מועדון חברים: אדם הורוביץ פותח בר קואופרטיבי

אדם הורוביץ, אושייה תל אביבית שמעולם לא נחשדה בקומוניזם, פותח קואופרטיב לילה שיתופי חדש על חורבות הטקסידרמי. הפוחלצים כבר נמכרו

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

אם יצמידו אקדח לרקתי וידרשו ממני להגדיר את אדם הורוביץ במילה אחת אזי הרבה מילים ירוצו בתאים האפורים־ירקרקים של המוח, אבל “סוציאליסט” לא תהיה אחת מהן. ולאו דווקא בגלל שאדם הורוביץ אינו סוציאליסט – אלא בגלל אופי הנסיבות שבהן הורוביץ ואני התחברנו; הורוביץ היה אז בן שלושים ושתיים או שלוש ואני נער בן עשרים ואחת, אולי שתיים. באותם ימים הייתי תפרן על פי דגם המשורר הצעיר והרעב בתל אביב (אנשים כמו עודד כרמלי עדיין לא חגגו אז בר מצווה). גרתי בעיקר בדירות של חברים, וכשכבר יכולתי, בקושי רב, להרשות לעצמי דירה משלי – מצאתי קובייה מלבנית קטנה של חדר וחצי לא רחוק מגינת שינקין. התפרנסתי בדוחק מעיתונות ותקלוטים, והיו ימים שבהם באופן מילולי, לא מטפורי, פשוט לא היה לי מה לאכול.

» אנשי המסיבות: לילה VIP עם אדם הורוביץ» הקואופרטיבים שלא ציפיתם למצוא» הליינים הלוהטים של תל אביב אדם הורוביץ סימל עבורי אז את הבעלבוסט, האיש המסודר בחיים. היתה לו דירה גדולה ויפה ברחוב נס ציונה, ליד הים, חברה דוגמנית כזו או אחרת, גאדג’טים דיגיטליים הרבה לפני כולם, והוא עבד בטלוויזיה כבמאי ועורך וידאו ודיבר על סכומי כסף שבאותם ימים נשמעו לי כמו נתונים מספרי מדע בדיוני. באותן שנות עוני שלי בתל אביב, אדם הורוביץ היה אולי המשענת היחידה שלי. הוא האכיל אותי, דאג לי לשאכטות כשהייתי תקוע, וממש כמו בקלישאה הכל־ישראלית, “תמיד היה שם בשבילי”. היום, בדיעבד, ברור לי שיותר משהורוביץ היה מסודר בחיים, אני פשוט הייתי נער מקושקש.

בשיתוף מלא. אדם הורוביץ וחברי הקואופורטיב (צילום: גיגי בן ארצי ודין אבישר)

לא עוד פסאדה של וייב טוב מאז שאדם הורוביץ ואני הכרנו עברו כבר 14 או 15 שנים. במרוצת הזמן הזה, הורוביץ הספיק להמציא עצמו מחדש כמלך חיי הלילה של תל אביב, עם שורה של ברים ומועדונים שבהם היה שותף (הברקפסט קלאב, הדאדא, החתול והכלב) יחד עם השותף לשעבר דוד טור. לפני כשלוש שנים פתח הורוביץ בר שעוצב מאל"ף עד ת"ו בדמותו, הטקסידרמי, שהיה לרגע המקום הנכון להיראות בו אם את/ה חי/ה בגוש דן. עכשיו, על חורבות הטקסידרמי, הורוביץ (בן 47 היום) משקיע את מרצו בפרויקט חדש: בר קואופרטיבי, מתכונת דומה לזו של הבר־קיימא. כל שותף משקיע אלפי שקלים בודדים וממיטב כישוריו במקום, ומקבל בתמורה מדי חודש אחוז מסוים מהרווחים. אולי ניתן לזקוף את העניין לטובת הטרנד החברתי שפשה בפוליטיקה המקומית, ואולי סתם נמאס להורוביץ לקרוא את איין ראנד. מה שבטוח, הקואופרטיב הוא הפרויקט הגדול של הורוביץ בימים אלו (לצד השותפות שלו בשלאגזאנה, והעיסוק במוזיקה, אוכל ואפילו תיאטרון). במובנים רבים, הורוביץ הוא סוג של איש רנסנס.

