אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קדושה מעונה: איך האפיפיור הרס לי את הילדות

התפטרות האפיפיור החזירה את דנה שוופי אל זיכרונות ילדות קסומים מהדת הקתולית. חבל רק שביקור בוותיקן, כמה שנים אחרי, קלקל לה אותם

תגובות

כמי שהעבירה ארבע שנים בבית ספר יסודי קתולי בדרום־מזרח צרפת, יש לי חיבה מסוימת לדת הזו. אמנם בתור יהודייה קיבלתי פס מהשתתפות בתפילה היומית מדי בוקר ובהכנות לקראת טקס קבלת הקומוניון הראשון, אבל עדיין זכיתי להיות מוקפת מכל עבר בסממניה היפים של הדת הקתולית. בעודי פוסעת בחצר בית הספר Notre Dame des Victoires בתלבושת אחידה הייתי רואה נזירות הולכות לכאן ולכאן, כאשר הרמתי את ראשי צפיתי בצלב הבוקע מקצה הצריח, והתפעלתי בכל פעם מחדש מהוויטראז'ים היפים בקפלה הקטנה שבה התנהלו שיעורי ההתעמלות המאולתרים שלנו. הרושם האסתטי העמוק הזה, שבלבו של ילד יכול בקלות להתבלבל עם תוכן רוחני, נחרת אצלי ונותר כשארית נוסטלגית נעימה, מקום להפליג אליו במחשבות בכל פעם שהשמש של ישראל נעשית טיפה שורפת מדי. אולי ההתמסרות לא היתה מוחלטת - למשל, אף פעם לא הרגשתי נוח בנוכחותם של פסלי ישו הצלוב בגודל אדם שנתלו או הושכבו בכל הכנסיות והקתדרלות שביקרתי בהן, זה תמיד נראה לי קצת פגאני, ובעיקר ביזארי - אבל בעודי מרימה את עיני ורואה את קרן האור החודרת למרכז החלל, עדיין הכרתי בכך שיש משהו נשגב בעולם האסתטי המפתה שפיתחו הקתולים. עולם שכל כולו נועד לייצר בדיוק את הרושם הזה – של נשגבות. זאת עד שהגעתי לביקור בוותיקן, לפני כשלוש שנים. אחרי שעה וחצי של המתנה בתור הארוך המשתרך מסביב לחומות המקום, לא נתתי לשמש לבלבל אותי ונכנסתי אל תוך המדינה הקטנה בעולם מתוך רצון לשחזר את הרגשות שהוצפתי בהם במהלך ילדותי. למעשה הכנתי את עצמי לרגרסיה אינטלקטואלית מוחלטת, כזו שתתגמל אותי באפשרות, לפחות לרגע אחד, להביט שוב בעולם מבעד לעיניה של ילדה בת שמונה. משהו נשגב בעולם האסתטי שפיתחו הקתולים. האפיפיור בנדיקטוס XVI (צילום: AP)זה לא קרה. כלומר, לא הוצפתי בשום נוסטלגיה, לא חוויתי שום רגרסיה ולא השתחררתי אפילו לשנייה מהפילטר הביקורתי והציני שהתמקם עמוק במחשבה שלי ברבות השנים. זו לא היתה אשמתם של מדריכי הטיולים המציקים שניסו לשדל אותנו לסיור בתשלום, זה לא היה בגלל הצפיפות הרבה שגרמה לנו להרגיש כמו בקר בעודנו מנסים לתפוס הצצה לציורי הקדושים, וזו לא היתה העובדה שאפילו הקפלה הסיסטינית היתה מאכזבת, ובעיקר מזיקה לשרירי הצוואר. מה שעמד ביני ובין הנשגבות היה חוסר הצדק הבלתי נתפס שזעק מכל חלקה.הוותיקן הוא פחות או יותר פשוטו כמשמעו עשוי שיש וזהב. איפה שלא תזרוק אבן, היא תפגע באיזו יצירת אמנות, איקונה דתית, חפץ מיותר או סתם פיסה של קיר או רצפה – ששווים יותר מכל מה שארוויח בחיים שלי כפול מאה. ועדיין, למרות העושר המופלג הזה, קתולים מכל רחבי העולם מגרדים מחסכונותיהם לא רק כדי להגשים חלום ולהתוודות בבזיליקת פטרוס הקדוש, אלא גם כדי לתרום כסף. אנשים פשוטים לגמרי מגיעים להיכל שקירותיו מצופים זהב – ותורמים לו כסף. אחרי שהבנתי שזה המצב, היה מאוד קשה להתבונן בנעשה סביבי בצורה הנאיבית שלה ייחלתי. הכמרים, בגלימות רקומות הזהב שלהם, כבר לא נראו קסומים, וחיילי המשמר השוויצרי כבר לא שיעשעו אותי. בדיעבד, המראות הללו מעלים לנגד רוחי סצנות מתוך "הבורג'ס", והפנטזיה ההוליוודית שמוצגת שם כבר לא נראית כזו מופרכת. האפיפיור מעולם לא היה אחד מסמלי הילדות שלי בצרפת. למרות שחגגתי את חג המולד וידעתי לדקלם את "אווה מריה" לפני שלמדתי את כל אותיות האלפבית, אני לא זוכרת שידעתי מי זה האפיפיור, ואם כן, לא הקדשתי לכך מחשבה מיוחדת. אך הנה, שני עשורים אחרי שנפרדתי לשלום מהשילוש הקדוש, האפיפיור צץ לנגד עיני כמי שקילקל לי את כל הזיכרונות המתוקים שנאחזתי בהם ועומד כחוצץ ביני ובין הנוסטלגיה שלי. אני לא יודעת מה הסיבה המפוקפקת (יש לשער) שעומדת מאחורי הפרישה של האפיפיור בנדיקטוס XVI, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד היום - שזה ממש לא מעציב אותי.

*#