אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקרים אמיתיים: כל המיתוסים על תל אביב

האם זול יותר לגור עם שותפים? האם מסתובבים בעיר יותר כלבים מילדים? והאם זאת באמת עיר ללא הפסקה? המיתוסים התל אביביים שמוכיחים את עצמם במבחן המציאות, ואלה שנמשיך להפיץ למרות שהם לא

תגובות

יש כאן יותר כלבים מילדים?

ההנחה הרווחת, החצי רצינית, היא שאוכלוסיית הכלבים בתל אביב עולה על זו של התינוקות והילדים. במבט בלתי מזוין (בעיקר באינסטגרם), ההנחה הזו אכן עשויה להצטייר נכונה, שכן כל תושב או תושבת שני או שנייה מסתובבים בעיר בליווי הולך או הולכת על ארבע. גם כמויות הצרכים שנערמות על מדרכות ומדשאות העיר מעידות על קיומם של לא מעט יצורי מחמד בעלי חילוף חומרים יותר מסדיר. האם חדוות אימוץ החיות התל אביבית ניצחה את אחוזי הילודה המצטמצמים? ממש לא. על פי נתונים של עיריית תל אביב, כ־20 אלף כלבים רשומים בעיר תל אביב־יפו. גם אם מוסיפים אליהם את כל הכלבים הלא רשומים, קשה להאמין שמספרם יעבור את 70 אלף הילדים (עד גיל 14) שנרשמו בעיר בשנה החולפת על ידי מפקד אוכלוסין. אז למרות שתל אביב מצטיירת כעיר של רווקים, מתברר שמסתתרים בה לא מעט פעוטות שהולכים ונספגים בנוירוזה העירונית. לא נורא, הם יגדלו להיות הורים גאים לכלב שיפיג את הבדידות, ואולי המאזן עוד יתהפך.בקיצור: לא(עידן חגואל)אז מה יש יותר בעיר? ילדים או כלבים? (צילום: אלון רון)תל אביבים באמת שמאלנים? התחזיות לגבי הכפלת כוחה של מרצ בשבועות האחרונים לפני הבחירות האחרונות, הפטרולים המתועדים של שלי יחימוביץ' בשוק הכרמל והאהדה האינסופית של תל אביבים רבים כלפי דב חנין - עטפו את העיר באשליה מתוקה כאילו לשמאל וספיחיו אולי אין סיכוי לנצח, אבל יש מצב להפגין נוכחות מרשימה בכנסת הנכנסת. אלא שמספר המנדטים הדמיוני שצברו לפיד ולהקתו – ומי שרואה בו שמאל מוזמן לערוך עם עצמו שיחה רצינית – לא רק מעיד שמדובר בהנחה מנותקת מהמציאות, אלא שאת הטענות כדאי לתל אביביים להפנות בעיקר כלפי עצמם: פילוח התוצאות מראה כי מפלגת יש עתיד גרפה בתל אביב את מספר הקולות הגבוה ביותר – 50,934, שמהווים 21 אחוז מכלל קולות התושבים, מה שאומר בעיקר שאחוז המצביעים ללפיד בקרב תושבי העיר גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. ואם לא די בכך, הרי שאחרי לפיד, במרחק לא עצום, ניצבת לא אחרת מהליכוד ביתנו עם 42,873 קולות, כלומר 18 אחוז מכלל המצביעים בעיר. מפלגת העבודה צברה בעיר 41,212 קולות, שהם 17 אחוז מסך המצביעים בה, ומיד אחריה מרצ עם 35,121 קולות (14 אחוז), כשחד"ש מדדה הרחק מאחור עם 4,069 קולות – שני אחוזים בלבד מקולות התושבים, קצת מתחת לארץ חדשה (5,191 קולות), שבסוף לא עברה את אחוז החסימה.מעיון בתוצאות הבחירות הקודמות (שנשלחו באדיבות מכון היזון) עולה שהמיתוס הוותיק לגבי שמאלנות תל אביבית נשען בעיקר על שכחה והדחקה: בבחירות 2009 המנצחת הגדולה בעיר היתה קדימה, שגרפה לא פחות מ־33.6 אחוז מקולות המצביעים (לעומת 28 אחוז ברחבי הארץ), אחריה הליכוד עם 19.5 אחוז מקולות המצביעים, ורק אחריהן העבודה עם 15.3 אחוז מהקולות. מי שעדיין מסרב להבחין בדפוס הקבוע מוזמן להציץ בתוצאות הבחירות מ־2006, אז גרפה קדימה בראשות אולמרט – יש עתיד של העשור הקודם – 27.8 אחוז מהקולות התל אביביים, כשהעבודה משתרכת הרחק מאחוריה עם 19.5 אחוז. “ההתייחסות לתל אביב, בתקשורת הארצית וגם בקרב חלק מהתל אביבים עצמם, כשותי אספרסו בשינקין היא התייחסות מצמצמת, שמתעלמת מהאקלקטיות של העיר ומהמרקם המאוד ברור שלה”, טוען העיתונאי אורי משגב, בעל הבלוג “משגב לעם”. “זה נכון שיש רובע, לאו דווקא גיאוגרפי, שנתפס כמייצג של התל אביביות, ובמקרה אותו רובע עושה הרבה רעש, רוח וצלצולים. אבל