אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתאגרפים עם סופרים: ג'ונתן איימס נכנס איתנו לזירה

לג’ונתן איימס, סופר, היוצר של “משועמם” ומתאגרף חובב, יצא ספר ראשון בעברית. עמית קלינג, כותב ומתאגרף חובב לא פחות, הציע לו ללכת מכות על זה

תגובות

ג’ונתן איימס ואני עוטים את כפפות האיגרוף. אני מחייך אליו, מבויש: רצונו להימצא בסיטואציה הזאת כאן ועכשיו מוטל בספק. עם זאת, אני לא יכול שלא להעריך את האיימסיות שבדבר. אנחנו בסמטה חשוכה מאחורי רוטשילד 12, אחרי שאיימס השתתף בו בערב לכבוד צאת התרגום העברי הראשון לספר שלו, “התעורר, אדוני!”, ענה לשאלות וקרא מהספר. שנינו לובשים ז’קטים מחויטים – שלו בז’ רך על חולצה תכולה, כמצופה מתייר אמריקאי המבקר במזרח התיכון הפרוע, שלי טוויד אפור, לא שונה מאוד מזה שלובש ג’ייסון שוורצמן ב”משועמם”, הסדרה שאיימס יצר עבור HBO. אין זירה. כמעט אין קהל, פרט לחברי, מתורגמן הכתוביות המוביל בישראל, יניב אדלשטיין. למרות חוסר הרשמיות המוחלט, אנחנו, כנהוג, מצמידים כפפות. שבוע לפני כן פירסמתי כאן, ב”עכבר העיר”, ביקורת חיובית על “התעורר, אדוני!”. זה משעשע, כי בפרק הסיום של העונה הראשונה של “משועמם”, ג’ונתן איימס (הדמות שמגלם שוורצמן) מתאגרף עם מבקר שקטל את הספר שלו. אני כל כך נבוך שאני נותן לו להנחית את האגרוף הראשון.

ערינג? כשמגלים שג’ונתן איימס הוא לא רק סופר ותסריטאי אלא גם מתאגרף חובב, כל מיני דברים פתאום מתחברים יחדיו. כיאה למי שקרא לגיבור של סדרת הטלוויזיה שלו על שמו, למרות שהיא לא בדיוק אוטוביוגרפית (אחרי הכל, איימס הסופר מעולם לא התפרנס כבלש פרטי – מהלך שמזכיר, אגב, את “מבצע שיילוק” של פיליפ רות, ובו פיליפ רות מתערבב עם הביון הישראלי), בכתיבה שלו יש זליגה תמידית בין המציאות לבדיון. כך, פרק הזמן הארוך שלקח לאיימס לכתוב ספר שני אחרי רומן הביכורים “I Pass Like Night”, מופיע גם ב”משועמם” וגם, במסווה קל, ב”התעורר, אדוני!”. גלריית הסטיות המיניות שבהן איימס אוהב להתפלש ושאותן תיאר בפרטים בטורים שלו בחינמון “ניו יורק פרס” מופיעה בהרחבה בדמויות המשנה של “משועמם” או בחייו הסודיים של גיבור הרומן “The Extra Man”, שאותו, אגב, מנסה לכתוב הגיבור של “התעורר, אדוני!” לאורך כל הספר. וזה עוד בלי לומר דבר על העיסוק שלו ב”שאלה היהודית” לסוגיה – בקיצור, הבנתם את הסגנון.

אחד הטקסטים הכי יפים של איימס נקרא “The Herring Wonder”. הוא התפרסם, בגרסאות שונות, גם בכתב העת האגדי “מק’סוויניז” וגם בקובץ המאמרים של איימס, “The Double Life is Twice as Good”. עיקרו הוא כזה (בצירוף מקרים נחמד, את התקציר הזה הוא חלק גם בערב ברוטשילד 12, בתגובה לשאלה מהקהל): תחילה הוא מגולל את הסיפור של כמה קרבות נעורים – פעמיים עם בריונים בבית הספר, פעם אחת עם צרפתי שיכור בבר פריזאי ופעם אחת עם אדם שהכיר דרך “קו טלפון למבוגרים” לגייז (הוא היה זול משמעותית מהקו לסטרייטים והוא היה ממש מרושש באותה תקופה, מסביר איימס). האדם ביקש ממנו להתאגרף איתו בחדר מלון. איימס ניצח. בעקבות הניסיון הזה הכריז על עצמו כעל “סופר ומתאגרף”, מה שהוביל לכמה קרבות רשמיים, שבמהלכם אימץ פרסונה של מתאגרף יהודי ששואב את כוחו מאכילת הרינג כבוש ומתכנה “The Herring Wonder”. עלילת איגרוף שובצה בהתאם, כאמור, ב”משועמם”; בחלקים אחרים של הסדרה, וכן ברומנים שלו, הגיבורים פשוט חוטפים אגרופים חזקים לפנים.

