את הזנב בין הרגליים ולזחול בחזרה לכפר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