טור עורכת: אוהבים נשים? מה פתאום!

מאייל גולן לגורי אלפי, ממארק צוקרברג לטוקבקיסטים, השבוע הוכיח שאנחנו יותר נהנים להתלהם מאשר להגן על נשים, והרבה יותר נהנים לעשות מזה סרטון לפרופיל האישי

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

אם היה נוחת חייזר בישראל בשבוע האחרון, הוא היה מוצא הרבה אנשים כועסים. מה זה כועסים? זועמים כאילו אין מחר. וכל הזעם הזה, כמעט כולו, מופנה כלפי אנשים שהציבור תופס אותם כמי שפגעו בנשים. פרשת אייל גולן שנסגרה השבוע, הייתה יכולה להיסגר בקול ענות חלושה, אלמלא החליטו הזמר ומקורביו לפרסם את מכתב האני מאשים שלהם. בין השורות, שכבר נדונו לעייפה, התגלה - לא קורבן אומלל של מתקפה תקשורתית - אלא אדרבא, איש רב כוח, שלא מבין על מה המהומה. הוא הרי בכלל רצה אבא. קצת כמו יח"צנו רני רהב, גם גולן כנראה חושב שככל שיצעק חזק יותר, כך הוא צודק יותר.

הפרשה השנייה הייתה כמובן זאת של מצב האומה, ובה הועלה סרטון בו נצפה גורי אלפי כשהוא מתאר מסיבה בה השתתף, ואליה הגיע חשפנית. הסיפור שהצחיק את אלפי ואת חברי הפאנל, לא כל כך שעשע את צופי התוכנית ושאר עוברי אורח בפייסבוק. תוך שעות הפך הסיפור לפרשה, ליאור שליין התנצל, אלפי התנצל ועכשיו מנסים הגולשים להחליט האם הם מקבלים את ההתנצלות.

על הדרך פורסמה השבוע היוזמה של ח"כ מיכל רוזין, לחבור לאיגוד הברים על מנת לעצור את תופעת השימוש בסם האונס. כחלק מהיוזמה אמורים גם מאבטחים וברמנים לעבור סדנה, שתעזור להם לזהות את הסימנים ולעצור את מי שצריך בזמן אמת. הניחוש שלי הוא שעל היוזמה של מיכל רוזין לא שמעתם בפייסבוק. למעשה, סביר שרבים מהאנשים לא יודעים אפילו לאיזו מפלגה היא משתייכת. אבל אולי להבדיל משתי הפרשות המוזכרות למעלה, היוזמה של רוזין היא הארוע היחיד השבוע שבאמת התעניין בשלומן, כבודן ובשוויון של נשים. בשני המקרים האחרים, לא הצד הפוגע ולא הצד המתלהם, באמת התעניין באופן שבו נשים מרגישות. מדיון רציני, מעמיק ויעיל במעמד האישה, התגלגלו שני הסיפורים לכדי מדורה בוערת, שיותר משנהנו להבין מה בוער בה, נהנו לזרוק אליה עוד ועוד עצים.

במקרה של שוויון נשים, למרבה הצער, הופך הדיון לסוער רק כאשר מדובר בגברים מפורסמים (או נשים מפורסמות), שפגעו באיזשהו אופן במגדר הזה. הרי כאשר (למשל) מתה זונה נרקומנית בתחנה המרכזית, אחרי שנים של סבל, אין הרבה מזדעקים. כאשר מדווחת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כל שנה על הפערים בשכר בין נשים לגברים, לא מתפתח שיח ער ורב משתתפים. אבל המפורסמים, נו, אנחנו מאוד אוהבים לדבר על מפורסמים, אנחנו אוהבים לראות אותם נופלים ואחר כך להכתיר אותם שוב. לכן, גם כשהפרשה שלהם הייתה יכולה להיות מטופלת בצורה נכונה ולא עלינו חינוכית יותר, היא נותרת בסוף היום אסופה של טוקבקים.

במלאת 10 שנים לפייסבוק, יש למארק צוקרברג הרבה במה להתגאות. הנה, תראו איך כולנו בלי להתבלבל עשינו לעצמנו סרט סיכום קטן, שמקדם את מיטב הרגעים של חיינו, כלומר את מיטב הרגעים כפי שהופיעו בפייסבוק. כך, הקליפ הקצר שאמור לייצג אותנו, מייצג למעשה אותנו-בפייסבוק. ואחרי עשור שבו אנחנו עסוקים באופן אובסיסיבי בייצוג הזה, בעצם לא בטוח האם בכלל אפשר להפריד בין הפרופיל ובין מי שמאחוריו. שתי הפרשות האחרונות הן ביטוי מובהק של הערבוב הזה - ראשית כי העובדות הופכות להיות הדבר המשני, ושנית כי הדיבור מייצר את השערוריה הרבה יותר מאשר היא מעוררת אותו. העיקר שבסוף אפשר לחבר להכל מוזיקה נעימה, להסתכל בנחת ולהגיד - זאת הייתה השנה שלי בפייסבוק.