תל אביב מתפרשת הרחק מעבר: לשכונות כמו יד אליהו, שכונת התקווה וקריית שלום, שם אחוזי הצבעה רבים הולכים באופן מסורתי לימין; ולשכונות כמו רמת אביב, אפקה וצהלה, שבהן, בדומה לסביון או רשפון, אחוז ההצבעה ללפיד היה מהגבוהים בארץ. אז אולי לא נהוג לספור את התושבים הללו כמייצגים של תל אביב בימים כתיקונם, אבל בהחלט סופרים אותם בקלפי”. כולם שמאלנים? תופתעו לגלות את התוצאה (צילום: עופר וקנין)הדיסאינפורמציה באה לידי ביטוי לא רק בהתעלמות מכוחו של הימין בעיר, אלא גם בהתמקדות מוגזמת במפלגות שהכזיבו. “ארץ חדשה – מפלגה תל אביבית, שהצהירה על עצמה ככזו ולא התביישה בזה – היתה אמורה להביא לפחות מנדט אחד מתל אביב, אם לשפוט על פי הצהרות אנשי המפלגה וכמות תשומת הלב שלה היא זכתה”, אומר משגב, “בסופו של דבר הם השיגו בעיר 5,000 קולות בלבד. גם לדע”ם, שהיתה פייבוריטית בעיר, הצביעו בסופו של דבר 709 תושבים בלבד. מעבר לעובדה שיש הרבה אנשים שגרים בעיר אך לא רשומים בה, יש גם עיוורון כלפי מצב העניינים לאשורם. החשיבות הפוליטית של תל אביב היא לאו דווקא בדגימה אלקטורלית – רחובות, למשל, מנבאת הרבה יותר טוב את ההצבעה הארצית. אבל תל אביב כן מרכזת מסה קריטית של תקשורת ועשייה פוליטית, שמייצרות תהודה ציבורית”.בקיצור: לא ממש(נטע הלפרין)AM:PM יותר יקר? רשת המרכולים AM:PM נפתחה בתל אביב אי אז בשנת 2001, ואיתה הבשורה החדשה של במבה וריזלה בשלוש לפנות בוקר. את החנות הראשונה פתחו האחים בלינקס ברחוב בן יהודה, ונהנו ממחזור מכירות נאה של 14 מיליון שקל בשנה. חמש שנים לאחר מכן הרשת כבר נפרשה ברחבי העיר הלבנה, החלה לפתוח סניפים גם מחוץ לתל אביב והכריזה על מחזור של 137 מיליון בשנה. שנה לאחר מכן נקנתה הרשת הצעירה על ידי רשת הריבוע הכחול הוותיקה תמורת 143 מיליון שקל. במקביל, היא כמעט החריבה את המכולות השכונתיות, שיצאו למאבק, ואיימה גם על תרבות הפיצוציות המקומית. מעבר להפיכתה לרשת כלל ארצית, AM:PM התעצבה כחלק אינטגרלי מהנוף הצרכני בתל אביב בזכות הנוחות ותחושת השחרור ממגבלות – ערך עירוני מובהק. אבל עם הנוחות מגיע גם מחיר גדול. הדיבור בעיר הוא שמותג המרכולים שוחט את לקוחותיו הנאמנים במחירים מופקעים, וכי רצוי להימנע ממנו ככל האפשר. כדי לבדוק אם יש אמת בדברים, השווינו בין סל מוצרים מקובלים (בקבוק גולדסטאר, עגבנייה, שמן זית, פריכיות אורז, ווינסטון לייט, אורז בסמטי, חלב אורז), שנרכשו בסניפי AM:PM, רשת ויקטורי ורשת נון סטופ מרקט. מסקנה: יש אמת בבאזז השלילי. כל מוצר עלה ב־AM:PM קצת יותר מאשר בשאר הרשתות, והסל כולו עלה ב־AM:PM 142 שקל, לעומת 117.4 שקל בנון סטופ מרקט ו־119.05 שקל ברשת ויקטורי. בקיצור: כן(עידן חגואל)מצדיקים את הבאזז השלילי. רשת AM:PM (צילום: אביעד הרמן)חיי הלילה פה מהטובים בעולם? במסגרת מאמצי ההסברה הצליחו במשרד החוץ לפתח זן מקומי של הפרעת אישיות דיסאסוציאטיבית. מה אנחנו יותר – ארץ האבות המזוקנת (מוקפת אויבים) או סדום קטנה, חצופה ומודרנית עם שפם אלגנטי (מוקפת שמרנים)? מצד אחד אנחנו משוויצים בחיבור שלנו למסורת, מצד שני אנחנו משוויצים גם בגייז שלנו, שחופשיים לעבור על איסוריה ממש, אם לסמוך על הברושורות, בחוצות העיר.לכן תמיד היה קשה לעמוד על טיב הטענה, שלפיה ישראל היא מבירות חיי הלילה של העולם. נכון שעבור המקומיים נדמה שההיצע, בסך הכל, עונה על הביקוש: יש מועדונים טובים וטובים מאוד, ומסיבות טובות מאוד ומצוינות. לא עובר סוף שבוע בלי שינחת כאן די.