תגיד אדם, מה עלה בגורל הטקסידרמי?“הטקסידרמי פשוט עשה את שלו. כשאני מסתכל עליו היום הוא היה נפלא, ואהבתי אותו אהבת נפש. אבל הוא נגמר, ובמונחים תל אביביים, שלוש שנים זה בכל זאת מכובד ויפה. מה שאני לוקח ממנו למקום החדש הוא בן מאוד מוצלח שלו – ערב מתכוני שועלים - שייצר ערבים בלתי נשכחים, ורץ קרוב ל־70 פעם. הרבה קרדיט עליו מגיע לחבר האהוב עלי, האמן ואיש הסלואו פוד רפרם חדד. הוא חשף בפניי קשת ססגונית של אנשים על גבול האמנים שחיים בעולם פלאי ודי משוגע של אוכל. מומחים לליקוט עשבים, אבירי מסדר הגריל ומה לא, שזרמו לערב הזה עם דברים לא שגרתיים על גבול הניסיוניים. במקום החדש ניקח את הערב הזה קדימה”.

הטקסידרמי הפך לצלב כבד מדי לסחיבה?“לא צריך להגזים. בסופו של דבר, טקסידרמי על פוחלציו בא והלך, אבל הפוטנציאל של הלוקיישן והמבנה נשארו. גם אני, כמו הרבה אחרים, לא מחבב מתחמי בילוי. זה תמיד המוני ומעיק. אתה כל הזמן מרגיש את אי השקט והרעב הלא תמיד נעימים של הקהל ששועט סביבך בעיניים מתגלגלות. מהבחינה הזאת הלוקיישן מושלם - הוא אמנם שני מטר מרוטשילד, אבל הוא מבודד, ועוד יש הרבה מה לעשות איתו. התאהבתי בו מהרגע הראשון, ומצאתי אותו לא דרך מתווכים או ממתגים, או יועצי נדל”ן מדושני חשיבות עצמית. חיפשתי אותו כמו שמחפשים קסם. הלכתי ברגל בכל העיר עד שנתקלתי בו והבנתי שזה זה. הוא אפילו לא בדיוק עמד להשכרה, ואני והחבר שלי, הבמאי והמפיק גבעון שניר, הוצאנו אותו מבעל הבית, איש מאוד חביב בשם ספי לוינסון, שייבא בעבר מטוסי ססנה לישראל, בנחישות ובהתמדה”.

"שלוש שנים זה מכובד ויפה". הטקסידרמי (צילום: מישל גבינט)

אפשר לעשות ריברנדינג לטקסידרמי?“אני בכלל לא מדבר על ריברנדינג. זה לא העניין. בין המשפטים שכתבנו על קיר הציטטות של החתול והכלב בזמנו, היה משפט שהתפלק לי ושנאמר בזעף: ‘מיתוג, מינוף, מידוף כוששלאממשלכם’. אז לא ריברנדינג, לא מיתוג ולא נעליים. התמה טרייה מהבסיס, והמקום שאנחנו בונים לחלוטין חדש עם רוח חדשה ורעיון חדש. יהיה לו שם משלו, זמני הפתיחה שלו יורחבו לשעות היום, ואין לו שום קשר לטקסידרמי, פרט כאמור ללוקיישן שישופץ בהתאם לצרכים החדשים”.

