די, תנוחו: הטרנדים המיותרים של עונת החתונות

מחולצות נדושות על בנות יפות בלבן עד תופים אלקטרוניים ודובי פנדה ברחבת הריקודים - כל המנהגים שכדאי להיפטר מהם לקראת עונת החתונות הבאה

מערכת עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מערכת עכבר העיר

חודש אוקטובר מגיע לקיצו ואיתו גם סופה של עונת החתונות הסוערת. ברי המזל מבינינו נהנו הקיץ משתיים-שלוש חתונות: הניחו צ'ק שמנמן, אכלו, שתו, רקדו עד השעות הקטנות ושימחו מכל הלב חתן-כלה. ברי מזל פחות סגרו החודש חתונה עשירית. הם לבשו את אותה תלבושת כבר פעמיים לפחות, אכלו את המנות הראשונות שוב ושוב ואת הדי ג'יי הם מכירים משלוש חתונות קודמות. אפילו הבר החופשי כבר לא מעורר ריגושים, וחופות ארוכות זה הדבר הכי גרוע שיכול להתרחש בחייהם. אז לכל הזוגות המאורסים בקהל, או סתם זוגות הצעירים שמתכננים את הערב הגדול בחייהם גם בלי הצעת נישואים קונקרטית, יש כמה דברים שאפשר לוותר עליהם.  

ערב כשרונות צעירים ערב הכלולות הוא האירוע הגדול בחייו של זוג צעיר. הכל מתנקז ומתרכז לערב אחד של שמלה, בופה, תשומת לב ואהבה גדולה ומחבקת. על פניו, הם מוזמנים להשיב אהבה לאורחים בכל דרך שיחפצו - חיבוקים, נשיקות, שירי משוררים, ריקוד סלוני, מופעי סולו עם מפוחית, להביא טרמפולינה קטנה ולבצע פעלולי אקרובטיקה משוכללים. הבעיה מתחילה כשנצחה הגבול בין מחווה יפה לחובבנות מביכה. אם הכלה ניגנה לאחרונה "יונתן הקטן" בגיל חמש ומאז זנחה את הקלידים לאלתר, אם החתן היה הזמיר של כיתה ו'3 אבל מאז הוא בעיקר מזמזם באמבטיה, ואם הזוג הצעיר בכלל הכיר בלהקת המחול העירונית של ראשון לציון ומאז לא עשה צעד תימני אחד – ביחד או בנפרד – צריך לשקול מחדש ולחשוב מה העולם ירוויחו מהעניין. לעלות מופע מול 400 איש זה לא עניין של מה בכך. יש מוזיקאים צעירים שיחלמו לכזאת חשיפה. מופע מול קהל גדול, מפרגן ככל שיהיה, דורש עובדה קשה. זה אומר בחירות נכונות ומציאותיות, שיופים והידוקים ובעיקר חזרות חזרות חזרות. מפחדים מתחושת מבוכה שחולפת בגב בזמן שתראו את סרט החתונה? עכשיו דמיינו 400 איש שלא יודעים איפה לקבור את עצמם מבושה מול הזיופים על הבמה. (עדי הררי)אולי כדאי להתאמן בבית. כלה שרה לחתן:

זה מטוס? זה ציפור? זה דב פנדה

היה זה ערב חמישי שגרתי, כששלוותה של חתונה סחית לכל הדעות הופרה לפתע. אל רחבת הריקודים פרצו – לא רקדניות בטן, לא רקדנים סמויים מתלהבים ואפילו לא ברמנית חמודה עם כמה צ'ייסרים צבעוניים – אלא שני דובי פנדה ענקיים. כן, כן, הכירו את הטרנד החדש בעולם החתונות, בובות ענק מרקדות. מדובר בתחפושות שמתנשאות לגובה שני מטר, ושמארחות לאורחים חברה במהלך הריקודים. אפשר היה לחשוב שהדבר הזה חמוד (אם כי אני נתקפת פאניקה קלה כל אימת שאני רואה אנשים מחופשים לבעלי חיים), אלמלא השניים הללו היו כמעט שעתיים על הרחבה. וכן, לדרוס את הרוקדים בעזרת כפות פרוותיות עצומות זה לא מגניב. למעשה זה די מקומם, שלא לומר לא בטיחותי. במקרים כאלה חייבים לשאול – כמה נמוך אפשר להגיע בחיים שזאת תהיה העבודה שלך? כולי תקווה שמשלמים להם הרבה. (טל לוין)מה קשור פנדה? דב ענק פורץ לרחבה:

