אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שהיה: אנשי תרבות כותבים על רגע שייקחו איתם מ-2012

לינוי בר גפן מצאה חניה, דרור בורשטיין קיבל בדואר כוס יפנית שבורה, אבנר ברנהיימר התאהב מחדש באמנות ויורם קניוק הזדהה עם שביתת האחיות. זיכרון קולקטיבי מ-2012, כתבה ראשונה

תגובות

מוצאת חניה נכונה / לינוי בר גפן אולי בכלל עדיף שאכתוב על דוח החניה שקיבלתי ברמת גן באוגוסט האחרון. כמה קל יהיה לי להתעליין על עיר הולדתי. לקבוע שבאותו רגע מכונן היא איבדה את היתרון היחיד שהיה לה על תל אביב. אקשקש שעד אותו רגע, כמו כל רמת גני, פירשתי את צביעת המדרכות באדום לבן כניסיון להתמזג בטרנד הקולור בלוק, שהרי מן הידועות שברחוב שבו גרים ראש העירייה ואני מעולם לא חולקו דוחות. אהפוך את גילוי הנייר הפסטלי מתחת למגב לאקדח שהונח במערכה הראשונה. המערכה השלישית התרחשה ביום למחרת, כשערקתי לתל אביב, לרחוב נחמני, וגם בו קיבלתי רפורט. אין דבר יותר תל אביבי מהניסיון להפוך אפיזודה פרטית לסימבול מכונן.

היום החשוב ביותר בתל אביב השנה התרחש ביוני, כשפקחי הסיירת הירוקה פינו אוהלים משדרות רוטשילד, שעה ששוטרים מכים את דפני ליף. הנה תמצית האבסורד הישראלי: שישה יס”מניקים, שספק אם גומרים את החודש, שוברים עצמות לאשה שחושבת שדווקא מגיע להם להתפרנס בכבוד. בשלב הזה, הם ידעו שליף כבר לא מזוהה אצל מרבית הציבור עם מחאה צודקת, אלא כילדה מפונקת שלא מוכנה להרפות.

בתחילה המנוחשלים מוסתים נגד המנוחשלים יותר. אתה יכול לראות את דרבי התחתית הזה כל שישי בנבי סאלח, כשבני ישראל השלישית, מג”בניקים יוצאי אתיופיה, חבל העמים והעדה הדרוזית, חובטים בשרידי משפחת תמימי. במכשירי הקשר שומעים מדי פעם את קציני המילואים הלבנים לועגים לפועלים השחורים של מערכת הביטחון. אחר כך המנוחשלים בועטים במנוחשלים כמעט כמותם: שוטרים פוררו הפגנות של מפוטרים ממפעלי עירם, בידיעה שהם חולקים גורל מעמדי דומה. אחר כך הם נשלחים לקרוע את מי שמצביע על מנוחשלים ומגדיר אותם ככאלה.

בשנת 2000, כשחיפאים ערבים הפגינו בעירם, מצנע ירד אל השטח. בתל אביב ראש העירייה היה באמריקה. אחר כך יסביר שכלל לא ידע שזה מה שעתיד להתרחש, שגם הוא מזועזע. כמו באמריקה. גם האמריקאים כאלה – תמיד מזדעזעים ממעשה ידיהם: ממה שעשו לאינדיאנים, ממקארתי, מפנטזיות על אקדחים מעשנים, ממדונה, מקאובויז.

כשבועיים לאחר מכן פירסמתי בעניין אחר סטטוס בפייסבוק, שביקר את ראש העירייה. אחד מיועציו, דווקא בחור נחמד, הציע לי פגישה עם הקודקוד. יועצים תמיד מאמינים שאין ביקורת עניינית, כך שאם רק תפגוש את מושא הביקורת, תיפול שדוד מקסמו האישי. לא אמונה מופרכת, אבל מאחר שלא היה לי עניין בשרמנטיות בצהרי היום, הצעתי שליף תצטרף. לא בלי היסוס היא הסכימה. לשתינו היה ברור שחשבונות העבר, למרות שמדובר בעבר קרוב מאוד, נשארים מחוץ לדלת. אולי מעט מהתמימות שלה דבק בי, אולי היא עוררה בי חלק תמים שנימנם, איכשהו יצא שבימים הספורים שבהם המתנתי לתשובה, האמנתי שזו הצעה שאי אפשר לסרב לה. בטח שאפשר. במאה מילים מנומסות בהחלט אפשר לעדכן טמבלית כמוני ש”זה לא ילך כרגע, כי זה עלול להתפתח לפרובוקציה”. סימסתי לדפני שאין פגישה. היא לא הופתעה. דווקא נחמדים שם בעירייה. הנה, סידרו לי תו חניה בזריזות וביעילות.

