אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יותר עזה מפריז: הגשם שוטף לנו את כל הפוזה

סערת השבוע, כמו כל סערה שנוחתת על ישראל, שוב תפסה אותנו עם התחתונים למטה והוכיחה שבארץ הגשם לא מנקה כלום, הוא רק גורם לחרא לצוף

תגובות

כשם שישראל כמהה לגשם, כך היא גם לא יודעת כיצד להתמודד איתו. כמו אדם שנמצא בתת תזונה ולא מסוגל להכיל בבת אחת כמויות גדולות של אוכל עשיר, כך הארץ, הצמאה תמיד, אינה מגיבה היטב לגשמים כבדים כאשר הם סוף כל סוף מגיעים אלינו. כשמשתוללת סופה בחוץ, היא תופסת אותנו תמיד עם התחתונים למטה, נטולי ציוד הולם כמו מגפי גומי, מעילי רוח חמימים ומטריות בעלות שדרה עמידה. אנחנו חסרי אונים אל מול המכוניות שמשפריצות עלינו ללא רחמים ומותירות אותנו ספוגים עד העצם, ללא חימום ראוי להתייבש בצדו.

» מבשלים לסערה: מתכוני מרקים ליום קריר» בדרך לחרמון עוצרים לאכול, ולאכול, ולאכול» בעקבות מזג האוויר: סרטי הסופות הכי מסעירים

התשתיות, כמובן, קורסות באופן אבסולוטי. הרכבות משותקות, הכבישים והמדרכות מוצפים, העצים נופלים, האנשים מתבלבלים, ומי שאינו חייב, פשוט לא יוצא החוצה. הרחובות הופכים לבתי קברות המוניים של שברי מטריות עזובות - הקורבנות האמיתיים של הסערה. בחדשות הקריינים מקריינים בשמחה כי מפלס הכנרת עלה, אבל בתוך הבתים כולם משתוקקים לבוא האביב, מתגעגעים ללחות הבלתי אפשרית של הקיץ, ושוכחים את העצבים של החום.

מפגע וליקוי. גשם בתל אביב (צילום: עופר וקנין)

הגשם בישראל, בתל אביב נטולת הניקוז בפרט, הוא כעין תזכורת חד שנתית למקומנו בשרשרת המזון העולמית. כרגיל, אנחנו עושים הכל כדי לשכנע את עצמנו שכאן זה אמריקה, או אירופה, או לפחות מזרח תיכון חדש, אבל כמו בתרבות, בכלכלה, בגינונים, באופנה ובפוליטיקה - אנחנו מקבלים תזכורת רועשת לכך שאנחנו קרובים יותר למדינת עולם שלישי. כשזה מגיע לחורף, אנחנו יותר עזה מפריז, יותר הפועל בני סכנין מריאל מדריד.

"או מיי גוד!”, שמעתי תייר בריטי מזועזע מזדעק ברחוב דיזנגוף, בשבת לפנות ערב, לנוכח המחזה המחריד שצפה בו. “אני לא מאמין", הוא המשיך במבטא השובה שלו, “יש ממש שלוליות וגלים על המדרכה!”. וזה, להזכירכם, בא ממישהו שבממלכתו גשם הוא פחות או יותר מצב נתון. גשם לבריטי הוא כמו קרח לאסקימוסי. אבל גם אסקימוסי לא היה רואה בעין יפה שלג מלא בוץ ושתן.

הגשם מתייחס אלינו בדיוק באופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו. ממש כשם שרבים בעירנו לא אוספים את צרכי כלביהם (ותנו לי לציין כאן לפרוטוקול: תמותו), כך גם הגשם לא סבור שהוא צריך לעשות בשבילנו את העבודה המלוכלכת. גשם, בעיקרון, אמור להיות סמל של ניקיון, התחלה מחדש, זיכוך, טאבולה ראסה. בישראל הוא מתפקד בצורה הפוכה: במקום להסיר את הלכלוך, הוא מציף אותו על פני השטח. יותר מכל הוא מעלה על הלשון מילים כמו "מפגע" ו"ליקוי".

סיסטם פילייר. רכבת ישראל מוצפת (צילום: רויטרס)

בספרו המופלא "אני, קלאודיוס", שם רוברט גרייבס בפי הקיסר קלאודיוס את המשפט הבא: “תנו לכל הרעל האורב בבוץ לעלות ולבקוע" (“Let all the poison that lurk in the mud hatch out”). כוונת הדובר, לפי גרייבס, היא שבמקום להשיב את הרפובליקה על כנה ולהחזיר את האימפריה לעידן הזהב הסמי־דמוקרטי שלה, יש לתת לנרון, הפסיכופת הצעיר, לרשת את רומא (ומאוחר יותר גם לשרוף אותה), כי רק על ידי העלאת החרא על פני השטח, יהיה ניתן להסירו. כדי לעשות ניקוי רעלים, צריך קודם כל להתמודד עם הרעל.

אין אלגוריה מדויקת מזו על המצב שלנו. אי אפשר לצפות מהגשם הארץ ישראלי שינקה את הרחובות, לכל היותר הוא יכול להציף את הביובים וליצור נהרות של זבל שהושלך על הרצפה על ידי תושבים שאדישים לרווחתם שלהם עצמם. באותו אופן, שבועיים לפני בחירות, אין לקוות כי העם ישכיל ויצביע, למען עצמו, עבור ממשלה מתונה. כל שנותר הוא לעמוד מנגד ולראות כיצד הרעל עולה למעלה ומשתלט על הכל. ולקוות, כמובן, שלא נסיים בלהבות.

*#