חולצות עם כיתובים 

הדף הפייסבוקי "אנשים בינוניים וסבירים" מצא את בחירת לבו, והשניים עמדו לבוא בברית הנישואין. החליט החתן לעתיד לקום מהמרחב הווירטואלי ולחפש בגדים למאורע. או אז עלה במוחו רעיון קונדסי. הוא אץ רץ לחנות "שם ארכאי כלשהו הדפסים" והדפיס על טי-שרט כותנה את הכיתוב "אני עם היפה בלבן". אחר כך סיפר לחבר'ה על מזימתו בנונשלאנטיות, כשבפנים האגו רוקד ריקוד קטן - "הו אני כה מגניב". הם מצדם התלהבו – "תשמע אתה... בואנה יא תותח זה אדיר". נו טוב, הרי הם חבריו של הבינוני והסביר. ביום החתונה לבש החתן המשועשע את חולצתו, תוך שחברותיה של הכלה מצחקקות ומאשרות את הכיתוב נחרצות: "את באמת הכי מהממתתתת בעולםםם!!!". רצה הגורל ושבוע לאחר מכן התחתן חברו הטוב, מר בינונימוס סבירוס. החליטו החבר'ה "הפעם תורנו להיות שטותיים", והדפיסו 50 חולצות עם הכיתוב "Game over". הבנתם את כפל המשמעות? כי זה כמו שנגמרות הפסילות במשחק מחשב, אבל בהקשר הזה זו מטאפורה לחיים, כאילו שנגמרו ימי הכיף. עכשיו הבנתם? תבואו, יהיה צחוקים.  (אורין ויינברג)

דיג'יי מתופפים

לא ההורים, לא הסבתא, לא המשפחה מחו"ל, לא החברים ואפילו לא החתן והכלה – האיש הכי חשוב בכל חתונה זה הדי.ג'יי. בחור או בחורה שמתחברים לבחירות המוזיקליות של הזוג, שלא מתגמשים אפילו מול הדודה הכי מאיימת שרק רוצה ליאור נרקיס, שיודעים לחמם את הרחבה ברגע הנכון ולהרגיע את הרוחות כשיגיע הזמן. די ג'יי טוב לא צריך יותר מאוסף מכובד של מוזיקה, מיקסרים טובים ואנרגיות מעולות עם הזוג הצעיר. כל השאר אלו רק תוספות מיותרות, במיוחד זוג תופים קטנטנים, שמתחברים למיקסר ולא עושים כלום חוץ מלגרום לדי ג'יי להרגיש במסיבה פרועה באיביזה. תפקידם האמיתי זה לתת קצב נוסף לשירים קצביים גם ככה - שירים עמוסי כלים והפקה שעברו מיקסים של טובי המפיקים המוזיקליים בעולם. מישהו עוד חושב שבדיוק מה שחסר לשיר הזה עכשיו זו תוספת חלשה וחיוורת של התופים המוזיקליים של הדי ג'יי חתונות הזה מישראל? לפעמים פחות זה פשוט יותר טוב. שווה להשקיע את האקסטרה כסף בכל די ג'יי אחר שמגיע לו: הבחור שהרים לבת דודה של הכלה את החתונה, שדרן הרדיו האהוב עליכם או אפילו הבחור החמוד מהבר השכונתי שתמיד עושה לכם את הערב שמח. (עדי הררי)לא חובה. די ג'יי מתופפים:

פולחן אישיות: תמונות שמוקרנות על קירות האולם

עניין ידוע הוא שכל דיקטטור גדול מעצים את כוחו בעיני העם בעזרת פסלים גדולים ותמונות מלאות עוצמה (לצד שלילת זכויות אדם וכאלה). כמובן שהציבור מושפע באופן לא מודע מהסמלים והתמונות שתלויים מסביבו, ומלווים אותו לכל מקום שילך: לעבודה, חזרה הביתה, לשירותים, לרחבת הריקודים או לעמוד בתור לבופה. חברים, אנחנו מבינים שזה היום שלכם. באמת שקשה לפספס את השמלה הלבנה והטי שירט של "היפה בלבן זאת אשתי" (10 מתוך 10 על מקוריות), את הסלואו המביך שלכם ואת הקטע הזה של החופה. ניוז פלש נוסף: כל האורחים בחתונה שלכם מכירים אתכם. אין סיבה להלאות את האורחים בתמונות שלכם בעת שכולכם נמצאים באותו המקום. זה לא באמת מעניין אף אחד איך הכלה והמאפרת צחקו ואיך החתן והכלה התרגשו בצילומים המקדימים. בחייכם, שחררו אותנו מפולחן האישיות הזה. (טלי קושניר)

טראש דה דרס

אז אתם מתחתנים. ברכות. אתם רוצים להנציח את הרגע, סבבה. אז הצלם הממש מגניב שלכם לוקח אתכם לסיבוב תצלומים בשדה חיטה, ואז בשדה חמניות, ואז ביפו העתיקה, ואז במגדל דוד. ואז אתם מגיעים לאולם, ושוב מצטלמים, והחברים שלכם מעלים תמונות לאינסטגרם, ועשיתם מגנטים ופתחתם עמוד בפייסבוק. אז למה, לכל השדים והרוחות, צריכים להכניס על הדרך גם צילומים שזכו בחודשים האחרונים לשם "היום שאחרי"? הזוג הצעיר שוכב במיטה, עירום למחצה, ומלטף האחד את השנייה ברוך ובעדינות. כן, כי ככה נראים בבוקר שאחרי החתונה, לא שפוכים מהאנג-אובר, מבוהלים שהצ'קים לא יספיקו ועצובים שהכל נגמר. ואם זה לא מספיק, אז הזוגות המהדרין גם מתייצבים לצילומי "טראש-דה-דרס", סשן שבו השמלה(ות) היקרות מושחתות במגוון פוזות – שכיבה על החוף כשהגלים מתנפצים, השתטחות ליד שער כדורגל כדי לעצור את הכדור, ובילוי בגן חיות. די, נמאס, תנוחו. (טל לוין)למי זה נחוץ? צילומי טראש דה דרס