אז מה בדיוק קורה בקואופרטיב הזה? “או, איתמר'קה, נאו וויר טוקינג. זה משהו שקשור כבר לשינוי דרסטי במחשבה, ובהחלט הולך יד ביד עם התהליכים החברתיים־כלכליים האחרונים שחלחלו להכרה. אפשר להפליג בלי סוף על ריקבון השיטה האולטרה קפיטליסטית וההיררכית דורסנית, שעושה פה שמות. במיקרו, למרות שהדבר נכון לא רק לעסקי לילה, הנקודה היא שבמשך הזמן אתה קולט שהרבה אנשים טובים, די.ג’ייז, אנשי חברה ויח”צ, מובילים חברתיים, מוזיקאים, ברמנים – כולם עובדים תמיד תחת היררכיה שבראשה עומד ביזנס מן, שבא לדפוק את הקופה עם השותפים שלו, שבדרך כלל אקראיים. הרגשתי שהמקומות התל אביביים האלו מוכרים לך אשליה של קוליות ומגניבות, כשמאחוריהם עומדת בסך הכל יוזמה עסקית טהורה של ראשי פירמידה לרוב ציניים. היררכיה שבהרבה מקרים מוחצת את האנשים הטובים שתורמים לעסק ומנצלת אותם יפה יפה. מה יותר הגיוני מזה, שאותם אנשים יהיו הבעלים ובעלי המניות של העסק שבו הם עובדים? מפה התחיל הרעיון. אז אנחנו קבוצה של צלמים, אנשי וידאו, די.ג’ייז, מובילים חברתיים, אנשי בר ותפעול, מוזיקאים, עיתונאים, ובעיקר אנשים נאורים ומאוד נעימים, שיעבדו בעסק שלהם ויעשו את זה בשיתוף מלא בשיטה הקואופרטיבית. השיטה הרי כבר קיימת, וזה שהיא לא פופולרית היום זה בעיקר בגלל שאנשים עדיין מכושפים מהרעיון הקפיטליסטי של התעשרות, ואם אפשר מהירה – ואם אפשר לבד ולהוציא את העיניים. יש משהו עדין ברעיון הריאקציוני הזה, משהו שחוזר ומחפש את התשובה באיחוד חברתי וראייה זולתית, אמון הדדי עם פחות אגו ויותר שיתוף, ובאופן מפתיע יש בו גם פוטנציאל כלכלי לא מבוטל. ככה שפרסנו את העוגה לחתיכות קטנות, וחילקנו אותה במחיר שווה לכל נפש. אני מאוד מאמין שהשיטה הזאת תביא למקסום ההשקעה של היחיד, האהבה, היצירתיות ותשומת הלב שיש בו. ובעיקר משהו זקוף מבפנים. לא עוד פסאדה של וייב טוב, אלא הדבר עצמו. הרעיונות נערמים, וכרגע אנחנו שומרים עוד מספר אחוזים מצומצם בצד כדי לברור אנשים שאולי החמצנו בדרך”.

איך מתקבלים לפרויקט?“העמדנו ועדת קבלה שכוללת את שותפתי לפרויקט אהל עדן, ששותפה גם בשלאגזאנה, גיגי בן־ארצי, בסיסט להקת טייגר לאב וצלם אופנה, ואותי. קיימנו פגישות קבוצתיות, ואחריהן ראיינו אנשים, דנו בהם וסיננו. בגדול, אם מישהו שקורא את השורות האלו מרגיש שהוא ממש טוב, מתאים ויכול לעניין, הוא מוזמן ליצור קשר”.

במחיר שווה לכל נפש. חברי הקואופורטיב (צילום: גיגי בן ארצי ודין אבישר)

מעדיף להיות באטמן כמו בכל פעם שאני מגיע לבקר בתל אביב, גם הפעם ביליתי את רוב זמני הפנוי עם אדם הורוביץ, בעיקר במועדון האחרון שפתח, השלאגזאנה.

מה הסיפור של השלאגזאנה?“השלאגזאנה הוא עבורי מקום יותר הארדקורי שאפשר להתפרק בו, לקבל אנרגיה ולהוציא אותה ללא חשש עם אנשים שנוח לך איתם. מה הסיפור שלו? אחד האתגרים של אהל עדן ושלי הוא לשמר, ולא פחות מזה, להבעיר את התרבות הרוקנרולית, עם דגש על חומרים יותר אינטליגנטיים, לפעמים גבוליים, חקרניים, תבוניים ומרגשים”.

