עוד אבן על הקבר: כשקניוקים מתים

אם יום אחד תהייה פה בכל זאת מדינה מתוקנת, ותלמידי כיתה יו"ד יקדישו סמסטר בלימודי אזרחות ל"תש"ח", אז נוכל ״לגייר״ אותם, ואת הציונות להחזיר בשאלה. מיה בנגל נפרדת מיורם קניוק, הסופר שנתן לנו להציץ לנפש הפגועה שלנו כעם. פרויקט מיוחד

מיה בנגל, פרויקט סיכום שנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיה בנגל, פרויקט סיכום שנה

יורם קניוק מת. אירוע מחורבן. כן נכון, כולם מתים בסוף, אבל כשהוא מת, זה הרגיש כמו עוד אבן כבדה על הקבר הזה של רבין בתוכי. אהבתי את קניוק דרך ספריו. הם רבים וטובים. אבל תש"ח, הו תש״ח. ספר שנכתב בכישרון הספרותי הבלתי נסלח של קניוק. אבל לא רק שם כוחו. "תש"ח" הוא מניפסט. לא מניפסט קלאסי כזה שקורא לעשות כך וכך או שמנסח עקרונות של אני מאמין. "תש"ח" הוא הדבר הכי קרוב ל"אלטנוילנד 2.0", גרסת המציאות של החזון הגדול ההוא, המפוקחת, הבוגרת, המכירה במגבלות כוחה והופכת את האוטופיה ההיא למציאות אפשרית וסבירה.

» ניצן הורוביץ מבכה את גסיסת המקומונים» למירי חנוך נמאס מהלכלוך בחופים» לימור לבנת: שרת התרבות או שרת מלחמה?» אבנר ברנהיימר התאכזב מעוזי וייל » רות סירקיס מתחננת: חזרו לשפה העברית» יאיר רוה התבאס על גיבורי העל

תש"ח לכאורה מספר על מלחמת השחרור, על הילדים מתל אביב ודגניה, על הבחורים מחיפה ומנהלל, שבחודשים עקובים מדם הקימו לנו מדינה והפכו לגברים המסוקסים מהקנון המכונן של העם הזה. אבל למעשה הוא מספר את סיפורה של הציונות. החלום הגדול ושברו. מספר על השנה ההיא, המכרעת, אך מתכוון לששים וחמש שבאו אחריה. שם זה התחיל, ועד היום זה לא נגמר. יפי הבלורית והתואר של קניוק הם "חורנים", וקרבות הגבורה הם יומיים-שלושה של פחד מוות שנפלו פתאומית על שגרתם של בני-אדם צעירים שפשוט היו שם. ככה, בפשטות מצמררת, ובלי יפיוף "מטעם", קניוק לוקח אותנו - אלה שנולדו עשרות שנים אחרי, מפוצצים באתוס ההירואי של המלחמה - למסע בתוך הנפש הפגועה שלנו כעם. מספיק לקרוא את פסקת הפתיחה כדי להבין שכמו שנכנסנו כבר לא נצא.

אך כאמור, זו לא רק המלחמה, אלא חייו של העם הזה. ולא, כשמדובר בקניוק ממש אין צורך להוסיף "שכמה טוב שהוא כזה". הוא פשוט כזה. הראיה הזו שלו, החדה, המפוקחת והמתריסה מצליחה לנסח את התשובה לדילמה הלאומית הקיומית שלנו, שנקרעת (וקורעת) בין הציונות הלאומנית לפוסט-ציונות: קניוק מציע לנו את הריאל-ציונות. זו שלא מתביישת בערכיה ובמטרותיה, לא מבקשת לשכתב את העבר וההווה, לא כופה את עצמה ולא מחנכת מחדש, אלא כזו שמזמינה את מי שמסוגל ורוצה להצטרף. וממי שעולה על העגלה היא תובעת: יושר, מצפון ולומר אמת. מבחינת קניוק זה מספיק, גם מבחינתי. קניוק מת. לא נפטר - מת. כי מי שלא מכיר בנכד שלו, לא ראוי לו. תכלס. מיהו יהודי זה לא רבנים יגידו. וגם לא מיהו ציוני. הציונות היא לא דתית. רק שפשוט הרבה זמן אפשרנו מתוך חולשה ופחד לאמונה ולשליחיה הקולניים ושטופי המוח להשתלט עליה, לספח ולכבוש, לעקם ולעוות אותה. הציונות היא חילונית ודמוקרטית וסובלנית וליברלית ופלורליסטית. אז אם יום אחד, אולי בטעות, תהייה פה בכל זאת מדינה מתוקנת, ותלמידי כיתה יו"ד יקדישו סמסטר בלימודי אזרחות ל"תש"ח", אז נוכל ״לגייר״ אותם, ואת הציונות להחזיר בשאלה. או במילותיו של קניוק: ״ופתאום בא לי החשק להראות לחרא הקטן מי כאן הר הבית בידינו."

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