אתרים לחתונות הבנו, אתם חזק בהייטק ומאמצים כל רשת חברתית שנכנסת לחיינו מהרגע הראשון. אבל הנה טרנד שהאימוץ שלו הופך אתכם לחננות מתלהבים במקרה הטוב, וסחים פאתטיים במקרה הרע: אתר לחתונה. לא מדובר במקום בו הזוג באמת יתחתן, אלא באתר אינטרנט שכל כולו מוקדש לחתונה של הזוג המאושר והמתלהב. ישנם כאלה מושקעים יותר, שלרוב נבנים על ידי אחד מבני הזוג שחזק בתחום, ויש כאלה שמגיעים קומפלט ומציעים לכם תבנית קבועה וורודה במיוחד שתעשה אתכם הכי מקוריים ודוברי אנגלית. מקוריים לפחות כמו כל זוג אחר שהוריד את התבנית הזאת ודוברי אנגלית בצורה הכי לבנטינית שיכולה להיות. לא משנה באיזו שיטה מדובר, זה עדיין עלוב ומיותר. בכל אתר כזה יהיה תמיד לינק לאיבנט החתונה בפייסבוק (שזאת עליבות מסוג אחר לגמרי). לעתים יצורף לינק לחשבונות האינסטגרם של הזוג, או בקשה לשים האשטג ייחודי בכל תמונה שנוגעת לחתונה. אופציה נוספת היא לשונית בה תוכלו לקרוא את סיפור חייו של הזוג מהרגע הקסום בו הכירו בזכות טוויטר ועד לדף ההשראות לחתונה בפינטרסט. כי שוב – מדובר בזוג מתקדם ומגניב. בהחלט רומנטי. (איילת פרינג) "צליל מכוון" בכניסה לחופה כן, אנחנו יודעים. את חיכית לטבעת הזאת בערך מהדייט השלישי. בזמן שהוא היה מבולבל ולא בטוח, את האמנת בשביל שניים שיבוא יום ותוכלו להתלבט אם לעבור ביחד לראשון לציון או לפתח תקווה. ואז, יום אחד, אחרי שנים של לחץ רב מערכתי מצידך וחוסר סגירות כללית מצידו, הוא נסגר על עצמו וכרע ברך. מה שנקרא, סוף סוף שלח לך צליל מכוון. הסיפור הזה קורה לטובות ביותר, והן כולן מרגישות שהשיר שמבטא הכי טוב את הסיפור הנדיר והחד פעמי של זוגיותם הכה מיוחדת, הוא "צליל מכוון" של יצחק קלפטר. ולכן זה כנראה שיר החופה הלעוס ביותר במחוזותינו (בתחרות צמודה עם "מתחת לשמיים" ו"כי את מה שלהב שלי בחר", אבל זה כבר סיפור אחר). "צליל מכוון" מזכיר יותר מהכל עד כמה חתונות הפכו לשבלונות לא מחוברות לרגש, וזו הסיבה למיאוס שאוחז במי ששוב רואה זוג אותו הוא מכיר הכרות שטחית-עד-בינונית צועד בין נחילי האורחים לצלילי השיר הזה דווקא. כבר היינו בתמונה הזאת בדיוק, לפחות שלוש פעמים בעונת החתונות הזאת בלבד, ועכשיו קצת בא לנו להקיא מרוב קיטש.  עדיף לשמוע ביוטיוב. צליל מכוון:

That's a wrap: סרטוני חתונה בלב כל ה"לעשות שמח" לזוג הצעיר, לפתע המוזיקה דועכת, התאורה מתחזקת, וזוג כסאות מובאים למרכז הרחבה. זה הזמן של החברים to shine, כי הם הכינו סרט. הרעיון לכשעצמו חמוד מאוד, אבל הביצוע, אפעס, לוקח לכם רבע שעה מהחיים על משחק גרוע במיוחד, גברים בפאות בלונדיניות, מצלמה רועדת, סאונד חלש עד לא קיים ותחושה שלמרות שאתם נושקים לגיל 30, חזרתם לטקס סיום י"ב. כל כך הרבה כסף נשפך על כל מה שקשור, אפילו בעקיפין, לחתונות, אז למה לעזאזל אתם מרשים לעצמכם לחפף בסרטונים? אני קוראת לכל המתכננים, הצלמים, כותבי התסריטים, חובשי הפאות וכל מי שלוקח חלק בפיאסקו הזה – אם זה מוקרן מול האורחים, תשקיעו. תיצרו מוצר מרגש לחתן ולכלה ובשם אלוהים, מהנה לאורחים. (טלי קושניר)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