טור עורכת: ברחוב הזנות הממוסדת

מאחורי החזות הגרמנית המהוגנת, ומאחורי הטענות התומכות (והגבריות) במיסוד הזנות, עומדת מציאות קשה, מעוררת פחד ואלימה

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זונות
את מי "התעשייה" הזאת נועדה לשרת? זונות בתל אביבצילום: ניר כפרי
טל לוין, עכבר העיר

48 שעות בפרנקפורט - זה כל מה שהצלחנו לגרד בשביל חופשה זוגית, נטולת ילדה. כל מי שיצא לחופשה בלי הילדים יודע שהתכנון הוא הנדסת אנוש במלוא תפארתה - הסבים, הדודה, רשימת הציוד לאריזה, הוראות ההפעלה והדאגה האינסופית. עד כדי כך אינסופית שהיא שלא משאירה הרבה מקום לתכנן את הטיול עצמו. לא שיש המון מה לתכנן ב-48 שעות של חופשת הורים צעירים, שכל מה שהם רוצים הוא פשוט לישון, לקום ולשתות קפה בשקט. 

» ההמבורגרים הכי טובים בתל אביב
» יובל סגל חולם להיות מציל
» המדריך המלא לפסטיבלים בחו"ל
» איך הייתה ארוחת הבוקר בלורנץ ומינץ?
» מבשלים לשבת: מרק קובה

וכך, רצה הגורל (ואתר בוקינג), שהמלון שהזמנו ישב מרחק יריקה ממה שאפשר לכנות רובע הזונות וההימורים של פרנקפורט. כך, במרכזה של עיר שהבניינים בה גבוהים ומבריקים, רחובותיה נקיים ופארקיה מוריקים ומרווחים, שוכן לו בלוק בניינים שבהם החיים הם הדבר הרחוק ביותר שאפשר לחשוב עליו כשמדמיינים את פרנקפורט. כך יצא, שבדרך למסעדת דגים שהומלצה לנו (כי משהו הספקנו לנסות לתכנן), עברנו לא רק במה שנראה כמו עיר אחרת אלא עולם אחר. הייתי אומרת פלנטה אחרת, אבל אסור להשוות וזה. 

הזנות בגרמניה ממוסדת מראשית שנות ה-2000. לפחות על הנייר היא חלומם (הרטוב כמובן) של כל הגברים הליברלים, שמתעקשים לטעון שאם זנות הייתה קיימת מאז ומעולם, היא כנראה תמשיך להתקיים. ואם כך, אז כבר מוטב לכולם שתהיה חוקית ומאורגנת. בצורה כזאת, הם טוענים, יהיה טוב יותר לכולם, וכמובן לזונות, שהופכות בתרחיש הזה ל"עובדות בתעשיית המין". הכל יהיה בסדר, נקי יותר, נעים יותר, טוב יותר אם רק נכניס את כל הסיפור הזה למסגרת המהוגנת של יחסי עובד מעביד. 

אלא שהליכה מהירה (מהירה מאוד) דרך גוש הבניינים במרכזה של העיר האירופאית הנקייה הזאת, מוכיחה ששום מיסוד ושום חוק לא יכולים ליפות את המציאות הקשה. שלטים דוגמת "ארוס האוס" ו"סקס-סינמה", מעטרים את חזיתות הבתים, שבחלונותיהם דולקים אורות צבעוניים. על המדרכות ישובים גברים, רובם ככולם נראים שיכורים, חלקם הגדול מסתובב במבט מאיים. ריח חזק של שתן נודף מהמדרכות, ובתי ההימורים מסביב פולטים אל הרחוב עוד מאותם גברים שיכורים. נשים בקושי תראו שם - הן כנראה מוחבאות מאחורי שלטי הניאון והחלונות המכוסים. מדי פעם תופיע אישה, רזה להחריד, שמתנדנדת ברחוב, ונראית לפני, אחרי או תוך כדי שימוש בסמים. 

כל זה, כמובן, רק החזית של המיסוד הזה. במרתפים, בחדרים הקטנים והצפופים, מאחורי וילונות ההצצה והחוקים המסודרים, חיות אלה שהמציאות הזאת חודרת (תרתי משמע) לגופן. אם במקרה תעשו טעות, ותקלעו לשם, גם באור יום אך במיוחד בשעות הערב, ואם במקרה אתן נשים, תבינו שאין שום דבר בטוח ומסודר בזנות ממוסדת. תחושת חוסר הביטחון, החרדה והגועל הקשה שמציפים אותך הם בלתי נסבלים. אלה הם לא חיים שאפשר לאחל לאף אחת, וזוהי אינה בוודאי הפנטזיה הליברלית על תעשיית מין. ובכלל, הביטוי הזה, תעשייה, הוא מבחיל כשלעצמו - שהרי צריך לשאול מה עושים כאן, מה מייצרים כאן, מי המכונה, מי מפעיל אותה ומי בסופו של דבר גורף את הכסף. 

הזנות, כך אוהבים להזכיר תומכיה, היא המקצוע הוותיק בעולם. ככזאת, אין טעם להילחם בה, אלא אפשר רק לנסות לארגן אותה, לנהל אותה ולשלוט עליה. אבל גם הגרמנים יודעים, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, שמיסוד הזנות אינו פותר או מקל על הנשים שנופלות קורבן לטרגדיה הזאת. הוא במקרה הטוב משרת את אותם גברים ליברלים, שכעת יש להם הצדקה ולגיטימציה לצאת מבניין הבנק הגבוה והמצוחצח שלהם, ללכת מרחק של 3 דקות, ולצלול לעולם שבו אין בני אדם - אלא רק כלים לשירותם וסיפוקם. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