אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינת מלחמה: כל הישראלים רוצים לראות דם

המילואימניקים מזדרזים להתגייס ללחימה, האמנים לא מביעים שום מחאה, הסטודנטים מניפים את דגל הלאום ותושבי הדרום שמחים לאידה של תל אביב: מה הפלא שישראל היא המדינה המיליטריסטית ביותר בעולם?

תגובות

"האזרח הקטן אינו רוצה מלחמה... אלו מנהיגי המדינה שקובעים את המדיניות וזה תמיד עניין פשוט ביותר לגרור אחריך את העם... תמיד ניתן להביא את העם לעשות את רצון המנהיגים. זה קל. כל שעליך לעשות הוא לומר להם שהם תחת התקפה ולגנות את הפציפיסטים על חוסר פטריוטיות ועל חשיפת המדינה לסכנה. בכל מקום זה עובד אותו דבר" (הרמן גרינג, משפטי נירנברג, אפריל 1946).

הרמן גרינג ידע על מה הוא מדבר. מי שלא מאמין יכול לשאול את 91 האחוזים בציבור הישראלי (סקר חדשות ערוץ 10) שתמכו לחלוטין במבצע "עמוד ענן" (רק חמישה אחוזים התנגדו); מי שלא מאמין יכול גם לשאול כל אחד מ־75 אלף אנשי המילואים ("חיילינו הקדושים") שהתגייסו למבצע "עמוד ענן" ללא שום הבעת מחאה (פרט למכתבן של כ־100 קצינות במיל' ובדימוס).

מי שעדיין לא מאמין, יכול לשאול (להבדיל אלף אלפי הבדלות) את הרב לאו. בטור שפירסם ב־ynet העניק הרב לאו, רבה של תל אביב, פרשנות מיסטית לאירועים האחרונים: אחמד ג'עברי וטילי הפאג'ר חוסלו בערב ראש חודש כסלו, "חודש הגבורה, הנסים והנפלאות בדברי ימי ישראל". מכאן ממשיך הרב וכותב "בחודש זה עמדו המכבים כמעטים מול רבים במערכה עם האימפריה האדירה של יוון... וראה זה פלא, המעטים גברו על הרבים, והחלשים הדבירו את החזקים מהם, והתחמושת של יוון נותרה ככלי ריק מול אבני הקלע של המכבים... מלחמות החשמונאים ביוון הינם הלקח הבסיסי לתרגול מלחמות של צבא בלתי מאורגן מול צבא מחומש, מנוסה וגדול...". אבל למה הרב לאו מספר לכם את זה? הוא צריך לספר את זה לפלסטינים.

מי שמתעקש לא להאמין יכול לשאול גם את מיטב בדרני וזמרי ישראל. חדשות לבקרים דואגת התקשורת - שאינה אלא שופר של השלטון וכלי מרכזי בחרושת התעמולה הישראלית - להביא ידיעות על תמיכתם/התגייסותם של מיטב אמני ישראל למען מבצע "עמוד ענן". פרט לקומץ קטן של כמה עשרות סופרים, אמנים פלסטיים ושחקנים אמיצים שפירסמו עצומה הקוראת להפסקת אש ולהידברות עם חמאס, רוב רובם של אמני ישראל תומכים ("ובגדול אחי") בהמשך הלחימה; תחילה התבשרנו שעידן עמדי, קצין בהנדסה קרבית, גויס והופעותיו בוטלו. כמוהו גם עידן חביב, שאף הגדיל לעשות וצוטט באומרו "לא נוותר ואין בנו רחמים" (מחובתי לציין: עד לרגע קריאת הידיעות הנ"ל מעולם לא שמעתי על חביב ועמדי, ולכן לא התרגשתי כל כך). אחר כך גיליתי שבאותו יום שבו חיסל צה"ל את ג'עברי (ראש חודש כסלו) יוני בלוך העלה לרשת תמונה שלו לוחץ את ידו של ראש ממשלתו האהוב בנימין נתניהו תחת הכיתוב "הסכם שלום". עידן רייכל, כן ההוא, הבחור הנחמד הזה עם הראסטות, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "אתם רואים? ישראל תמיד תצטרך להגן על עצמה". הראפר והזמר מוקי (דניאל ניב) אף חיבר חמשיר לנשיא מצרים מוחמד מורסי: "הנה בא נשיא מצרים/ איך שמחתי לקראתו/ מפלבל לו בעיניים/ איומים באמתחתו". מורסי מחכה למוקי? יאללה מכות.

ואין בנו רחמים. הפצצה בעזה (צילום: AP)

מי שלא מאמין יכול לשים מבטחו בסטודנטים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהסטודנטים הם תמיד הראשונים למחות על מלחמה (למשל, מאי, 1970, אוניברסיטת קנט, אוהיו: ארבעה סטודנטים נורו למוות על ידי המשמר הלאומי במהלך הפגנה נגד פלישת ארצות הברית לקמבודיה), אבל בישראל הרוב הגדול של הסטודנטים הם הראשונים להניף את דגל הלאום, לשיר "שירי מולדת" ולתמוך בפעולות האגרסיביות והאלימות של צבאם ומדינתם.

רק אני לא מאמין לגרינג ולכל השאר. לפחות לא בהקשר הישראלי. בהקשר הישראלי נראה שהמנהיגים באמת מבצעים, הלכה למעשה, את רצון העם. והעם רוצה דם. אבל ייאמר לזכותו של העם שהוא אינו עושה איפה ואיפה, ואינו גזען: הוא רוצה לא רק את דמם של הפלסטינים, אלא גם (ואולי בראש ובראשונה) את זה של הסמולנים־האשכנזים־ההומואים־המשת"פים־הקוויזלינגים, ותעיד על כך השמחה לאיד של כמה דוברים של "הדרום" לנוכח ירי הטילים על תל אביב. כן, הישראלים רוצים לראות דם ("ואין בנו רחמים").

ומי שחושב שהמצב שונה בתל אביב, טועה - רוב התל אביבים כמו רוב הישראלים. זה אולי הנתון הכי עצוב בכל הסטטיסטיקה הזו. אחרי טבח סברה ושתילה 400 אלף איש הפגינו בכיכר מלכי ישראל. הפעם היחידה מאז שקרה משהו בסדר גודל דומה היתה בענייני קוטג' ונדל"ן. אין מחאה בתל אביב כשם שאין מחאה בישראל כולה. החזון העמוס קינני של תל אביב הכבושה תחת משטר מיליטריסטי של כת צבאית הוא נסיך המציאות (באופן רשמי ישראל היא המדינה המיליטריסטית בעולם).

אני גר בפריז. אני לא חווה כרגע את האזעקות ואת האימה המוחשית. אבל אי אפשר להגיד שסבב האלימות הנוכחי לא השפיע על חיי היומיומיים (מעבר לדאגה למשפחה ולחברים): מועד השידור ב־BBC של סרטי התיעודי "שלום בלפסט?" נקבע לשני האחרון (19 בחודש), אך נדחה עד הודעה חדשה. פול מקגויין, המפיק האחראי מטעמם, הסביר לי בנימוס ש"קצת אינטנסיבי לשדר את הסרט כרגע, במצב הזה".

מתוך "שלום בלפסט?":

בזמן כתיבת שורות אלו עוד לא ברור באם תושג הפסקת אש או לא. למען האמת, זה לא כל כך משנה. ללא הידברות עם חמאס וללא תהליך מדיני, נחזור מהר מאוד לאותה נקודה (מבצע "בשנה הבאה"). 

*#