ג’יי גוי או שניים, יש כמה ליינים ותיקים ומכובדים, בקיצור – על פניו הכל טוב. אבל מה המרחק מכאן ועד לאטרקציה בינלאומית, וכמה מהסברה הזאת היא בגדר ווישפול ת’ינקינג? קשה להגיע לתשובה חד משמעית. לעומת סיקור בינלאומי של מוצרי תרבות אחרים, הקונספט של “חיי לילה” נזיל ומעורפל למדי. מסיבה טובה היא לא בהכרח המסיבה שבה נוגנו השירים הכי טובים בעולם. ובכל זאת, חיטוט אינטרנטי ברשימות דירוגים עולמיים מוביל בעיקר, שוב ושוב, לאתרים ישראליים/יהודיים או עם זיקה בעניין. אמת, יש כמה תארים שלא ניתן לזייף – למשל האהבה העקבית שמפגין לתל אביב מדריך התיירים לונלי פלאנט, שדירג אותה ברשימת “עשרת הערים עם חיי הלילה הטובים ביותר” בשנים האחרונות – אבל רוב הנתונים לגבי תל אביב כבירת לילה עולמית נראים כמו חלק מהניסיון האינטנסיבי המתוזמר להקליל את התדמית הישראלית בחו”ל. גם הבלוק, על הסאונדסיסטם המפואר שלו והמחמאות המוצדקות שהוא מקבל מדי שבוע (כשהמשטרה לא סוגרת אותו) מתקליטנים בכירים, עדיין לא מוזכר בנשימה אחת עם מועדונים מיתולוגיים בלונדון וברלין במגזינים כמו "Mixmag" ודומיו.זה לא אומר שום דבר רע על חיי הלילה בתל אביב: זה רק אומר שהם עדיין לא נמצאים בספוטלייט של תשומת הלב הבינלאומית, כמו שמנסים לטעון לפרקים עיריית תל אביב ולפרקים בליינים שנחה עליהם קצת רוח פטריוטית יחד עם האפטרגלואו. כשכן כותבים על תל אביב בחו”ל זה יותר כקוריוז – מי ישמע, וילה בג’ונגל, עיר קוסמופוליטית בתוך כל השמרנות המזרח תיכונית הזאת. רוצו לפני שגם היא תיבלע תחת איזה שלטון פונדמנטליסטי, מבית או מחוץ. כך יוצא שרוב מי שמגיע לכאן הוא או אמריקאי בפרויקט “תגלית”, או וריאציה על התמה הזאת – ילדים שלא ברור אם הגיעו לכאן בגלל שהם מחפשים את שורשיהם היהודיים או כי זו מדינה שבה מותר להם לשתות לפני גיל 21, ובזול. בהשוואה ללונדון, זאת אומרת.בקיצור: עוד לא(עמית קלינג)בדרך לחיי לילה אמיתיים. הבלוק (צילום: אלברט ללמאיי)האם צפון העיר באמת משמים? היחסים בין תושבי דרום העיר לצפונה מזכירים במידה רבה את התלמידים שיושבים במושבים האחרונים באוטובוס לעומת התלמידים הלא מגניבים מספיק שנאלצו לתפוס מקום קרוב למורה: במושבים שבסוף צפוף, ולרוב די מלוכלך ומסריח, אבל צחוקים שם והרבה יותר שווה, כשמקדימה אולי קרובים למוזיקה ואפשר לישון אם רוצים, אבל תמיד מלווה אותך ההכרה האומללה שאתה מפסיד את כל הכיף. בהתאמה, גם תל אביבים שחיים בסחי של דירות מתקלפות, רעש, מראות קשים ובטון, אבל גם יותר אטרקציות תרבותיות ואופציות התבליינות ראויות, נוהגים לסגל לעצמם טון מזלזל כשהם מתייחסים לכל מה שמארלוזורוב צפונה – המחמירים קובעים את הגבול כבר בגורדון – כאל אזור משמים ויבשושי שהוא “לא באמת תל אביב”, שלא לדבר על צהלה או אפקה, שמסופחות תרבותית לרשפון. אבל האם מי שגר בצפון העיר באמת צריך לקחת קו ארבע בכל פעם שבא לו הפוך? שוטטות אמיצה בשטחים שרגל היפסטר לא דרכה בהם מעולם מגלה שצפון העיר אמנם אינו מכרה זהב תרבותי או מוקד בלייני לוהט, אבל בהחלט מתחזק כמה מובלעות משמעותיות ואפילו כמה סודות שמורים, שסודקים באומץ את המיתוס. את הבוקר יכול איש הצפון להתחיל ב־NOLA בדיזנגוף 197, בייקרי אמריקאי שנפתח לא מזמן ומאז עמוס בשמנמנים צפוניים. קפה זוריק הוותיק גם הוא מלא בכל שעה נתונה בעגלות תינוקות שערכן בשקלים היה יכול להציל את הכלכלה המקומית, אבל לו היה ממוקם בדרום העיר לא היה שונה מדי בנוף (כולל הכיסאות הלא תואמים וכלי החרסינה הסדוקים). פאשניסטות מרכז־צפון עשויות להתחדש ב־ANNA שבדיזנגוף 125, שפתוחה רק ארבעה חודשים וכבר צברה קהל לקוחות קטן ונאמן בזכות מציאות מפחידות באיכותן ובגדים שמזכירים את אמריקן אפרל, רק אמיתיים, באיכות טובה ובמחיר סביר – מכלול שנשמע בלתי סביר גם ביחס לרוב חנויות היד שנייה בדרום העיר. גם בערב אפשר להפסיק להתנשא על אזור הצפון: מועדון חדר 140 בבן יהודה 140 הוא נקודת אור מהבהבת בשורה של ברים שדומים מדי זה לזה. מעבר למבחר המשוגע של ערק בטעמים, יש