אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קלאב מד: בשאר בירות הלילה דווקא לא סוגרים מועדונים

המאבק בין המשטרה ובין סוחרי סמים במועדונים הוא לא המצאה תל אביבית, אבל בבירות לילה אחרות בעולם הרבה פחות מקובל לסגור את המועדון

תגובות

כוחות שיטור שנאבקים בהשתלטות הסמים על חיי הלילה הם לא עניין מקומי, אבל הכוח שהם נוהגים להפעיל – דווקא כן. סגירה של מועדון נחשבת לאקט קיצוני ולא מקובל, גם בבירות לילה עולמיות ובפסטיבלים גדולים מסביב לגלובוס, שבהם, אפשר להניח, יש לפחות אותה כמות סמים כמו במועדון תל אביבי מצוי.

» ירון טראקס, הבעלים של הבלוק, בטור מיוחד נגד המשטרה» יוני שרוני עונה לטוקבקיסטיםאביחי פרטוק, די.ג’יי ומאנשי הלילה הבכירים בעיר, מעיד שהחיפושים על בליינים בכניסה למועדונים אינם שונים משמעותית בישראל ובעולם. “יש מקומות שהשימוש בסמים יותר נפוץ בהם מאשר בארץ”, הוא אומר, “ולכן גם החיפושים יותר מדוקדקים. דבר אחד בטוח – לא משנה כמה הבדיקות יהיו מדוקדקות, אין שום סיכוי שיסגרו מועדון”.

פרטוק מסביר את הפער בכך שבערים המרכזיות באירופה כבר חילחלה ההבנה שלפיה הקיום של אירועי הלילה מושך אנשים מתוך המדינה ומחוצה לה. “תרבות הלילה מקבלת מקום של כבוד בבירות אירופה, כמו תיאטרון וכמו קולנוע, שצריך לתקצב אותם. סגירת מועדון מקבילה בברלין או בברצלונה לסגירת אולם קולנוע. היחס בארץ לא צריך להיות שונה. המועדון צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי למנוע הכנסה של סמים למועדון או סחר ושימוש, אבל הנושא האמיתי הוא שיש התעלמות גורפת מתרבות הלילה, וסגירת עסקים בגלל התנהלות של אדם או בליין ספציפי”.

פסטיבל סונאר (צילום: הפליקר של Big Richard C)

העוקץ הספרדי

ככלל, סוגיית הסמים במועדונים היא שטח אפור ברוב המקומות בעולם. בניו יורק אדם שנתפס מעשן ג’וינט ברחוב עלול לבלות לילה במאסר, מדיניות המועדונים קשוחה באותה מידה, ומי שייתפס במועדון עם סמים ברשותו יזכה למפגש מקרוב עם המשטרה המקומית, אבל בעל העסק יושאר מחוץ למשוואה. בברלין המצב פחות ברור. חלק מהבליינים במגה קלאב הברגהיין נזכרים בבידוקים פולשניים בכניסה, שלא היו מביישים צ’ק אין לטיסת אל על, ויש כאלה שמדווחים על מדיניות חיפושים די רגועה. בברצלונה, לעומת זאת, קיים תקדים פסטיבל סונאר האלקטרוני, המתקיים אחת לשנה בפאתי העיר ונמשך כמה ימים. בנוסף לעמדות הבידוק בכניסה והחיפושים המשטרתיים המקיפים, בתוך מתחם הפסטיבל הוצבו גם שתי עמדות בידוק סמים לשירות באי הפסטיבל, שיכולים לברר בהן מה בדיוק מכיל הכדור או הסם שבכוונתם לצרוך, במטרה למנוע צריכה של חומרים מזיקים והרעלות שונות. העמדות האלה נובעות מיחס פרוגרסיבי כלפי צריכת סמים בעיר, היוצא מנקודת הנחה שאם כבר החליט מישהו לצרוך סמים, מוטב שיינתנו לו התנאים המקסימליים לעשות זאת מבלי להזיק לעצמו.

מועדון הברגהיין (צילום: מתוך הפליקר של bartvanpoll)

