אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעורב ירושלמי: סיבוב בברים המשותפים ליהודים וערבים

ירושלים עוד מחולקת, אבל חיי הלילה שלה פחות. יובל בן עמי יצא לדרינק עם פריס הילטון הפלסטיני, לסיבוב בברים של שייח ג’ראח ולבירה בפאב הפלסטיני הראשון במערב ירושלים

תגובות

פרויקט ירושלים מיוחד:» המקומות הכי שווים בירושלים» המקומות הכי ירושלמים בתל אביב» כך כבשה ירושלים את התייר התל אביבי

בתחילת שנות ה־90 העיר העתיקה בירושלים הציעה לבליינים המקומיים שתי אופציות: לקשקש עם תרמילאים אירופים בבר טבסקו, מין מרתף רחב עם בירה גולדסטאר בבקבוקים (טרם בוקבק אז הבקבוק הראשון של בירה טייבה); או לשבת בכיכר מוריסטאן עם בקבוקי בירה מהקיוסק ברחוב יפו ולקשקש בלי תרמילאים אירופים. השבוע, בטיול לילי בעיר העתיקה, נרשמו שני השינויים ההיסטוריים הבאים: 1. הבר טבסקו, והאכסניה הצומחת מעליו, נקראים עכשיו “חברון”. אלכוהול אאוט, אסלאם אין. 2. לאורך מעקה המרפסת של בית הקפה במוריסטאן מתוח דגל ישראל. המתנחלים תפסו את מקומו של האיש הנחמד עם הגלבייה שנהג לשבת בה בימים ההם, ומי יודע איפה הוא שותה תה עכשיו.

כיכר השוק ריקה, אבל דממת העיר העתיקה בלילה היא רק העמוד הראשון, הריק, של ספר מעניין ומורכב. דתית או לא, קדושה או לא, מסורתית או לא, ירושלים המזרחית היא עיר לא קטנה שעיניים רבות בעולם נשואות אליה. עיר צעירה שמייצרת תיאטרון פרינג’ בועט (כמו קבוצת אל חקוואתי המעולה), שיש בה תרבות בתי קפה חיה (כמו קפה אלדורדו) ושצמאה לחיי לילה. הצורך הזה יצר מערכת יחסים, לא חד צדדית, בינה לבין ירושלים המערבית. טיול של לילה בין שני חצאי ירושלים, עיר ששתי מערכות תחבורה שונות פועלות בה, שאת האשפה דואגת העירייה לפנות באופן סדיר רק מחצי ממנה ושחומות בלתי נראות אבל אדירות ניצבות בה, מגלה שאת האלכוהול היא דווקא שותה מתוך אותו בקבוק.

תאומים. האוגנדה (צילום: אורן זיו)בר שאוחד לו יחדיו מזרח ירושלים הולידה לפחות בליין מפורסם אחד: מוסטפא עלמי, יבואן צעיר של סיגריות וטבק. לפני כמה שנים הצטרף רועי צ’יקי ארד אל עלמי לשורה של מסעות ליליים, שכללו מסיבת קוקטייל בקונסוליה הבריטית, סיבובי ברים ברחבי ירושלים וערב היפ הופ ומטאל פלסטיני אחד במועדון הצנובר ברמאללה. אז כינה ארד את עלמי “פריס הילטון הפלסטיני”.

עלמי חש מבוכה מסוימת מהתואר הזה, שמתעלם מצדדים רציניים ואלגנטיים יותר באישיותו. מנגד, הוא מבין את המטרה של ארד: להאניש את הפלסטיני בעיני הקורא העברי, כך שיבין שיש בו גם משהו תל אביבי. לפוקדי הברים והמועדונים המוצלחים באמת במערב העיר, וספציפית ההיפסטרים והלהט”בים שבהם, זה לא עניין חדש. ערבית אפשר היה תמיד לשמוע באוגנדה ובסטארדאסט, בשושן (בימינו המקווה) ובמיטב מסיבות הבית.