בו גם מוזיקה טובה וקהל שמצפין במיוחד בשבילו. “זה אבסורד”, מעיד צ’ארלי (דורון מסטיי), מבעלי המקום, “בהגדרה אנחנו בר שכונתי, אבל רוב הלקוחות הקבועים שלנו ממש לא גרים באזור. הצעירים שגרים ברדיוס הקרוב מעדיפים ללכת לכל מיני ברים משעממים שמשלמים בהם על דרינקים לפי צמידים, וייב שממש לא מתאים לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מותחים צפונה את הרוח של המיכהטרוניקס, שהרים בזמנו את הרחוב מהשממה שהוא היה, עם מוזיקה טובה ועיצוב מגניב ואנשים טובים, מה שקורה גם אצלנו”. ואם חדר 140 היו אמיצים בבחירת הלוקיישן, יש מי שהחליטו לקחת את העניין לאקסטרים, כמו אנשי הזויפער, בר שכונתי שנפתח בדצמבר האחרון ברמת החייל ומציג תוכנייה איכותית למדי עם מיטב מסובבי התקליטים, שבימים כתיקונם אפשר למצוא בשסק או ברדיו EPGB. “כולנו גדלנו בצפון העיר ובילינו בעיקר בדרומה, ותמיד הפריע לנו שאין אופציות איכותיות עם תוכן טוב בלילה”, מסביר יוסי זיו, מבעלי המקום, שדווקא מרוצה מכך שהקהל שלו מורכב משכנים: “בסופו של דבר, הקהל בצפון אינטליגנטי ויודע להעריך איכות. נכון שהסגנונות המוזיקליים שמשמיעים פה חדשים לרובם, אבל כשזה טוב זה לאט לאט מחלחל, ואני מאמין שעוד מקומות בסגנון ייפתחו בצפון העיר בעתיד”. ועם כל הכבוד לניו קידס בבלוק, בצפון העיר שוכן לו כבר שנים הברבוניה בר – שכל מקום אלטרנטיב וואנאבי נראה כלוקה בסחיזם לידו, אבל באמת, אל תגיעו, צפוף פה גם ככה.בקיצור: לא לגמרי(נטע הלפרין)לא משעמם כמו שהוא נראה. אזור צפון העיר (צילום: אורן זיו)באמת אין פה חניה? באוגוסט האחרון, לרגע אחד – קצרצר – היתה לעיריית תל אביב עדנה. הרפורמה בחניה, שאושרה קודם בממשלה, איפשרה לבלי תו חניה תל אביבי לחנות בכחול־לבן בכל אזורי העיר ללא תשלום, פלוס הוגדלה ההנחה שניתנה לתושבים ב־62 החניונים העירוניים של אחוזת החוף, מ־50 ל־75 אחוז. כמובן שלא חסרו מתלוננים: בעלי מכוניות שלא גרים בעיר ועבורם אגרת החניה קפצה לשישה שקלים לשעה, וגם תושבי מרכז העיר, שחששו מזרם חונים מתגבר באזורם הצפוף ממילא. אבל כולם הסכימו, ללא יוצא מן הכלל, שגם ביום שאחרי הרפורמה – מצוקת החניה בעיר עומדת בעינה.הנתונים היבשים מבהירים מהר מאוד שמדובר במיתוס ריאלי על גלגלים: בתל אביב־יפו יש חניונים ציבוריים שבהם 69,743 מקומות חניה, וחניונים פרטיים שבהם 40 אלף מקומות חניה נוספים. מלבד החניונים, ברחובות העיר 77,590 מקומות חניה - מוסדרת וחופשית, 15 אלף מקומות חניה חלקית (נכים, פריקה וטעינה) ו־77,600 מקומות חניה פרטית. בסך הכל, קיבלנו 278 אלף מקומות חניה ציבורית בעיר. לעומת זאת, בסוף 2011 היו רשומים בתל אביב 257,382 כלי רכב מנועיים. עם זה עוד היה אפשר להסתדר, אלא שמספר כלי הרכב היוממים (שמגיעים לתל אביב מבחוץ במהלך היום) נאמד ב־600 אלף – וככה נולד פיצוץ אוכלוסין, שמורגש בעיקר במרכז העיר, בין הירקון בצפון, הים במערב, נתיבי איילון במזרח ודרך שלמה בדרום.העירייה היא הראשונה להודות במצוקת החניה בעיר. “אין ספק שזו בעיה”, אומר ד”ר משה טיומקין, ראש הרשות לתחבורה, תנועה וחניה בעירייה. “שני שלישים מהעובדים בתל אביב אינם מתגוררים בה, והגעתם, בעיקר בשעות הבוקר, יוצרת לחץ עצום של תנועה וחניה. אלא שלא נראה שלבעיה הזו יש פתרון מוחלט: ל־60 אחוז ממשקי הבית בתל אביב יש לפחות רכב פרטי אחד, ו־17 אחוז ממשקי הבית בעיר מחזיקים שתי מכוניות ויותר. אני אומר חד וחלק – לא נספיק ולא נצליח לספק לכולם מקומות חניה. אנחנו גם לא חייבים מבחינת החוק – האם משפחה ללא מכונית צריכה לסבסד את אלה שמחזיקות שתי מכוניות ויותר? העירייה לא חייבת לספק חניה לאף אחד”.אז מה אתה מציע? “הפתרון הוא תחבורה ציבורית, נקודה. שייסעו עם המכוניות הפרטיות לטייל בשבת”.

