אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרקומן של אקטואליה: קשבנו מיקי גורדוס עדיין מאזין להכל

את יום הרדיו הבינלאומי העביר גורדוס, עיתונאי של פעם, בכתיבת אוטוביוגרפיה חדשה מתוך ביתו רווי האנטנות, ובמחשבות על מקצוע הקשב בעידן של ADD

תגובות

מיקי גורדוס הוא עיתונאי מהסוג הישן. מסור לרדיו ולשידור הציבורי, למכשירי הקשר של פעם, לסקופים שחשף לפני שנים ועשרות שנים. פגשתי אותו כמה ימים לאחר יום הרדיו הבינלאומי. הקשב המיתולוגי מעביר, מאז שנות ה־60, מדירתו שבשדרות ח”ן, ידיעות ראשוניות למערכת החדשות של קול ישראל באמצעות אנטנות הענק שלו, שמוצבות על גג הבניין ומתבייתות על תדרים ברחבי העולם. בבניין הזה שליד כיכר הבימה נולד גורדוס לפני 67 שנה, ושם נשאר עד היום. אביו היה מנהלה של סוכנות הידיעות הצרפתית בישראל, שמשרדה המרכזי שכן בדירתם, וכך התגלגל לתחום גם גורדוס ג'וניור.

“גדלתי עם עירוי לווריד של עיתונות, מגיל צעיר היה לי ברור שאני הולך לעסוק בזה”, הוא אומר. גם העניין ברדיו היה תורשתי: “אבי היה נגוע בחיידק הזה, את מלחמת העולם השנייה הוא סיקר בשביל עיתון ‘הארץ’ דרך הרדיו. עד היום אני זוכר את מכשיר הרדיו הראשון שלי, מכשיר קטנצ’יק כזה, לא מקצועני, מפלסטיק. כל הזמן הייתי מתחשמל ממנו, אבל קלטתי בו שדרים מכל העולם, בגלים קצרים, עד שיום אחד הוא נשרף”. לימים עבר גורדוס הבן לדירה שבקומה מעל, ובה הוא מתגורר עד היום עם אשתו בלהה. חדר העבודה הקטן שלו עמוס באינספור מכשירים ומסכים הרוחשים בלי הפסקה בשפות שונות, ופזורים במרחב בערבוביה מוחלטת. קשה להאמין שמתוך המאורה המבולגנת הזו קלט ושידר גורדוס כמה סקופים רציניים למדי. “הסקופ העולמי הראשון שלי היה ב־1970”, הוא נזכר, “בעיצומה של מלחמת ההתשה גיליתי שהרוסים מעבירים רכבת אווירית למצרים עם טילי נ”מ. זה היה מפחיד, שמעתי בקשר את הטייסים מדברים, הבנתי מה קורה שם ושידרתי את זה. זה עשה רעש בכל העולם. NBC עשו אחר כך תוכנית מיוחדת בנושא, והיו בה שני מרואיינים: ראש הממשלה גולדה מאיר ואני”.

מסור לשידור הציבורי. מיקי גורדיס (צילום: ניר קידר)

לאורך כל הראיון מקרקשים ברקע קולות טייסים ברשתות קשר, וגורדוס מפענח באגביות לאיזו חברה הם שייכים, מהיכן הם טסים ולאן. מדי פעם הוא עוצר את השיחה: בבליל הג’יבריש קלט בחצי אוזן איזו תחנת רדיו זרה מדברת על כיפת ברזל, דיווח על מטחי מטאורים בערוץ רוסי או קשר של מטוס שבדיוק מודיע על נחיתה. הוא שולט בשש שפות – עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, פולנית ורוסית – אך היכולת המרשימה ביותר שלו היא חלוקת הקשב. “אני הכי אוהב את הקשר של המטוסים”, הוא מצביע על שלל המודלים של כלי טיס שמעטרים את חדר העבודה שלו. “זה השיגעון שלי. פתוחים לי כאן תדרים קבועים של מטוסים, כך שאני כל הזמן שומע טיסות בכל המרחב האווירי”. רבים מהסיפורים של גורדוס הגיעו משם. הוא היה, למשל, הראשון לדווח על חטיפת מטוס אייר פראנס ההיא שהסתיימה במבצע אנטבה. “קלטתי את המטוס אחרי שהוא המריא מאתונה”, הוא נזכר, “שמעתי את המחבלים מודיעים שהם השתלטו על המטוס וטסים לכיוון אנטבה. עליתי הרבה פעמים גם על הקשר של האייר פורס 1”, הוא מתגאה, “הם לא היו מצפינים את זה, אז היה לי משם המון חומר נהדר. האמריקאים הגישו עלי תלונה רשמית, וממשלת ישראל אמרה להם שאם הם לא רוצים שגורדוס ישמע אותם, שיצפינו את הקשר”.