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי במיוחד. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס היתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, היתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא היתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. שלום”.

מה עושים? כוס התה השבורה (צילום: דרור בורשטיין)השיבה להודו / אבנר ברנהיימר המשלוח האחרון שהבאנו מ־24 רופי היה על הפנים. כשבעלי העיר לעובדת שם שהתבשילים בטאלי לא ממש הודיים, היא ענתה לו “אין לי מושג, אני לא עובדת במטבח”, תשובה שהיא כשלעצמה אמנות. חשבנו על זה שלמרות הרומן ארוך השנים של הישראלים עם הודו, אין בעיר אף מסעדה הודית באמת טובה. בטח לא יחסית להודו. התמזל לי לבקר שם לפני כמה שנים, כאורח של מפיקים בבוליווד. זה היה אירוח מטורף, מלון שבעה כוכבים ונהג צמוד, שהסיע אותי למקומות האוכל הכי טובים במומבאי, כל מיני דוכני רחוב שבחיים לא הייתי מוצא בלעדיו. בין דוכן לדוכן, ביקשתי ממנו להחזיר אותי למלון להתקלח.

זאת היתה הודו אחרת מזו ששמעתי עליה מחברַי, שתרו את תת היבשת עם תרמיל ממקום מטונף אחד למשנהו כדי למצוא בעצמם הארה או לפחות פנס או גסטהאוס עם תנור באזורים הקרים. במקום שכשוך בגנגס הקדוש, השתכשכתי עם מעצבים, במאים, תסריטאים; מעמד ביניים תוסס ויצירתי. הם לא היו עשירים במיוחד, אבל הם גרו במתחמים מגודרים, בבניינים עם שומר ושוער, החזיקו חיות מחמד וביקרו בתערוכות של אמנות מודרנית. אני זוכר שחשבתי לעצמי אז שלא שומעים בארץ על הצד הזה של הודו, שכל המטיילים הישראלים מספרים רק על נופים יפים ועל לכלוך ועל יוגה ועל צפיפות ועל ויפאסאנה ועל מסיבות ועל סמים. עם הזמן, שכחתי גם אני מהודו שהכרתי, וכשאנשים שאלו אותי על מומבאי, הסכמתי איתם שנורא מטונף שם וצפוף ומסריח, כי למה להרוס נרטיב מצליח.

התערוכה “צפיפות החומר” של אמנים הודים עכשוויים העיפה לי את המוח, וממנו את כל הקלישאות על הודו. אצרו אותה תמי כץ פרימן ורותם רף במוזיאון תל אביב, בבניין החדש והיפהפה של האדריכל פרסטון סקוט כהן, והציגו בה אמניות ואמנים, ובהם ראווי אגרוואל, סובוד גופטה, ג’יטיש קאלאט ושילפה גופטה, שלא שמעתי עליהם קודם, אבל הפכתי למעריץ. ההתרגשות שאחזה בי, היתה שווה בהיקפה לזו שחשתי בתערוכה של אמן אחר ממוצא הודי, אניש קאפור, שביקרתי בה לפני שנתיים במוזיאון שתיכנן פרנק גארי בבילבאו. אהבתי את “מעלית מתת היבשת” של ג’יג’י סקריה, עבודת וידאו מעניינת, שנותנת תחושה של מעלית שמעלה ומורידה אותך מהמרתף דרך דירות מעוצבות עד הגג והנוף הנשקף ממנו. העבודות היו ברובן צבעוניות, חושניות, אינטליגנטיות, יצריות. אלו שלא היו נגועות בפוליטיקה של הייצוג היו מבריקות, חדשות ומטלטלות. למשך שעה ארוכה, לא רק האמנות ההודית הפכה לבינלאומית, גם תל אביב הרגישה כמו כרך אמיתי, עם מוזיאון גדול, שהוא גם בניין חשוב, ותערוכה מעודכנת שפותחת לך את הראש. אחרי שנים של עייפות מהמדיום, ברגעים האלו ב־2012, חזרתי לאהוב אמנות.