בסוף מוצאים חנייה. גם אם לא חוקית (צילום: ניר כפרי)אתה מודע לבעיות הנגישות והתדירות של התחבורה הציבורית בעיר? “גם על זה אין ויכוח. השאיפה היא לעשות הכל כדי לשפר את הזמינות, הנגישות והנוחיות של התחבורה הציבורית. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ואי אפשר להכריח את התושבים להשתמש בתחבורה ציבורית, אלא רק לשפר אותה. הנתונים בינתיים מעודדים. מסקר שנערך ביוני התברר שיותר מ־18 אלף רוכבים מגיל 20 ומעלה משתמשים באופניים מדי יום כדי להתנייד בעיר. 6,000 משתמשים מדי יום במוניות, ועוד עשרות אלפים באוטובוסים ובקווי שירות. התחבורה הציבורית מתפקדת”.מי שלא מעוניין לוותר על הרכב הפרטי שלו עד הטיול המיוחל בשבת, ייאלץ להמשיך לפטרל בעקבות הספוט המיוחל. כדי להנעים את זמנו, טיומקין מספק תרחיש אימה מטריד למדי. “בבית שבו אני גר בצפון תל אביב שיפצו את החניון במשך שלושה חודשים, ו־80 כלי רכב היו צריכים למצוא חניה מדי ערב”, הוא מספר, “כולם נבהלו ובאו בטענות, אבל בסוף כולנו הסתדרנו ולא היינו צריכים לחנות מחוץ לעיר בשביל זה. הרי בסוף, גם אלה שמייללים ובוכים - חונים. הם לא נשארים לנצח באוטו”.בקיצור: כן(נטע הלפרין)המים פה הכי מגעילים?

יש משהו טרגי־קומי במלחמת המים שמתרחשת בימים אלו בין חברות מתקני המים הביתיים (תמי 4 וכאלה) ובין אלו של המים המינרליים. עולה ממנה לפחות דבר אחד ברור: לשתות מים מהברז זו בכלל לא אופציה. למי הברז של תל אביב יצא שם רע במיוחד בקרב התושבים שלה, עד כדי כך שמי ששותה אותם ללא סייג מוצא עצמו לפעמים מתנצל על כך, או לפחות נאלץ להגן על עמדתו כלגיטימית. ובכן, נושרי העיר מוזמנים לינוק מהברזים החדשים שלהם ברמת גן או בגליל – שתי בדיקות אמפיריות לכאורה מוכיחות שלטענות שלהם אין שום בסיס.דוח רמת זיהום המים בישראל העדכני ביותר של משרד הבריאות, שיצא בקיץ שעבר ומכסה את השנים 2009 ו־2010 (טחנות המיקרוביולוגיה טוחנות לאט), מוכיח חד משמעית שלפחות מבחינה טכנית, מצב מאגרי המים בתל אביב הוא בסדר גמור, עם נתונים עקביים על רמות נמוכות של מזהמים שונים במים (שלהם שמות מאיימים כמו ציאניד או ברום). מתוך 67 מקרים של סגירת מאגרי מים בגין זיהום בתקופה המדוברת, רק אחת היתה במחוז תל אביב, וגם היא היתה בכלל בחולון. אם כבר מישהו צריך להשקיע את מיטב כספו ברכישת שישיות של מים מינרליים, כך עולה מהדוח, אלו תושבי אזור אשקלון (לא נורא, מתקזז לכם עם השכירות).עם זאת, ברור שזיהומים אינם הפונקציה היחידה של טעם המים, שלרוב הוא מושא הביקורת הישיר, ולא החיידקים המסתוריים. לפיכך נערך במערכת “עכבר העיר” ניסוי אמפירי, ובו נטעמו – במבחן טעימות עיוור, כמקובל – מים מברז תל אביבי (ממטבחון המערכת), מים מברז במועדון באר שבעי, מים מעין בוקק ומים מהבית של ההורים שלי ברחובות. המים של תל אביב זכו באופן שיטתי לציונים גבוהים, בשעה שההורים שלי, מתברר, צריכים להחליף את הצנרת (שני חברי מערכת בקושי בלעו את הלגימה האחת). אז מאיפה המיתוס על המים התל אביביים? ככל הנראה פונקציה משולבת של צנרת מיושנת בחלק מהבניינים המתפוררים שבהם אנחנו גרים ופינוק יתר בחסות חברות המים המינרליים.בקיצור: לא(עמית קלינג)