בימים אלה גורדוס עמל על כתיבת ספר אוטוביוגרפי שיכלול את כל הרגעים שמאחורי הקלעים של קשבנו. מכל הסקופים שזיהה בבליל קולות הקשר והוא מתכנן לפרוש שם, הוא מתגאה במיוחד בזה מ־1990: גורדוס קלט תדרים של כוחות עירקיים שחצו את הגבול לכווית, במה שהתברר כתחילתה של מלחמת המפרץ הראשונה. במקרה הזה, הוא אומר, הקדים אפילו את המודיעין הישראלי.

שיצפינו את הקשר. מיקי גורדוס (צילום: רונית שני)

דברים שיותר טוב לא לדבר עליהם על פי מקורות זרים, כמו שאומרים, גורדוס מקיים קשר הדוק עם הזרועות החשאיות של מדינת ישראל. “על זה אני לא רוצה לפרט”, הוא אומר, “יש הרבה דברים שיותר טוב לא לדבר עליהם”. הוא מסכים לגלות כי “היו הרבה דברים שהעברתי ישירות לגורמי ביטחון שאני סומך עליהם ושיש לי איתם דו שיח הרבה שנים”. בכל מקרה, ברור שבמשך השנים נחשף גורדוס לכמויות של מידע רגיש, שהציב אותו בצומת המוכר של זכות הציבור לדעת מול שמירה על ביטחון המדינה. מבחינתו, אין שאלה אמיתית בעניין הזה. “אני מגדיר את עצמי עיתונאי אבל קודם כל פטריוט”, הוא מבהיר, “אי אפשר לערער את הנאמנות שלי למדינה. רק באחרונה היה לי מידע די סנסציוני, לא חשוב באיזה תחום, וחשבתי אם לפרסמו או לא. בסוף החלטתי שאני אפילו לא פונה לצנזורה עם זה כי הבנתי לבד שזה יעשה נזק ביטחוני וכלכלי למדינה, ואני לא אקח על המצפון שלי דבר כזה. יש הרבה עיתונאים שהיו מפרסמים, אבל אצלי אין דילמה – אני לא מסכן חיי אדם בשום מחיר, וכשזה נוגע לביטחון מדינת ישראל, זה אצלי מעל הכל. במקרים כאלה אין זכות הציבור לדעת, הביטחון של המדינה קודם, ולא אכפת לי להפסיד את הסקופ הכי גדול ביקום”.

דווקא על הרקע הזה, מעניין לשמוע את הביקורת שאפילו לו יש על ניסיון ההשתקה של פרשת האסיר איקס. “ברגע שזה פורסם באוסטרליה, ההחלטה לא לצטט את זה פה היא אווילית מאין כמוה”, הוא מסביר, “הרי אם הפרסום פגע בביטחון המדינה אז זה קרה כבר ברגע שזה פורסם באוסטרליה וצוטט בכל העולם. אחר כך אנחנו הולכים ואוסרים את זה, כשכל ישראלי פותח אינטרנט או אפילו טלוויזיה ורואה את זה? זה פרימיטיבי ואווילי, והצנזורית הראשית מסכימה עם דעתי. במקרה הזה זו לא היתה היא שאסרה, אלא בית המשפט”.

קודם כל פטריוט. מיקי גורדוס (צילום: ניר קידר)

אנטנת המריבה בשלב זה צלצול טלפון קוטע את הראיון. על הקו נמצאת עורכת הדין של גורדוס, המייצגת אותו במשפט שמתנהל בימים אלה בינו ובין שכנו, בעקבות סכסוך שהתעורר ביניהם לגבי האנטנות של גורדוס, שמוצבות על גג הבניין. השכן תלה ברחבי השכונה שלטים שבהם נכתב כי האנטנות מסרטנות, ולטענת גורדוס אף חיבל בהן, השבית אחת מהן וגרם לשריפה גדולה במשרדו על ידי יצירת קצר מכוון. “הסברתי לו שאנטנות צריכות לשדר כדי להקרין, והאנטנות שלי רק קולטות. הבאתי לו אפילו את מינהל עמק האלה, תחנת הלוויינים המרכזית של ישראל, אבל זה לא עזר”, טוען גורדוס.

