טור עורכת: לייב בלוגינג מטקס הגסיסה

הסיקור המרוגש מתהליך גסיסתו של אריאל שרון תפס את התקשורת מוכנה מדי. לו רק היה אפשר לסיים את הדבר הזה בכבוד, מבלי לבחוש ולדוש בכל צינור או קטטר

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

נכון לכתיבת שורות אלה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון עדיין חי. לפי כל הדיווחים מדובר במצב זמני בהחלט. עד כאן עובדות. הנה עוד עובדות, כפי שנמסרו במסיבת העיתונאים אתמול (חמישי) בבוקר על ידי מנהל בית החולים תל השומר - "אנחנו כבר עדים לעליות ומורדות למצבו הרפואי, אבל הוא חזר חזרה והתייצב. למרות זאת ביומיים האחרונים אנחנו צופים בירידה הדרגתית בתפקוד של מספר איברים קריטיים בגופו. הוא עדיין אצלנו מטופל, חשבנו שנכון יהיה לעדכן את התקשורת באשר לירידה במצבו. אנחנו מגדירים זאת כמצב קריטי, כאשר בהחלט נשקפת סכנה לחייו". עד כאן, כאמור, עובדות.

אבל כשאדם כמו אריאל שרון (או הרב עובדיה יוסף או אריק איינשטיין – טייק א-פיק) הולך לעולמו, העובדות הן הדבר הכי פחות מעניין בסיפור. במהלך כל חמישי הציפו את האינטרנט כותרות שמשחזרות את אותו לילה מה-4 בינואר 2006 שבו אושפז לאחר שבץ מוחי. כל עדכון סיפר למעשה את התוכן של קודמו, וככל שהייתה פחות אינפורמציה חדשה, כך התעקשו כלי התקשורת לייצר אותה. וכך, את הסיפור של סיקור חייו וגסיסתו של אריאל שרון אפשר לספר עוד לפני שהלך לעולמו. העלילה פשוטה – אדם מוכר, איש ציבור, איש תרבות מת. ה"חבצלת" המוכנה (כתבה הסוקרת את תולדות חייו של אדם) בוודאי מבעוד מועד נשלפת מהארכיון, עוברת שיופים והידוקים ומועלה בהקדם. לאחר מכן מתחילים התחקירנים לעוט על הקרובים – מעומרי וגלעד שרון, דרך דב וייסגלס וכלה ברענן גיסין. כולם יוזמנו לשבת בתוכנית הבוקר, ואז בתוכנית הבוקר המאוחרת ואז בשש עם, שבע בלי, לונדון וקירשנבאום, המהדורה המרכזית ואם ירצה השם גם בערוץ 24. במשך שתי יממות שלמות יופעל נוהל "גל פתוח", שבו יולאם כל שידור אפשרי לטובת הנושא. ואגב, הסיפורים שיסופרו במהלך כל הטרפת הזאת, כבר יהיו טבולים בנוסטלגיה עצובה, על משהו מארץ ישראל הישנה והטובה שאבד לנו.

משיכות השידור האינסופיות, שמתחילות במקרה הנוכחי כבר עוד בשלב קריסת המערכות, מוצאות את עצמן ללא מלל. הנה הוא מתדרדר! הנה הוא במצב קריטי! הנה ההידרדרות נמשכת! היא כבר הידרדרות רצינית! זה עניין של ימים! כל כך הרבה מילים בשביל לומר אותו דבר. לו רק היה אפשר לסיים את הדבר הזה בכבוד, מבלי לבחוש ולדוש בכל צינור או קטטר, ומבלי לעשות לייב בלוגינג מחדר ההמתנה.

בתזמון כמעט מושלם ארץ נהדרת חוזרת בסוף השבוע הזה. זוכרים? אותה ארץ נהדרת שסיפקה את אחד החיקויים הטובים של שרון בביצוע מריאנו אידלמן, ואת אחד החיקויים הבלתי נשכחים לפרופסור מור יוסף על ידי אסי כהן. אם יש משהו בדמותו של אריאל שרון ששווה להתרפק עליו הוא על כך שפעם חיקויים של פוליטיקאים היו מצחיקים אותנו. מטוביה צפיר, דרך החרצופים, ועד יצפאן, שרון היה אחד הפוליטיקאים שזכו לארסנל חיקויים מפואר. היום, כשארץ נהדרת עושים את ליברמן, את מירי רגב או אפילו את נתניהו – החיקויים האלה כבר לא מצחיקים, הם מפחידים, כי הפער בין הסאטירה למציאות הצטמצם. וכמו פקודה בלתי חוקית בעליל, גם החיקויים האלה "דוקרים את העין ומקוממים את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".