אפילו קווין בייקון חוטף. מתוך "משועמם":

לא בניתוח כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, לפני אולי שנתיים, אני מודה שהוא הזיז אצלי משהו בראש. אם ג’ונתן איימס - לא המינגוווי, לכל הדעות - יכול להתאגרף, אז לעזאזל, אולי גם אני יכול להסתדר. אחרי הכל, מתחת לחגורה יש לי לפחות שלוש קטטות בית ספר (אחת בכיתה ב’, אבל עם מישהו מכיתה ד’, ועוד שתיים בתיכון – ניצחון חד צדדי במיוחד בכיתה י’ והפסד מעט מביך ב־י"א) ועוד היתקלות בשעת לילה מאוחרת במאמא’ס בורקס, מכל המקומות, לפני כמה שנים. וככה אני, לכל הדעות לא המינגווי, אפילו לא איימס, מצאתי את עצמי מתאמן פעמיים בשבוע בהדרכתה של הגר פיינר (אלופת העולם במשקל תרנגול, אני מעריץ את האדמה שעליה היא דורכת).

פניתי אליו בטוויטר, בהתרסה. “הסופר ג’ונתן איימס”, צייצתי, “סירב להתאגרף איתי במהלך ביקורו בתל אביב”. פנייה קודמת דרך היח”צ אכן נבלמה – איימס תירץ זאת בניתוח שעבר בידו. מתברר שזה עבד, חלקית: הוא היסס וציין את הפרשי המשקל בינינו, את ידו המנותחת ואת אפו שנשבר שש פעמים, אבל הודה כי הוא מרגיש “פיתוי הרסני להיכנס שוב לזירה”. אבל קרב רשמי לא נקבע. “אם אתה רוצה”, הוא כתב לי, “אתה יכול לבוא לאירוע ההשקה של הספר, אני אכנס להגנה ואתה יכול לתת לי אגרוף אחד”. לא היה סיכוי שאסתפק בזה.

חיסרון המשקל הוא יותר גבוה ופחות צנום משחשבתי שיהיה, על סמך תמונות שראיתי והופעה קצרה שלו ב”משועמם”. אנחנו באותו גובה, יתרון המשקל (אם כי זה יתרון רק באיגרוף) לטובתי. אני זוכר שחטפתי ממנו אחד בכבד ושהוא הגן טוב. בסוף ננעלנו באחיזה שלא ממש הצלחנו להשתחרר ממנה, והחלטנו לסיים את התגרה הספונטנית־לא־ספונטנית הזאת בזה.

הבעיה היתה, שפתאום הרגשתי שהוא באמת לא רוצה להתאגרף איתי. הוא סופר, לעזאזל, למה שהוא יצטרך לספוג תיגר פה ותיגר שם בגלל משהו שכתב לפני חמש שנים? הבנתי שערבבתי אותו במין הצקת־ריאליטי מז’אנר החלפת המקצועות. אנשים שלא אמורים לרקוד רוקדים, בוסים יורדים בסולם הדרגות. מתאגרפים עם כוכבים.

זה לא כל כך משנה מי ניצח. נגיד שקראנו לזה תיקו. סרטון הווידאו שצילם יניב עם האייפון שלי, כמעט חסר בטרייה, יצא חשוך מדי - אפשר לראות לרגע שאחת הדמויות המתקוטטות היא ג’ונתן איימס, אבל אחר כך רואים שתי צלליות מחליפות מהלומות. מצד אחד, אנטי קליימקס. מצד שני, אני אומר לעצמי שבסיפור שלו זה היה עובד בדיוק ככה.

*#