במסגרת המערך למניעת נזקים ניתן למצוא במתחם הפסטיבל דוכני פירות ומיצים טריים בשפע, שכן הדבר הכי טוב שבליין בטריפ רע יכול לעשות לעצמו הוא להכניס לגוף נוזלים וסוכרים מהטבע. מחוץ למתחם הפסטיבל ממתינה לקהל הרחב תחבורה ציבורית חינמית שאותה מספקת עיריית ברצלונה על מנת להביא את הבליינים הביתה בשלום. במילים אחרות, חלום. “זו התייחסות ריאלית לתרבות המועדונים”, אומר בנג’י לנפנט, טייס לוהט ביום ודי.ג’יי ומהבעלים של הדלי בלילה, “לכל אחד יש בחירה ויש אנשים שיבחרו כן להשתמש בסמים, אז לפחות שייצאו מזה עם כמה שפחות נזקים”. “סגירת מועדונים היא צעד שבוודאות מונע צריכת סמים באותם מקומות במשך 30 ימים, אבל כאקט נגד המלחמה בסמים מסוכנים הוא חסר משמעות”, טוען איש לילה תל אביבי ותיק שחושש להתראיין בשמו. “אחר כך, המועדונים ייפתחו מחדש, ובמידה שלא – מקומות חדשים ייפתחו במקומם, ומי שירצה לעשות סמים יחזור ויעשה אותם. את הצעדים למניעת שימוש בסמים צריך לבצע בתוך המסגרת, מבלי לנקוט בצעדים משטרתיים שיחסלו את התרבות, שמכילה יותר מרק שימוש בסמים”.

אביחי פרטוק (צילום: אורן זיו) משהו בהמי

אבל גם בקרב הבליינים האדוקים יש מי שחושבים אחרת. הסופר והתקליטן איתמר הנדלמן סמית מוצא הבדלים משמעותיים בין תרבות הבילוי הישראלית ובין אחיותיה בעולם, ואף מצדיק את התערבות המשטרה. “תיקלטתי באוקטובר האחרון במועדונים שונים בישראל, ואם אני משווה אותם למועדונים באירופה – אז אין דבר כזה שהסחר כל כך בולט וגלוי לעין כמו בתל אביב. זה חלק מהתרבות הישראלית, שכל אחד עושה בה מה שהוא רוצה, ויש לזה מחיר. זה סוג של היתממות מצד בעלי העסקים לבוא ולהגיד ‘אין לי קשר לזה’. הבעלים של החתול והכלב לא יודעים מי מוכר אצלם סמים?”.

כיום הנדלמן סמית מתגורר בפריז, וטוען שהמצב שם פרוץ פחות. “בפריז אף פעם לא ראיתי מכירה כל כך גלויה כמו בתל אביב, שבה קל מאוד להשיג כמעט בכל מקום סמים קשים. גם לא בלונדון. בפריז לא יהיה מצב שאנשים מסניפים בשירותים – המאבטחים מיד יקפצו ולא ייתנו לזה לקרות. כמו בכל דבר, גם כאן הגרסה הישראלית של הדברים יותר קיצונית”. לטענתו, דווקא ביחס לסמים קלים העיר סובלנית למדי: “עוד לא עשו לי כלום על זה שעישנתי ג’וינט בתל אביב. אנשים מעשנים גראס בבתי קפה ובמסעדות חופשי. זו כן עיר ליברלית, אבל יש משהו בהמי בתרבות הלילה התל אביבית, לטוב ולרע”.ניב ארזי, די.ג’יי וחצי מהצמד רד אקסס, מסכים שיש הבדל בין תרבות הבילוי המקומית והעולמית, אבל לא תומך באותן מסקנות: “יצא לי לנגן הרבה במסיבות בחו”ל, ותמיד הרגשתי שהאנרגיות שם הרבה יותר טובות. אנשים באים ליהנות מתרבות קלאבינג”, הוא מסביר, “זה יכול לנבוע מזה שהשימוש שם יותר נרחב בסמים. המנטליות היא אחרת – מה שקורה במועדון נשאר במועדון. בארץ לא כל כך נחשפתי לתרבות סמים, ולא יצא לי לראות שבעלי מועדונים נתנו יד לסחר”.

הנדלמן סמית, בנג'י וניב ארזי (צילומים: אסף שושן, אורית פניני, אורן זיו)

שום דרך לעצור דבר כזה גם אם תרבות הבילויים כאן יותר טובה, פחות משוחררת, יותר בהמית או פחות אחראית מבירות אחרות בעולם, קיימת הסכמה גורפת באשר לכך שבעלי המועדונים לא באמת יכולים לשלוט בכמות הסמים שמסתובבת במקום שלהם, ושסגירת מועדונים היא אקט קיצוני גם ביחס למקומות בילוי סוערים יותר מהביצה התל אביבית. “מניסיון, בחו”ל תרבות הסמים והקלאבינג רחבה יותר מבישראל”, מעיד לנפנט, “יש מקומות בעולם שבהם הפיקוח יותר סטריקט, שעושים חיפושים יותר רציניים, ויש שפחות. אבל מעולם לא נתקלתי בסגירה של מועדון. יש גבול לאחריות של מועדון לגבי שימוש פרטי בסמים. במקומות שבהם השימוש מסיבי עושים יותר חיפושים בכניסה, אבל אי אפשר לעשות חיפוש של חמש דקות על כל אדם שנכנס למועדון. השימוש האישי לא צריך להיות באחריות המועדון – כי אין להם שום דרך לעצור דבר כזה”.

*#