לא רק יוקרהאלא שלאחרונה מתרחש שינוי בגישת היזמים, שהשפעותיו עשויות להיות משמעותיות ביותר, לא רק בתל אביב אלא גם מחוצה לה. מתברר שלא מעט יזמים פנו לעירייה בתקופה האחרונה בהצעה לבנות מגדלים של דירות קטנות במחיר סביר, שאמורות לשמש דיירים צעירים. האם הבלתי אפשרי קרה ויזמים התגייסו לפתור את מצוקת הדיור בתל אביב? “לא הייתי אומרת, היזמים פשוט מזהים הזדמנות להרוויח”, סבורה ד"ר אמילי סילברמן מהאוניברסיטה העברית. “רוב המגדלים שנבנו עד כה בעיר הם מגדלי משרדים, ומגדלי מגורים הם תופעה של השנים האחרונות. בתחילה ראינו מגדלי פאר כמו אקירוב, צמרת או מגדל נווה צדק, והפנייה הנוכחית של יזמים למינהל התכנון מסמנת את הגל הבא, לבנייני מגורים של מעמד הביניים”. הטרנד הבא מעורר לא מעט דאגה בעירייה. “מגדל הוא מבנה שסופו להידרדר”, פוסקת פרופ’ רחל אלתרמן, ראש המרכז לחקר ערים בטכניון, שפירסמה מחקר ובו טענה כי בנייה במגדלים אינה מתאימה לשוק הישראלי. “פרויקט מגדלי סביונים באור יהודה, למשל, הוקם לפני עשר שנים בלבד, וכבר רואים את השחיקה. חייבים לזכור שלרוב האוכלוסייה אין כושר כלכלי או נכונות לשלם עבור תחזוקה. החוק אינו מספק הסדר הולם למימון התחזוקה ולכפייה על דיירים סרבנים לשלם. כתוצאה מכך, ההידרדרות הפיזית של בניין גבוה היא בלתי נמנעת, ויחד איתה מתחלפים הדיירים בכאלה בעלי יכולת כלכלית פחותה, שמאיצים את ההידרדרות והופכים את סביבת המגורים במגדל לחוויה לא נעימה”. כדי לאמוד את ההשלכות האפשריות של מגדלי מגורים למעמד הביניים שכרה העירייה את סילברמן ואת האדריכלית ד”ר עינת קליש־רותם והכלכלן אהוד פסטרנק לבצע עבורה מחקר השוואתי ביחס לערים שונות בעולם. “בטורונטו נתנו לשוק החופשי לשלוט, אך הדיירים דיווחו כעבור זמן מה על אי שביעות רצון”, מספרת סילברמן, “הם התלוננו על התחלופה הגבוהה, על התחושה של מגורים בבועה מבודדת שלא משתלבת עם המרקם העירוני. הבידוד התגלה כבעיה”. בוונקובר, לעומת זאת, המגדלים הוכתרו כהצלחה: העירייה הפגינה מעורבות בכל שלבי התכנון והקפידה על מגוון הדירות בבניין. “המגדלים כללו דירות גדולות וקטנות שישמשו אוכלוסייה מעורבת”, מסבירה סילברמן, “שלוש הקומות הראשונות יועדו למשפחות צעירות, וקומת הקרקע יועדה למסחר”. השירותים המסחריים בקומת הקרקע היו פתוחים לציבור, וכך בריכת השחייה, מכון הכושר ובית הקולנוע הפכו את המגדלים לחלק מהעיר. כיום טורונטו שינתה כיוון ומיישמת את המודל שהתהווה בוונקובר. לשם השוואה, ביקרה סילברמן במגדלי עין זיתים בנחלת יצחק, שנבנו עבור מעמד הביניים. לא מדובר בהצלחה כבירה. “בכניסה לא היה מזגן ולא היו רהיטים בלובי, משום שהדיירים, שרובם מתגוררים בשכירות, לא היו מוכנים לשלם עליהם”, היא אומרת, “יש 170 משקי בית במגדל. אם לאחד נשבר בקבוק יין במעלית או מישהי באופן שיטתי חוסמת את פיר האשפה, אין מה לעשות, כי אין סנקציות. הדיירים התלוננו על שכנים ששכרו דירה כדי לבצע בה עסקאות סמים או עשו רעש באופן שיטתי. בין 10-5 נחשבו לדיירים בעייתיים. אז מה קורה בבניין של 400 דירות, כשהעשרה הופכים ל־40?”.400 דיירים ישראלים במבנה אחד נשמע כמו התחלה של בדיחה די מפחידה, לכן לא מפתיע שהפתרון האפשרי לבעיה נמצא רחוק למדי. “בהונג קונג ובסינגפור רוב האוכלוסייה מתגוררת במגדלים, מה שמחייב היערכות שונה לגמרי של העירייה והמדינה”. גודל דירה ממוצעת במגדל בהונג קונג עומד על 30 מ”ר – אלה דירות שנועדו למטרות שינה, ולכן מפצים את הדיירים על ידי הפיכת הרחוב לסלון: מסעדות, מסחר ותחבורה ציבורית בכל נקודה מתחת לבית. בסינגפור, כל מתחם בניינים הופך לשכונה עם בית ספר, אזור מסחרי ושירותים ציבוריים. למרות הדירות הזעירות, הדיירים מרוצים. “מעורבות העירייה בסינגפור יוצאת דופן”, אומרת סילברמן, “לא רק שיש לה חברה שמפקחת על התחזוקה ותנאי הבטיחות בבניין, אלא שהיא מעורבת בבניין עד לרמת סכסוכי שכנים. כשחושבים על כך, זה די הגיוני – הצפיפות יוצרת סוג אחר לגמרי של יחסי שכנים. אם את מרעישה או מלכלכת, את מפריעה לא לשלושה אלא למאות אנשים. כפי שהעירייה אחראית על ניקיון הרחוב, גם אם אנשים פרטיים ליכלכו אותו, במקרה של המגדלים גם האחריות של העירייה או המדינה משתנה”.

