הבית של דפני: מי גונב לנו את יפו?

בעוד 20 שנה העיר הזאת תדחוק את כולנו לבת ים ותעמוד ריקה, מלאה בדירות רפאים ובמשרדים של מפעלי היי טק בינלאומיים, שמתמלאים פעם ברבעון. דפני ליף בטור ראשון לעכבר העיר, על העתיד העגום של יפו

דפני ליף, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דפני ליף, עכבר העיר

אני יושבת מול מסך המחשב וחושבת על מה לכתוב את הטור הראשון לעכבר העיר. יושבת ומהרהרת ומסתכלת מסביב, רואה את השלט "למכירה" נתלה על עוד דירה משופצת בשכונת נגה. עברתי ליפו לפני שנה וחצי, פלוס מינוס, הספקתי לעבור פעמיים, ולחזור לגור עם שותפים בתחילת שכונת עג'מי. אני חיה באזור שיש בו עניים ועשירים על אותה הבלטה ממש. יש כאן תנופת בנייה שמבשרת כבר עכשיו שהאזור בו אני גרה הולך להשתנות מקצה לקצה. לחיות ביפו בתקופה הזו מאפשר לראות את הדורסניות של הכסף שנכנס לאזור באופן מובהק. בעלי העסקים בעד, התושבים נגד, הנוף העירוני משתנה, מישהו שם על המנופים בלוני ענק של דובים כדי להסוות את הגסות בנוף של השכונה.

לכל מי ששוכר כאן ברור שזאת שאלה של זמן. שאלה של זמן עד שנצטרך לארוז ולחפש מקום אחר. לא רק בגלל שהשכירות תעלה, אלא גם בגלל שהשכונות שבהן בחרנו לגור הולכות להשתנות, לשנות סגנון והלך רוח. מי שיש לו כסף רב בטוח מסתכל על מי שחי בפחות אמצעים וחושב "מסכן, איך הוא חי, למה בדירה יד שנייה ולא בדירה משופצת". כאן יש פספוס: מי שעובר למקום עושה זאת מתוך רצון להיות חלק ממנו. יש מי שמעדיף דירות ישנות יותר מאשר בנייה אנאלית של כוורות מגורים. דרך הטבע

אני לוקחת רגע ומקריאה את שתי הפסקאות לאחת השכנות, זו שאני יושבת איתה בבוקר לקרוא עיתון ולפתור תשחץ. אני שואלת אותה "נו, מה את חושבת?, מספיק טוב בשביל פתיחה של הטור?". היא מסתכלת עלי ואומרת -"זה אחלה. אבל זה בייחוד נורא עצוב. מפחיד אפילו". "מה מפחיד?", אני שואלת אותה, והיא עונה לי בעצב - "אני לא רוצה שהשכונה תתפרק".

זוהי הדורסנות של הג'נדריפיקציה. כסף נכנס, מחירים עולים, על חשבון מי שכבר כאן והשכונה, הקהילה שנבנתה בהדרגה מתפרקת. אנשים מתפזרים, נאלצים להרכיב מרחב מוכר ובטוח מחדש. להכיר שוב אנשים, למצוא את עצמם ולייצר לעצמם תחושת שייכות בעוד מקום. יש מי שיגיד שזוהי דרך הטבע, אבל בחיאת, הטבע האנושי נקבע בשלב זה על ידי הסביבה, על ידי ההתניות התרבותיות והכלכליות שלו. הדבר המתסכל ביותר בהתפרקות השכונה שמתקרבת עם כל מנוף וכל קומה חדשה שנבנית באזור שלנו, הוא שזה לא עתיד להשתנות. גם כשנאלץ לעבור נשלם שכירות, נבחר מקום שיתאים לאורח החיים שמתאים לנו, ונחכה לתנופת הבנייה הראשונה שתאותת לנו שהסוף מתקרב. הסוף מתקרב. שכונת עג'מי ביפו (צילום: דניאל בר און)

קומה מתחתי בבניין בו אני גרה מתגוררת בעלת הבית שלי עם אחותה, שתיהן ערביות יפואיות שגדלו בשכונה כל חייהן. המזל שלהן הוא שהן קנו את הדירה של הדיור הציבורי לפני שנים, אותן יותר קשה להזיז. מהמרפסת שלי אני יכולה לראות את החצרות של השכנים. העשירים בנו מבצר ומי שגר כאן כמה דורות מסתפק בעץ לימון וכמה כיסאות פלסטיק שעליהן אפשר לארח משפחה ביום שבת או ראשון (תלוי במסורת). דרך לעשירים בלבד

הכניסה לשכונה הזו היא קונפליקטואלית. ברור לי שגם אני היגרתי פנימה למרחב שהיו לו חוקים אחרים לפני כן. כמו השיחה שניהלתי בבית הקפה עכשיו עם אחת משכנותי, כך בטח גם ותיקי השכונה מנהלים את השיחות האלו בעצמם במרחב הקהילתי שלהם. ובינתיים יושבים ברגעים אלו באיזה משרד אנשים בחליפות ועושים את העבודה שלהם, חושבים איך להקים פרוייקטים יוקרתיים שיניבו רווח, שיאפשרו להם את אורח החיים שהם רוצים. בכל מחיר. הרי, כשיש כסף ועצמה וקשרים, אפשר לבטח את סגנון החיים ולא משנה שזה על חשבון מישהו אחר.

אני לא רוצה לעזוב את האזור בו אני גרה, כמוני גם שאר האנשים שגרים כאן. התשובה "ככה זה" היא תמיד תשובה קלה, וככל שיוקר המחייה עולה והשכירות עולה, והכסף הפנוי בסוף החודש הופך למדומיין, התשובה "ככה זה" הופכת להיות מכעיסה ומתריסה. קל להגיד "ככה זה" כשיש אינטרס שיהיה כך. אבל בעוד 20 שנה העיר תל אביב תדחוק את כולנו לבת ים ותעמוד ריקה, מלאה בדירות רפאים ובמשרדים של מפעלי היי טק בינלאומיים, שמתמלאים פעם ברבעון. וכל מה שהופך את המקום הזה למעניין, לחי, למלא חיוניות, יתרוקן מרוח וממעט ההטרוגניות שעוד נותרה בו. הנוף העתיק מסתיר את מגדלי הנדל"ן. נמל יפו (צילום: דודו בכר)

יש שיגידו שהבנייה וההתחדשות העירונית היא חיובית, יש שיגידו שהיא שורש כל הרע. יש שיגידו שאפשר לשנות את המהלך הקבוע ויש שיגידו שאי אפשר. אבל בינתיים עוד ועוד אנשים אורזים ועוברים. אורזים ופורקים מחדש ולאט לאט מפסידים את המרחב לו הם קוראים בית. לא בית שנקנה, אלא בית שנרכש, בית שהוא תחושת השייכות לסביבה, לאנשים. וביום שישי בבוקר, מי שילך בנמל יפו, יראה את ראש העיר יושב ובולס בתאווה עם חבריו מכל טוב, נהנה מהמרכז התיירותי ומהעושר שהולך ומקיף את האזור הזה ומעליו בלון צהוב בצורה של דובי מחבק מנוף וברחוב ליד שלושה וואנים של הובלות מפנים אנשים שעוברים דירה, ככה זה.