אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד עם דמעות בעיניים: חיי הלילה של תל אביב בסוף השבוע המלחמתי

די.ג’יי איראני שלחצו עליו לבטל, די.ג’יי ספרדי שהאזעקה תפסה אותו בדרך מהשדה, ואווירה כללית של סוף העולם. כך נראו חיי הלילה של תל אביב על רקע סוף שבוע ראשון של מלחמה

תגובות

באוקטובר 2000 תוכננה מסיבה באומן 17 ירושלים עם שניים מהתקליטנים המצליחים בעולם דאז - פלסטיקמן וג’ון אקוואויוה. השניים כבר נחתו בארץ כשברמאללה, מרחק כמה קילומטרים מהמועדון, התרחש הלינץ’ הידוע בשני חיילי צה”ל. באומן החליטו, למרות הכל, להמשיך כרגיל ולתת למסיבה להתקיים. ההיסטוריה חזרה על עצמה בסוף השבוע האחרון בתל אביב.

» אדם הורוביץ פותח בר קואופרטיבי» הברים הסודיים של תל אביב» אריל בריקה בישראל“הנוכחות באותו ערב בירושלים היתה הדלה שחוו מבקרי המקום, אבל באותה נשימה היא הוכתרה כאחת המסיבות המדהימות שידעה תרבות המועדונים”, נזכר יותם אבני, מפיק מסיבות וכתב לילה, “המעטים שנכחו אז באומן היו אנשים עם אגרסיה מודחקת שיצרו מסיבה מנותקת עם אנרגיות חד פעמיות”. ביום שישי האחרון אבני החליט לקיים כסדרה את המסיבה שהפיק בבלוק למרות האזעקות הראשונות שנשמעו בגוש דן זה 20 שנה. “אותו אירוע מ־2000 הוא הקו המנחה בקיומן של מסיבות שמתקיימות בזמן אירועי מלחמה”, הוא פוסק.  למרות שרבים הבינו בחמישי שהבועה לא מגנה מפני רקטות, חיי הלילה בעיר ניסו לשדר עסקים כרגיל. עם זאת, רוב המקומות התמודדו עם ירידה בהכנסות ואווירה קצת שונה. יהיה גם מי שיגיד טובה יותר. “הבלוק והדלי ניסו לקיים שגרת הוללות עם רחבות ריקודים חצי ריקות”, מתאר גורם בחיי הלילה.

גם מרחב מוגן וגם אווירה סוף. שלאגזאנה (צילום: Ori Ziman)“אני מעריך שרוב הברים היו בתפוסה של כ־40 אחוז מהרגיל”, אומר איתי אייזנברג, מבעלי הג'אנקיארד, שהמשיך לחגוג כרגיל אבל תוהה לגבי המשך השבוע, “אצלנו היה 60 אחוז תפוסה בהשוואה לערבים אחרים. זה על הפנים, אבל מפתיע לטובה”.עוד מספרים אנשי הלילה כי הברים התמלאו בשעה מאוחרת מהרגיל. “ביום חמישי ושישי הגיעו אנשים רק ב־11 בלילה. בדרך כלל כבר מלא כאן בעשר וחצי, הגל הראשון של הלקוחות פשוט לא הגיע”, מתאר רועי זקהיים, הבעלים של השסק, “ה־15 אחוז שלא הגיעו הם לקוחות שגרים מחוץ לעיר והחליטו להישאר בבית”. זקהיים מינה את המארחת והמאבטח להכריז על האזעקה אם וכאשר היא תושמע. לדבריו, ההבדל בין ערבים אחרים היה נעוץ בעיקר באווירה: “אנשים הגיעו כמו אחרי הלם קרב. רוב העיר היתה ריקה ואצלנו השיחה התמקדה במצב”. ביום חמישי בבלוק החשש היה כפול. גם מצב ביטחוני רעוע, וגם די.ג’יי איראני שאמור לנגן ובו בעת מקבל איומים בפייסבוק מארגונים אנטי ישראליים. “קצת אחרי האזעקה הראשונה התלבטנו מה לעשות, אבל אחרי שדיברנו עם האמנים וראינו שהם רוצים לנגן החלטנו להמשיך כרגיל”, אומר ירון דיפה, מפיק הערב מצוות הברזילי, “אמנם כמות הקהל היתה נמוכה מהרגיל, אבל מי שהגיע יצר מסיבה טובה ואיכותית”.אריל בריקה, אמן הטכנו האיראני המצליח שעלה לנגן באותו הערב, לא קלט לאיזה מצב הוא נקלע. “הייתי רגוע ונינוח כשהגעתי, למרות זאת שמתי לב שכולם סביבי עצבניים”, הוא מספר בראיון משוודיה, “התברר שלא הבנתי עד כמה המצב חמור, חשבתי שאזעקות כאלו הן דבר שבשגרה. לא ידעתי שזה קורה רק פעם ב־20 שנה בתל אביב. רק אחרי ארוחת הערב ובדיקת הסאונד הבנתי במה מדובר. לדבריו, “היו לי צמרמורת בשתיים־שלוש דקות הראשונות לסט שלי, קשה לתאר”.

רוקדים בג'ימי הו, ואל תנסו לעצור אותם (צילום: Ori Ziman)שביעות הרצון מהסט שלו, והמחמאות שקיבל מהקהל הישראלי התחלפו אחרי יום בהאשמות מצד מעריציו בעולם ששמו את בריקה במרכז של סכסוך מתוקשר. “אני מגיע הביתה ורואה את החרא שקורה בדף הפייסבוק שלי”, הוא אומר, “כתבתי שהחששות והמחשבות שלי מכוונים לשני הצדדים בסכסוך וזה הובן בצורה לא נכונה לחלוטין”.   לליין של שירזי באומן 17 נחת ביום חמישי די.ג’יי מספרד, שהופתע מהמצב. “האזעקה תפסה אותו כשהוא הגיע משדה התעופה”, מספר שמעון שירזי, שעובד בתחום זה 22 שנה והספיק להיות נוכח בלא מעט מסיבות שהתקיימו כשברקע אירועים ביטחוניים. “היו פחות אנשים, אבל הקהל הקבוע הגיע”, הוא אומר, “יש כאלו שבוחרים בכיוון החרדתי ויש כאלו שבוחרים להיות יחד ולרקוד כאילו אין מחר”. עם זאת, הוא מדגיש שהוא לא מנותק מהמתרחש: “שמנו דגל של ישראל מחוץ למועדון, כמה אנשים מההפקה היו מחוברים לעדכונים מהטלוויזיה במשרדים ובסך הכל היתה אווירה מאוד פטריוטית”. לג’ימי הו ולשלאגזאנה (הפינגווין החדש) אולי הגיעו פחות אנשים מבדרך כלל, אבל האווירה היתה הזויה. “אנשים רקדו מלאי אנרגיות ואף אחד לא יכול היה לעצור אותם”, מספר לירון תמיר, מבעלי שני המועדונים, שנהנה מהעובדה שמועדון האנדרגראונד שלו, השלאגזאנה, הוא מרחב מוגן בפני עצמו.

כתבות שאולי פספסתם

*#