השכן נותר משוכנע כי גורדוס הוא מרגל חשאי, ולכן האנטנות שלו דווקא כן מקרינות. לדבריו, העירייה טומנת את ראשה בחול משום שלגורדוס יש קשרים במשרד הביטחון. העירייה, מצדה, אישרה בעבר כי האנטנות של גורדוס אינן פולטות קרינה, וגם אם יש בהן כדי להרחיק דיירים ולהוריד את ערך הדירות, לא ניתן לעשות דבר בעניין מכיוון שחל עליהן חוק ההתיישנות. ההאשמות הפומביות של השכן הובילו את גורדוס לתבוע אותו כעת למשפט בגין הוצאת דיבה, והוא דורש פיצויים על סך 300 אלף שקל.

“אם פעם העיקר בשבילי היה לעשות סקופים, היום הרבה יותר חשוב לי להיות אמין”, הוא אומר. לאחר כמעט יובל שנים ברשות השידור, הוא כבר מקבל כמובן פנסיה, אך ממשיך להיות מועסק בחוזה מיוחד. “אתה יודע מה? היום אני בעניין יותר מתמיד”, הוא אומר, “מפני שמה שמתחולל כרגע במזרח התיכון, מבחינת המקצוע שלי זה פנטסטי. זה מסקרן, זה מרתק, זו דרמה בלתי פוסקת, ולא רק זה – זה גם משהו שאף פעם לא התרחש, אז אתה לומד דברים חדשים”.

מרגל חשאי? מיקי גורדוס (צילום: רונית שני)

בגלל החנוניות ובכל זאת, הזמן עושה את שלו. השינויים שעברו על תחום התקשורת במהלך הקריירה הארוכה שלו, תחילה עם כניסת הטלוויזיה ואחריה עם עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, חייבו את גורדוס להתאים את עצמו לקדמה הטכנולוגית. הוא מסרב להישמע מאויים מהעניין. “פעם הייתי שומע הכל, והיום אני רואה הכל”, הוא אומר, “יש היום עשרות לוויינים, ועל כל אחד מהם אלפי ערוצים. יש לי אפשרות לפצח את השידורים המוצפנים, כך שהיום אני קולט בין 10,000 ל־15 אלף ערוצי טלוויזיה. האינטרנט הוא בשבילי עוד תוספת, אבל לא גדולה, מפני שאי אפשר להתחרות במה שיש בלוויינים”. הלוויינים מזכירים לו איך “פעם, לפני הכבלים, אריק איינשטיין ממש חי כאן בדירה כדי לצפות בשידורי ספורט מכל העולם”.

הימים השתנו, והיתרון היחסי שהיה אז לגורדוס הצטמצם, יחד עם הרלוונטיות ובוודאי הבלעדיות של רשות השידור. למרות זאת, ברור שמדובר באושיה ייחודית בעולם התקשורת המקומי, נרקומן של אקטואליה, שדיווחיו היו פסקול חדשותי של דור שלם ועבודתו הייחודית דרשה את המצאתה של מילה חדשה בעברית - “קשב”. אף על פי כן, עוד לא נמצא זכה בפרס סוקולוב לעיתונות או בפרס ישראל. “אני גם כך לא מעריך פרסים כאלה”, הוא אומר, “אם זה היה באיזה משאל, בסדר, אבל שלושה־ארבעה אנשים יושבים באיזה חדר ומחליטים על פרס? אני לא צרכן של זה, לא הייתי בא לטקס”. הפרס היחיד שהוא מצר על שנגזל ממנו, לדבריו, הוא דווקא פרס רשות השידור שחולק אחרי מלחמת המפרץ. עד כדי כך הוא קשור לתחנת האם. “היו לי הרבה אפשרויות לעבור לתקשורת מתחרה”, הוא מגלה, “אבל אני, בגלל החנוניות שבי, לא מסוגל להתחרות בקול ישראל ובערוץ אחד. נפשית לא תהיה לי המוטיבציה, אני ארגיש שאני בוגד. זה בשבילי כמו מי שעובר ממכבי להפועל - בוגד. אנשים מסתכלים עלי מוזר ואומרים שאני לא מציאותי, אבל אני חי עם זה בשלום”.

*#