מקובל להאמין שתל אביב היא העיר שאמנים מעדיפים לסבול בה. “מחקרים מצביעים על כך שאמנים הם מנוע צמיחה משמעותי לערים בעולם”, טוען איתן שוקר, אמן ויו”ר איגוד האמנים הפלסטיים לשעבר, “החיפוש שלהם אחר מתחמים זולים מוביל אותם להתמקם לא פעם במקומות עזובים, שעם הזמן מתפתחים עקב הפעילות במקום”. מנתוני האיגוד עולה כי מתוך 1,000 החברים הרשומים בו, כ־30 אחוז מתגוררים בתל אביב. “רוב חברי האיגוד הצעירים מתגוררים בעיר”, אומר שוקר, “השאר מתגוררים בערים צמודות לתל אביב וחלקם אף שוכרים סטודיו בעיר”.תל אביב הולכת ומתייקרת, ובהתאם הולכת ומתנכרת לתושביה האמידים פחות; אך חייבים לציין כי עד לאחרונה היתה תל אביב העיר היחידה בארץ שהעניקה לאמנים הנחה בארנונה (לאחרונה גם ירושלים נכנסה לעניין). “ההנחה בארנונה ניתנת היום לציירים ופסלים בלבד”, מסייג שוקר, “ובאיגוד אנחנו פועלים לשנות את ההנחה הארכאית ולקבוע קריטריונים למתן הנחה לאמנים מכל תחום – צילום, ריקוד, מיצג, סאונד וכדומה”. אז אולי עוד לא עיכלו בעירייה את העובדה שחיים בינינו גם אמנים שאינם ציירים או פסלים, אבל בשנת 2011 הקצו שם כשישה אחוזים מהתקציב הכולל לתרבות ואמנות – יותר מ־180 מיליון שקל; לשם השוואה, רק 0.2 אחוז מתקציב המדינה מוקצה לתרבות ואמנות. מספר הגלריות, התיאטראות, בתי הקולנוע, המועדונים, בתי הספר למשחק, מחול או אמנות בעיר – עומד על 400 לערך, מספר חסר תחרות בערים אחרות בישראל. אבל אם שואלים את האמנים עצמם לגבי מעמדה של תל אביב כעיר אמנים, התשובות מורכבות יותר: “אין ספק שבתל אביב מרוכז כיום המספר הכי גדול של אמנים פעילים, אך אם העירייה לא תשכיל לשמור על הנתון הזה, לא בטוח בכלל שזה יהיה המצב גם בשנים הבאות”, טוען שוקר. “בראש ובראשונה, התהליך שעוברת תל אביב, שנהיית יקרה יותר ויותר, מכביד מאוד על אוכלוסיות מסוימות ובהן האמנים. ערים רבות בעולם, יקרות לא פחות, מציעות תמיכה מוניציפלית או ממשלתית. הנחת היסוד היא שאמן אינו יכול לייצר אמנות אם כל יומו מוקדש לעבודה אחרת, ולכן מוצעים לאמן מיסוי שונה והטבות אחרות. בתל אביב רוב האמנים לא נמצאים בפוזיציה הזו וחווים ביתר שאת את הניצול שהוא חלק אינהרנטי מסצנת האמנות, למרבה הצער”. בעיני שוקר, התחזית הרווחת, ולפיה בעשור הקרוב ממילא לא נוכל להרשות לעצמנו להתגורר פה, תופסת על אחת כמה וכמה כשמדובר באמנים: “כבר כיום אפשר להבחין בתנועה של אמנים כלפי הפריפריה של תל אביב – בת ים, חולון – ערים זולות יותר, שהבינו שלנוכחות של אמנים יש השפעה חיובית על העיר”.בקיצור: בינתיים כן(נטע הלפרין)

אמנות פעילה. מתוך מופע המחול סוף סופה בוא (צילום: גדי דגון)יותר זול לגור עם שותפים? האם באמת זול יותר משמעותית לגור עם שותפים, או שהיום אפשר לשלם אותה כמות של הון מבלי לחזור מיום מפרך היישר למטבח שלא אתה טינפת? ובכן, למי שחי בחלל החיצון בחמש השנים האחרונות זה באמת מצער לבשר, אבל יש מיתוסים שחזקים יותר מהכל, ותודה לממשלה, לבעלי הבתים ולמינהל מקרקעי ישראל: נתוני הלמ”ס מצביעים על כך שבמהלך 2012 זינקו מחירי דירות של 2-1.5 חדרים ב־20 אחוז; מחיר דירה תל אביבית ממוצעת ליחיד נע סביב ה־3,600 שקל בחודש, ובמרכז העיר מטפס בקלות ל־4,000 ו־4,500 שקל. לעומת זאת, במקרה של דירות שלושה חדרים נרשמה עלייה פחות מפלצתית, של 9.5 אחוזים בלבד, והמחיר עומד בממוצע על 4,500 שקל בחודש, מה שמחלק את אלו שטוענים לחיים יקרים יותר בדירת שותפים מאשר בדירה לעצמם לשתי קבוצות – כאלה שחיו בפחון ועברו לדירה אנושית, וכאלה שחיו עם שותף, אבל בארמון. “עברתי לגור עם שותפה לא מזמן, ואמנם זה יוצא לי יותר יקר, אבל עכשיו אני נמצאת באזור יותר טוב, עם דירה גדולה בהרבה”, מספרת דנה, ששילמה בשנים האחרונות 2,650 שקל תמורת מגורים בסוג של כוך באזור שוק הכרמל. “ההפרש לא ענקי, אבל אחרי ששילמתי כל כך מעט, אני אשלם יותר על דוד חשמל בדירה חדשה, על מנוי ל־yes, ובכלל – כשאת