אבל לא רק בליינים דוברי ערבית מעדיפים את מערב העיר, אלא גם ברים ערביים. לפני כשנה פתח מוסא מזאריט, די.ג’יי ורואה חשבון, את הבר אל־ביר ברחוב אריסטובולוס. אל־ביר צמוד לאוגנדה, ונראה במידה רבה כמו התאום המהופך של שכנו. הממדים אותם ממדים (מינוס חדר ההופעות של האוגנדה), ורק הבר קבוע בקיר הכאילו לא נכון. הדמיון לא מקרי: אל־ביר הוקם בשיתוף פעולה עם האוגנדה. מזאריט עצמו אינו ירושלמי אלא נצרתי. האם הבר שפתח הוא פלסטיני? התפריט כתוב באנגלית ובערבית, תמונה של זינאדין זידאן (ערבי בינלאומי) תלויה על הקיר ובקבוק גדול של ערק סאבאט מבית לחם ניצב מעל ראשה של הברמנית היהודייה (שוויצרית חצי ישראלית שלומדת בבצלאל). בעצם, אל־ביר הוא בר ירושלמי שבאמת אוחד לו יחדיו. בימי ראשון מזאריט מנגן בו מוזיקה ערבית ומעורבת. מאוחר בלילה, בשעות שבהן המקום מלא, מצאתי את עצמי מגלגל שיחה עם עורך דין צעיר בשם מוחמד, כשהיפי בלונדיני עם פירסינג ושלפוחית קטנה קוטע אותנו מדי פעם, בדרכו אל השירותים ובחזרה.

תעלומת הדיפלומט הנעלם החלוקה למערב ולמזרח מחמיצה קהל נהנתני חשוב בירושלים: הזרים. מסיבות כיבושיות חייבות כל ארצות העולם לנהל את קשריהן עם הפלסטינים מקונסוליות היושבות בתחומי ירושלים. הייתם מצפים, אם כן, שבירתנו ובירתם הנצחית תהמה בלילות בני 20 פלוס ו־30 פלוס מרחבי העולם, ולא רק תלמידי ישיבה־לייט אמריקאים ותגליתניקים בני 17. אבל הזרים לרוב אינם מודעים לחיים במערב העיר, ורבים מהם מעדיפים להתנזר ממנה.

את מריון, פעילה הומניטרית צרפתייה, פגשתי לפני כמה שנים בבר המערתי של מלון אמריקן קולוני. הצעתי לה שניסע מערבה. היא אמרה לי שמעולם לא היתה במערב העיר, וגם אין לה עניין בכך. בסוף מריון הגיעה ישירות לתל אביב עם חברים, ללילה של מסיבה נהדרת בלופט בדרום העיר. האלכוהול היה חינם, המוזיקה מעולה, כולם רקדו בטירוף חוץ ממריון. לא קל לשכוח את העולם עם תל אביבים אחרי קלנדיה.

בימים כתיקונם, מריון ודומיה מפרנסים את רצועת הברים והמסעדות ברחוב שמעון הצדיק בשייח ג’ראח. ראשונה צצה שם המסעדה אסקדיניה (שסק בערבית), שאמנם מציעה בירה טובה מהחבית, אבל קשה לומר שהיא ממש בר. אחריה קם הבורדרליין, שבו תרבות השתייה נלקחת ברצינות רבה יותר, ובעקבותיו קמו ונפלו כמה ברים מתחרים באזור. כיום הבורדרליין הוא נקודת הציון של הסטריפ, ומדי ערב הוא מתמלא קהל מעורב של דוברי ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ודוברי עברית אקראיים שמתקבלים כאן יפה.

יש איזו אחווה של אנשי לילה שמתעלה על פערי שפה ותרבות, ומאוחר מאוד, אבל רק מאוחר מאוד, מוחלת גם על כמה מהכאבים. מצד שני, ממש באותה שעה מתגלה ירושלים גם במלוא פילוגה המפואר. רק לעתים מאוד נדירות ניתן להיתקל בבחורות ממזרח העיר שמבלות במערבה. בשנים האחרונות בכלל לא. הקהילה החרדית נעדרת כמובן מכל המקומות. דווקא בתל אביב מרבים טיפוסים חרדים (תימהונים בדרך כלל) לפקוד ברים, ודווקא בה קם קיוסק משיח ז”ל, מתוך שיתוף פעולה בין הקהילה ההיפסטרית לקהילה החב”דניקית. בעיר של מאה השערים, רגעים כאלה של חסד הם עדיין נדירים.

*#