אגב, מאיפה השם הבלתי ניתן להגייה? זה חלק מהטרנד של "כמו בברלין"? “זה אולי טרנד של לא להיות שוב תחת אצטלה אנגלית או ניו יורקית. רוב השמות בעיר הם באנגלית, ובינינו די נמאס מהכאילו המעפן והמלאכותי הזה שמנסה להתהדר בנוצות אנגלוסקסיות. בסופו של דבר גרמנים ויקים זה הרבה יותר מכאן, והם כידוע יסוד מאוד עמוק ולא זר למקום. אני מבטיח לך שעד היום באיזשהו מקום בתל אביב או בנהריה או בפרדס חנה, איזה סבתא'לה חמודה בכפכפי קורדרוי שואלת איזה סבא'לה חביב בפיג’מה אם הוא רוצה עוד קצת מהשלאגזאנה על הטורט. השם הגיע מזה שבאחד מענפי המשפחה שלי היה פעם אופה בשם הרברט לינדנבאום, ולפי השם אתה יכול לנחש מאיזה איזור באירופה הוא מגיע. אצלו בקונדיטוריה בחדרה שמעתי בראשונה את המילה שלאגזאנה. שזה פשוט קצפת. אתה חושב שקשה להגות את זה? הרבה יותר קשה להגיד שכורשפינטיכה – שם הגיבור מהמדונה של הפרחים, לא?”.

לכל החברים הגויים שלי אני ממשיך אמנם למכור את האשליה הזו של תל אביב “עיר ללא הפסקה”, אבל בשלושה וחצי שבועות שביליתי בתל אביב מצאתי עיר קצת שונה, שלא באמת קל למצוא בה משהו סביר לאכול בארבע לפנות בוקר, ואין בה יותר מדי מועדונים שכיף לבלות בהם. הראיון הזה הוא כמעט המשך ישיר לשיחות הארוכות שניהלתי עם הורוביץ אז על גורל חיי הלילה בעיר, ועל מצבו שלו ביחס למצב הכלכלי הכללי המדוכדך.

מה קרה לחיי הלילה בעיר? היה נדמה לי שהרבה יותר קשה כרגע להתפרנס מהם, לא?“מעבר לכך שלאנשים פשוט אין כסף עכשיו, עדיין אין גבול לחנוונות היהודית. האינפלציה של מקומות הבילוי בתל אביב מרקיעה לחלל החיצון. התחרות היסטרית, והרעיון הזה, של אנשים שחושבים שאם הם יבואו וישקיעו כספים ואחר כך ישכרו את שירותיהם הטובים של הכוחות הנכונים בשוק העבודה אז הם יצליחו בגדול, הוא לרוב שגוי”.

משהו זקוף מבפנים. חברי הקואופורטיב (צילום: גיגי בן ארצי ודין אבישר)

תגיד, אדם, איך להתבגר בעיר הזו? בתוך העולם הזה של בוהמה ולילה, הפכת מפיטר פן של תל אביב לאחד מאבות המזון שלה. איך אתה חי עם השינויים האלה? העובדה שאתה מוקף באנשים צעירים עוזרת לך להתמודד? “כן, כן. אתה בטח מתכוון לסצנה הזאת של המציל הזקן עם אורי זוהר ב’מציצים’, שאומר לו שם: ‘אתה מסתובב עם שני פספוסים קטנים שהיית יכול להיות האבא שלהם’. אז בסדר, אין לי בעיה עם אירוניה עצמית ואני מת על אורי זוהר. העניין הוא, שהדמות של המציל הזקן - הממסד כאילו, הרבה יותר מגוחכת, וזוהי תשובתי לך. אם אתה מתכוון לנתי אביב ולגיגי בן־ארצי, אז ככה: נתי אביב הולך איתי יד ביד כבר תקופה ארוכה והוא בחור שעשוי מזהב טהור, וגיגי הוא מין תאום צעיר שלי. את שניהם אני אוהב אהבת נפש. בעניין פיטר פן ואבות המזון, אני לא כל כך יודע מה להגיד לך איתמר'קה. הייתי מעדיף להיות באטמן ולא פיטר פן ואולי אבות ישורון מאבות המזון”.

יש סיכוי שתחזור לעסוק במוזיקה אי פעם?“האמת שממש לא מזמן מצאתי את עצמי באולפן של אמיר קרטס, במקום מאוד מאוד מרוחק בדרום שאת שמו אני לא זוכר, עם גיטרה בס, מקליט כמה שירים ללהקת ‘המפשעות’ שאני מאוד אוהב. יש לנו מסורת כזאת שמדי פעם אני מופיע עם הלהקה הפרועה והמצוינת הזאת ונהנה. מעבר לכך, סיכוי תמיד יש, תוכניות לא”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