מעיפה קלישאות. עבודה של לוצאן אפדאיי ב"צפיפות גבוהה" (צילום: יח"צ) מחלה כרונית / יורם קניוק שלוש פעמונות יופי עומדות, ואחת אומרת שההוא שלח לה מכתב וכתב ד’ טבת. מה זה ד’ טבת? הוא צוחק עלי? עונה השנייה, זה בטח מין כזה תאריך. בעיני רוחי אני מחפש את שולחנו של חיים כהן, גדול היועצים המשפטיים בישראל, אך הכיסא ריק, אין איש, ולא רק מפני שכהן ז”ל. יושב על מיטה בבית החולים ומחכה. אומרים ישנו מקום אחד אחרון במסדרון, אומר תודה, ורואה אחיות בוכיות רצות ולמי אכפת מהן. למטה אומרת לי אחות רוסייה שתצביע ליברמן בגלל הערבים, או בנט בגלל שלא יחזיר שטחים. אמרתי משהו על ירושלים, היא אמרה לנצח נצחים, ולחמתי על העיר וחשבתי כמה נצחים זה נצח נצחים, והאם האחות החמודה תמצא עוד נצח לחבר לנצח נצחים של ליברמן.

אחר כך היתה “פוליטיקה” בערוץ 1, ובנט כמו נר מלוקק, ושלי יחימוביץ’ דואגת לצעירי ההתנחלויות שיצביעו לה, כי גם להם אין דירות, והיא לוחמת בעד ההתנחלויות בדם תומכיה. הרי לא במקרה שני המפא”יניקים האחרונים, פרץ ומצנע, הלכו אצל בת האצ”ל ששרפה דגלים אדומים בילדותה. אמי הגיעה לארץ לפני מאה ושתים עשרה שנים, בד’ טבת אלף תשע מאות ועשר שנים. ורואה את מולדתי נכבשת על ידי זדים מימין ודתיים עם כיפות ברזל, ועברית שנעלמת.

אם האחיות שראיתי היום ינטשו לחלוטין, אזי לא תזוז שיערה משערותיו של ביבי, המודבקות במשהו דמוי דבק נגרים, ועם אשתו המחייכת גם בשינה ייראה כסיפור אהבה מהסרטים. אלה שליטייך, ארץ קדם שנהייתה פלסטיק. וכל זה ביום וחצי. וליד קבר האחים של ברנר וחבריו, אמרה לי פעם אמי, ראה מה אני מורישה לך! פטפטני ביבי לא היו מבינים את זה. היום מת גנרל נאור – הביבים ינידו פאה ויגידו מילים ריקות על קיר ברזל, אך ירוצו לבכות על קברים כנענים במערת המכפלה ולא ידעו כמה חשובות לנו חניתה ואקסודוס ודגניה במקום עצמות לעבוד אותן.

אני בא בימים, כשם ספרי היוצא לאור, ואני מהול בעצב ונזכר שכשחזרתי פצוע ממלחמת תש”ח קיבל את פני אבי ואמר: יורם, יהודים ומדינה, לא ילך. הוא שירת כסגן משנה במלחמת העולם הראשונה בחיל שבו היטלר היה רב טוראי. ככה זה בעולם המזוין הזה. אני דואג לנכדי, שיגדל במדינה של האחות שאינה רוצה שיחזירו שטחים וכבשה אותם לפני שנולדה, כי “מה שנכבש במלחמה נשאר כבוש”, היא אמרה. אני יתום, ואחרי מאה שנים בארץ ישראל הגיע לנו יותר. נשארנו עם הפודלים של ביבי ושל פוטין הישראלי, זדים מקש או שמא פרוסים עברים, מכלים מדינה שהיתה, וכל זה ועוד ביום אחד וחצי יום.

למי אכפת מהן. שביתת האחיות (צילום: ניר כפרי)

*#