שרת מלחמה: הנדלמן סמית נגד לימור לבנת

שר התרבות שלנו צריך להיות איש ספר ואדם סקרן, אדם שלא מפחד מיצירה תרבותית הרחוקה מהשקפת עולמו הפרטית, אדם שביכולתו להכיל את האחר. אבל אנחנו קיבלנו את לימור לבנת. פרויקט מיוחד

איתמר הנדלמן סמית, פרויקט סיכום שנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איתמר הנדלמן סמית, פרויקט סיכום שנה

לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, היא אחד האסונות התרבותיים הגדולים של התרבות הישראלית. לימור לבנת כשרת תרבות זו תאונה. צירוף המלים הזה, לימור לבנת ושרת תרבות, הוא צירוף מלים בלתי אפשרי. למה? כי לבנת ותרבות זה אוקסימורון. דבר והיפוכו.מהי תרבות? האנתרופולוג הבריטי אדוארד טיילור: "תרבות היא אותה שלמות מורכבת הכוללת את הידע, האמונות, יצירות האמנות, החוק, המוסר, המנהגים ושאר הכישורים וההרגלים הנרכשים על ידי האדם השייך לחברה". כלומר, תרבות ראשיתה בסקרנות (הרצון לרכוש ידע) ובידיעה. מה יודעת שרת התרבות על ענייני תרבות? מה הם כישוריה? במה מתבטאת סקרנותה?

» לנו סגרו את הפרינט, ולכם? פרויקט מיוחד» ניצן הורוביץ מבכה את גסיסת המקומונים» למירי חנוך נמאס מהלכלוך בחופים» רות סירקיס מתחננת: חזרו לשפה העברית» מיה בנגל נפרדת מהיהודי האחרון» יאיר רוה התבאס על גיבורי העל שר תרבות לא חייב להיות אמן בעצמו. למען האמת, יוצר שלוקח על עצמו תפקיד כזה, קומיסרי במהותו, מיד נחשד אצלי כמשת"פ של השיטה, של הממסד. אמן או יוצר, בהגדרה, לא יכול להיות משת"פ של השיטה (ומכאן סירובם של כמה וכמה אישים היסטוריים, מסארטר ועד מחמוד דרוויש, שסירבו בכל תוקף לתפקידים זהים ו\או לעצם קבלת כיבוד או פרס כלשהו מהממסד). אבל, מן הראוי, ששר התרבות יהיה איש ספר ואדם סקרן. כלומר, אדם שלא מפחד מיצירה תרבותית הרחוקה מהשקפת עולמו הפרטית. אדם שביכולתו להכיל את האחר.

קורא לא צריך להיות רביזיוניסט-מקסימליסטי, איש ימין קיצוני, כדי לאהוב את שירתו של אורי צבי גרינברג או להיות כנעני כדי לאהוב שירתו של יונתן רטוש. בטח ובטח שלא צריך להיות אנטישמי פרו-נאצי כדי לקרוא וליהנות מלואי פרידנן סלין ולא צריך להיות איש פת"ח כדי לאהוב את שירתו של דרוויש וכן הלאה. בבואנו לבחון יצירת אמנות ישנו צורך ברור, כמעט מובן מאליו, להפריד בין היוצר למעשה יצירתו. אצל לימור לבנת ההבחנות הללו לא קיימות.

זקוקים להגנה. שומרי הסף (מתוך הסרט - צילום יח"צ)

באיזה סוג של מדינות דורש שר התרבות לפטר שחקן מהצגה (מוחמד בכרי. תיאטרון צוותא) בגלל שלא הסכים עם דעותיו (וזאת לאחר שביהמ"ש פסק שסרטו של בכרי, "ג'נין ג'נין" אינו בבחינת לשון הרע על צה"ל)? באיזה סוג של משטרים מעניקים פרסים ליוצרים ויצירות שתפקידם להאדיר את המשטר (פרס היצירה הציונית)? ובאיזה סוג של מדינות מאיימים על יוצרים המביעים את דעותיהם הפוליטיות (תגובת ללבנת לחרם השחקנים על בית התרבות באריאל)? אבל, כשיוצרים מעמידים בפני החברה הישראלית מראה קשה (שומרי הסף, חמש מצלמות שבורות), לבנת קוראת להחרמתם. הפוליטיקה של לבנת היא פוליטיקה של "מיניסטריון האמת" האורווליאני. של הפחדה, של איומים וסילוף האמת. פוליטיקה של "אם תרצו". אבל מה אכפת לי? אני בכלל מחכה ליציאתו לאקרנים של ״לוויה בצהריים״ סרטו החדש של אדם סנדרסון על פי ישעיהו קורן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