אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החמישייה הסוגרת: ההייפים המוגזמים של השנה

פרנק אושן יצא מהארון בקול תרועה, "50 גוונים של אפור" הפך את עולם הסאדו למיינסטרים ואובמה חימם שאריות של סלוגנים מלפני ארבע שנים. הדברים הכי אובר רייטד ב-2012

תגובות

עכבר העיר מסכם שנה: 

» הפדיחות הגדולות» הקאמבקים הכושלים» הלהיטים הוויראלים» החמישייה הסוגרת: כל הכתבות

"50 גוונים של אפור" שאלת השאלות, “מה נשים רוצות”, קיבלה מענה השנה בדמות ההצלחה המסחררת של סינדרלה, גרסת הסאדו. “50 גוונים של אפור” מספר את סיפור אהבתם ה”לא שגרתי” של מיסטר גריי – ביליונר צעיר, ושל אנסטסיה – תלמידת קולג’ מצטיינת המרבה להשתמש בביטויים כמו “שיואו, אלוהים, באסה בריבוע” ולהפיק עונג מהצלפות, מדריסת הישגיה של התנועה הפמיניסטית ומשימוש לא קונבנציונלי בעצמים קהים. סיכום הספר למי שפספסה: "אני לפגישה עם מר גריי" (עמ' 9), "אני לא עושה אהבה. זה לא הסגנון שלי" (עמ' 108), "יואו שאני אמות" (עמ' 109), "יואו פאק שאני אמות" (עמ' 120), "אוף, איזה באסה" (עמ' 162), "אוף, באסה בריבוע" (עמ' 163), "שיואו, זה ממש מחרמן" (עמ' 306), "תפליק לי בבקשה אדוני" (עמ' 407), "שיואו" (עמ' 543), "שיט - עזבתי אותו" (עמ' 570). THE END .

הבחירות בארצות הברית נחמד מאוד שלפחות איפשהו בעולם הטובים עדיין מנצחים, אבל בסך הכל הבחירות היו אנטי קליימקס רציני. אחרי פריימריז מרהיבים בטירופם במפלגה הרפובליקנית, הם בחרו לנסות לשלוח לבית הלבן צנון גבוה במסכת לאטקס. גם אובמה איכזב: אחרי שלפני ארבע שנים שינה את עולם הקמפיין הפוליטי (זוכרים שציפי לבני ניסתה להשתמש בסיסמה “Believni”?), הוא סיפק במקרה הטוב סיסמאות מחוממות מהעשור הקודם. לפחות היו לנו קלינט איסטווד והכיסא (ראו “הפאדיחות הגדולות”).

דיס גאי. אובמה ורומני (צילום: AP)

ג’ונוט דיאז אחרי אחת הזכיות הכי לא מוצדקות שידע פרס הפוליצר, על “חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר ואו" (2008), דיאז הוציא השנה את קובץ הסיפורים המעייף “This Is How You Lose Her”. מה שהכי מדכא בהצלחה של דיאז זה שהיא מוכיחה, בעקיפין, שקוראים דווקא ממש שמחים לקבל סיפורים על מהגרים – במידה והם מגיעים עם מנה מפורשת של אקזוטיות.

לא מוצדק. ספרו של ג'ונוט דיאז (צילום: יח"צ)

פרנק אושן האלבום של אושן נחמד מאוד, גם אם אפשר היה, בסך הכל, להסתפק בסינגל המצוין “Pyramids”. זה בסדר. הוא עדיין צעיר ומותר לאלבום הרשמי הראשון שלו להיות מעט בוסרי. את רוב תשומת הלב שאושן קיבל ב־2012 – והוא קיבל המון ממנה – הוא קיבל בזכות יציאה מתוקשרת מדי מהארון, אבל כבר לפני כן הוא הספיק להתפנק: מצד אחד היה חבר בכנופיית אוד פיוצ’ר השנויה במחלוקת, מצד שני היה החביב והנגיש ביותר מהם, כך שגיוסו לעמדת בן הטיפוחים של ג’יי.זי ושל קניה ווסט היה מתבקש. בון טון אנדרגראונד, אבל לא בלתי צפוי כמו טיילר דה קריאייטור. ועדיין, לא קצת מוקדם לו לכתוב שירים לביונסה?

חקר החלל מאז שמישהו בנאס”א גילה את המדיה החברתית הם הפכו לארגון די מעצבן, שעושה, אמנם, עבודה חשובה ומדהימה, אבל מתנהג כמו כוסית שמעלה לפייסבוק אלבום תמונות בביקיני “הטיול במאדיםםםם :)” סטייל. הטיזינג עם התגליות האחרונות של הגששית, ההתלהבות מהמוהוק של הבחור בחדר המצב ביוסטון, תשובות רציניות לתימהונים שחושבים שהעולם יבוא לקצו ב־21 בדצמבר – המון רעש על דברים שיביאו כותרות, מעט מאוד עניינים מעניינים באמת. אם זו הדרך הנכונה למשוך את תשומת הלב הציבורית לחקר החלל, אולי עדיף להמשיך לטעות.

ומהם ההייפים הכי מוגזמים לדעתם? שפכו את הארס בטוקבקים

*#