גרה עם מישהו, את פחות יכולה להתקמצן על דברים שפעם ויתרת עליהם, כמו מנקה פעם בשבועיים. לא נעים”. המצב עשוי להתייקר עוד יותר כשמדובר בשותפים מהסוג שרוצים גם להיות חברים שלך, כשכל הליכה במסדרון בלי לעצור לסיגריה משותפת מתפרשת כמיזנתרופיה. “גרתי בדירה כזאת עם שני שותפים בעלי תאוות אירוח”, מספר קולגה שמעדיף להישאר אנונימי, “שכר הדירה היה בסביבות 2,500 שקל, אבל הארוחות המשותפות, מסיבות הגג וערבי הקריוקי הובילו לצריכת אוכל ואלכוהול שהקפיצה משמעותית את הסכום החודשי. לא היה נעים לסרב, וגם לא לעזוב, מזל שקנו את הדירה ופינו אותנו משם רגע לפני שהתרוששתי”. כמובן שיש אפשרויות נוספות: הומלס, יד 2 ושאר האתרים מציעים מבחר לא קטן של דירות ב־2,500-2,000 שקל ליחיד, בעיקר בדרום העיר, אך בעניין הזה דרוש מזל חד פעמי, שכן רוב המראות באזור לא קלים. לא נעים לצאת פולנים, אבל לפחות כלכלית, נראה שהפתרון המשתלם ביותר מבחינה פיננסית הוא מגורים בזוג: גם המחירים זולים יותר, וגם השותף שלך לא ישאיר את המטבח מלוכלך אם הוא יודע מה טוב לו, ואפילו יחבק אותך בלילה.בקיצור: תמצאו אהבה(נטע הלפרין)זה זמן לאהבה. דירת שותפים (צילום: עזרא לוי)אז זאת עיר ללא הפסקה? כותרת “העיר” בשנת 1983 בישרה שלראשונה צנחה אוכלוסיית תל אביב אל מתחת ל־300 אלף איש. הסיבה העיקרית: בריחת הצעירים. משפחות צעירות עזבו לטובת בית צמוד קרקע וגדר לבנה ברעננה, כפר סבא ואפילו – לא נעים – יהודה ושומרון, בעוד נוה צדק, פלורנטין ונחלת בנימין התרוקנו כמעט לחלוטין. רוטשילד תיפקד בעיקר כרחוב משרדים. ראש העיר שלמה להט (צ’יץ’) נכנס לקדנציה שנייה באותה שנה, כשהוא נחוש לחלץ את בירת התרבות מהקיפאון המסוכן. ההשקעה העצומה שלו בתשתיות, בחינוך ובתרבות העירוניים נחשבת עד היום לאבן דרך משמעותית בהחייאת העיר, אך זכורה לא פחות האמירה שלו - ”תל אביב חיה בלילה” – שבה ניכרה לראשונה הבנת הממסד שתל אביב צריכה את הלילה כדי להיות תל אביב.1989. שלמה להט (צ'יץ), ראש העיר, טובע את הסלוגן “עיר ללא הפסקה”. בלי אותה סיסמה, שבה מקופלת ההבנה שמועדון לילה לא פחות חשוב מתיאטרון או מסניף של בנק, לא יכולנו לבוז היום לתרבות שינקין, שבסופו של דבר כולנו צאצאיה הרוחניים, לא יכולנו לשכוח מקומות מיתולוגיים כמו הגלולה או קפה תם, ולא יכולנו להתעצל לצאת מהבית בערב בידיעה שממילא אי אפשר לעשות הכל ועדיף להצטרף למסיבה הבאה, אם יהיה לנו כוח.

המיתוס הותיק ביותר. העיר ללא הפסקה (צילום: עופר וקנין)אבל קשה להתעלם מהסדקים שנוצרו מאז בסלוגן המיתולוגי. תל אביב של תחילת הניינטיז היתה עיר לא מאוחה ולא מחושבת, שאיפשרה ליסודות אנרכיסטיים יוצאי דופן להתקיים בתוכה, לצד משפחות צעירות, חרדים מתקדמים וקשישים. התחדשות מרכז העיר בעשור הקודם אמנם הפכה את הרחובות לבטוחים ומזמינים יותר, אך גם חיזקה את הכוחות הבורגניים, אנשי ה־4X4, המגדלים והלופטים המעוצבים. המדיניות הנוכחית של עיריית תל אביב לתחום את אי הסדר במתחמים מעוררי פיהוק במקרה הטוב ואלימים במקרה הרע, סטייל יד חרוצים ונמל תל אביב, ולרפות את ידי הברים השכונתיים, משכנעת שהחגיגה לא חייבת להימשך. גם הבליין המתמיד, שמצא את המקומות שבהם הוא יכול לשתות, לקשקש ולהקיא, יודע שיש הרבה חורים בעיר ללא הפסקה שלו. כשהוא רוצה לאכול בארבע בבוקר – אין הרבה אפשרויות בין הבראסרי לאיציק ורותי; כשהוא רוצה להגיע למקום שלא נמצא על המסלול של קו 4 הוא בצרות, וכיוצא באלה. יש מי שרואים בטענות האלה התבכיינות קלושה ושולחים אותנו ללונדון, שם לקראת חצות רוב השיכורים מדדים כבר הביתה. אבל לונדון לא הבטיחה להיות עיר בלי הפסקה, ואת החגיגות שלה היא מתחילה כבר ב־17:00 – אם לא היינו עובדים כמו כלבים היינו מצטרפים לטרנד בשמחה – ותל אביב לא רק הצהירה על עצמה כעיר של 24/7, אלא גם יודעת שבלי ההמולה הבלתי נגמרת, היא במקרה הטוב חיפה, מינוס החופים רחבי הידיים. בקיצור: לא(נטע הלפרין)

*#