תרים ת'שקית, זבל: מירי חנוך מתנקה

בארץ שסועה שתושביה מסוסכסים ביניהם ועם כל מי שגובל בארצם, בעיר מוכת זיהום אוויר, צפופה ומשוגעת, היה פעם ים. למירי חנוך נמאס שאתם מלכלכים אותו. פרויקט מיוחד

מירי חנוך, פרויקט סיכום שנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מירי חנוך, פרויקט סיכום שנה

זה הולך להיות טקסט כמו פעם, בעידן שהפרינט היה נכס תרבותי ופוליטי, כזה שאפשר לעבור אתו קירות, להבקיע סל גם אם אתה נמוך וחלש, רק בזכות הצדק, וכושר הביטוי. אני לא מתה על ״העץ הנדיב״ כי הוא דידאקטי ומעורר אשמה, אבל המשל על הילד שגדל בצל העץ ואוכל מפירותיו ואז משתמש בו עד כלות, מתאים מדי מכדי לא להזכיר אותו. בארץ שסועה שתושביה מסוסכסים ביניהם ועם כל מי שגובל בארצם, בעיר מוכת זיהום אוויר, צפופה ומשוגעת, היה פעם ים. לא משנה כמה היו התושבים תשושים ממלחמת הקיום בכל החזיתות שבהם היא מתנהלת, היה להם תמיד לאן לברוח. התלמידים נמלטו אליו מבית הספר, הקריירסטים מהמירוץ, התינוקות מהבתים הצפופים, ההומלסים מצאו בו מקלט, כלבים שאיבדו בעלים, בעלים שאיבדו הכל, זוגות ברגעי אושר או משבר, זקנים, מתעמלים, הרוצים ברגע שקט ובהיה להתערסל בגלים ולהתכרבל בחול, הוא תמיד היה שם נדיב וכחול, וכבר בפסיעה הטובענית הראשונה היה מתקבל אות רך של נחמה, צורת הרגל, שדר למוח, שעוד יש מפרש לבן באופק. » ראש השנה 2013 - כל הכתבותקאט, חוץ, שפת הים, בוקר יום ראשון.

על החוף מתגלגלים עם הרוח הקלה בקבוקי שתיה משפחתיים. ייצוג שווה כמעט לפאנטה, קוקה קולה, נסטי. לידם נגוסים תירסים, לידם קליפות אבטיח ובתווך שקיות על שקיות תכולות, ורודות, שקופות, עם סמלי סופרמרקטים מכל רחבי גוש דן, חלק גם בצרפתית וחלק בערבית, וכוסות חד פעמיות ובקבוקי בירה ריקים, שניצל רטוב, קופסאות סיגריות, בדלים, וקבוצת שחורים קוטפת את הזבל הזה לתוך שקית של העירייה. תיכף יבוא טרקטור גדול וייקח את ערימות האשפה ובערב היא תשוב ותהיה שם, כאילו הזיעו עשרות בני אדם כדי לנקות את זוהמת הבוקר. הים מנסה לנשום אבל אי אפשר, חסר אונים הוא בולע עוד ועוד אשפה. אני יוצאת להליכת ערב, מפלסת את צעדי בין המכים במטקות לבועטים בכדור לצווחים: שירן בואי הנה מיד. ערימות אשפה, תלוליות של זבל משובצות בכל מה שיש לחברת השפע להציע. ובאי החוף יושבים בתוך הזבל הזה כאילו אין דבר טבעי יותר מלשבת בתוך הזבל שהיה פעם חוף הים. מי שאין לו בעיה עם זה הוא כנראה סוג של פסולת אנושית, כי אני לא מצליחה להבין מה כל כך מסובך בלקפל את קילוגרם הזבל שייצרת לתוך שקית שתמיד נמצאת בין החפצים שהלכו לים, אחרת לא היו שם כל כך הרבה שקיות. העירייה עיוורת חירשת אילמת לתופעה הזו, כאילו יש לנו ים ספייר כשזה ייחנק, יזוהם סופית וייגמר.

למה ללכלך? חוף הצוק (צילום: מוטי מילרוד)

הפקחים, לבושים בכתום הוא השחור החדש, עוזבים הרבה לפני שהמתרחצים והמלכלכים עוזבים, כנראה שאף אחד מהעירייה לא ביקר בים, או שאולי חושבים שם שכיף לדרוך על זכוכיות ולשחות בחברת חיתול מצחין וביסלי גריל. הפיתרון של העירייה הוא פיתרון של הורים עשירים לילדים רקובים, בבוקר ייצאו המון השחורים ומעט הלבנים ויאספו את מה שאלה מאתמול פיזרו. אם זה היה ילד בווילה שזורק תחתונים על הרצפה כי העוזרת תרים, היינו אומרים שזה פשוט חינוך רע, רקבון. אם היו משיתים קנס של אלף שקל למי שמזהם - מעט מאוד היו לוקחים את הסיכון, כך נלחמו למען חנייה מסודרת אז שיילחמו למען ים נקי, בשפה היחידה שמבינים פה פחד וכסף, להכות את הזבל של חברת הצריכה באותם אמצעים עצמם. עצוב לי שזה מה שאני מספידה ובאמת שיש תחרות יפה למי להקים קודם סוכת אבלים, אבל נדמה לי שאם מתחילים מזה שהחיים בזבל, יש לאן להתקדם.ובנימה אופטימית אני מקווה שחתולי הרחוב יהפכו למסורסים ומעוקרים ויקבלו מהעירייה תחנות ריענון שתיה ואוכל כדי שאלה שישנם כבר יחיו חיים של כבוד ולא יקשטו כלוגו את האי-זבל, הלו, הם אוכלים מהפחים לא כי הם מעדיפים את זה, אלא כי אין להם ברירה והבטן מקרקרת. שגגות העיר, דונאמים ריקים של נדל"ן קודח בשמש יהפכו לירוקים, גינות ירק ופרחים יעשו כאן המון חמצן וקרירות וצל ובידוד ואם אני נשמעת ירוקה מתמיד אז זה בצדק, נהייתי ירוקה מלהתבונן בצילומי ערים בעולם שכבר הפנימו את הדבר הפשוט הזה. אני מצרפת לצרור הירוק הזה גם תקווה שהעיר הלבנה והעיר השחורה יהפכו למוקה, שתיכחד הגזענות בכל צורותיה. הייתי רוצה לבקש גם שלום אבל נגמרו לי בדיוק המילים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