דנה שוופי, עכבר העיר
דנה שוופי, עכבר העיר

גם לאמריקאים יש אסתטיקה של פיגועים, והיא לא יכולה להיות שונה יותר מאסתטיקת הפיגועים שלנו. אני לא מדברת על 9/11, פיגוע שהוא קצת קרוב יותר למה שאנחנו מכירים (למרות שמן הסתם, אצל האמריקאים זה גדול יותר, מונומנטלי יותר ורצחני יותר). אלא על פיגועי הירי, אותם מעשי טבח נטולי אידיאולוגיה ופוליטיקה, מנותקים משאלות של לאום, שמתרחשים בארצות הברית לעתים כל כך קרובות.

התשתית לפיגועי הירי בארצות הברית היא כמעט דבר והיפוכו ממה שאנחנו חווינו באינתיפאדות וביניהן. הם חסרים את המרכיב הבסיסי ביותר שמגדיר פיגוע אצלנו: שהיד. באמריקה המפגע לא מבצע את הרצח על בסיס של תרבות מסוימת, הוא לא עושה זאת בשם מלחמה כלשהי והוא לא מצפה לצאת מהסיפור כקדוש. היורים האמריקאים עושים זאת מתוך מקום של ריקנות מוחלטת וניסיון למצוא מהות; או כי באומה של יותר מ־300 מיליון איש, שבה קל להיבלע בשכחה – זו דרך יעילה ומהירה להתפרסם; או כי קל להשיג נשק; או כי יש סרטים אלימים; או בגלל הסיקור התקשורתי; או כי הם שיחקו יותר מדי Grand Theft Auto (הקורא מוזמן לסמן את הסיבה שתואמת ביותר את השקפת עולמו).

בארצות הברית הפיגועים הם נטולי פאתוס היסטורי. אין להם מערכת חוקים ברורה שמגדירה אותם או נותנת להם משמעות. מפני שהם נטולי מניע ברור, או לפחות מניע שמאחד אותם ומאגד אותם תחת אידיאולוגיה אחת, הם מותירים את האמריקאים חסרי אונים מולם. מכיוון שכל אחד מהרוצחים הוא מקרה מבודד לחלוטין שעומד בפני עצמו (למרות שיש כל כך הרבה מהם), הם לא מאפשרים לציבור לייצר מהם אויב משותף.

אפשר לשנוא את אדם לנזה, שרצח 26 אנשים בקונטיקט בסוף השבוע האחרון, מתוכם 20 ילדים קטנים. אפשר לשנוא את המעשה המחריד הזה ואת האיש שאחראי עליו באופן ממוקד מאוד, אבל אי אפשר לשנוא את כל האדם לנזאים. אי אפשר להפוך אותו, את הנערים מקולומביין, את הבחור מההקרנה של "האביר האפל" ואת כל שאר היורים, לארכי־נמסיס אחד גדול עם קווי מתאר ברורים. כפי שאנחנו עושים עם החמאס, למשל.

ומכיוון שאין לאמריקאים כתובת אחת ברורה להפנות כלפיה את הזעם שלהם, ההתמודדות שלהם עם פיגועים הופכת לחיה אחרת לגמרי מזו שגדלנו עליה כאן, במזרח התיכון. בעוד אצלנו מהדורות החדשות מתמקדות בתמונות של תופת, דם ואש ממקום הפיגוע, ולאחר מכן בדימויים של נקמה, כמו הריסת בתי מחבלים ודימויים של שנאה כמו הפגנות תמיכה בשטחים – לאמריקאים נגמרים החומרים בשלב די מוקדם. תמונת הפספורט המצ'וקמקת של לנזה וצילומי האמבולנסים בחניון בית הספר אינם ממלאים את זמן המסך הדרוש של ערוצים המשדרים חדשות 24 שעות ביממה.

וכשאין מלחמה, יש לפנות לקיטש. אחרי כל פיגוע המוני בארצות הברית, נדמה כי הם מדלגים על פאזת הכעס בשלבי האבל השונים, ומתמקדים, במקום, חזק מאוד באבל. אם אין ערבים ואין מחבלים ואין איום השתלטות על העולם מצד האסלאם הקיצוני – לפחות לא באופן שמשתקף דרך המקרים הללו - אז לפחות יש נרות, פרחים, דובונים, וסחורה נוספת שנרכשה בהולמרק. וערוצי החדשות לפחות יכולים לשים בלופ את תמונות הקורבנות ואת הדמעה שהזיל הנשיא אובמה.

אסתטיקת הפיגועים האמריקאית, אם לחזור להשוואה הישראלוצנטרית, מזכירה פחות את אסתטיקת הפיגועים שלנו. אם כבר, יש לה דמיון מסוים לדימויים שבאו בעקבות רצח רבין: השירים, הבכיות, נוער הנרות. גם אז לא היה לנו אויב מובהק להוציא עליו את התסכול, גם אז זה היה מקרה פרטני של רוצח בודד, ולא שליח של לאום שלם. אבל בעיקר, היא מזכירה אסתטיקה של חג המולד. אם יש דבר אחד שאפשר לומר בזכות הפיגועים בארצות הברית, לפחות לעומת הפיגועים שלנו, זה שהם מעוררים תחושה של קהילתיות ומשאירים את השנאה מחוץ לשיח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