זהירות, פרסומות תוקפות

אייטמים ממומנים, שלטי חוצות, ג'ינגלים, סרטונים ויראליים, פרזנטורים, כתבות שיווקיות - דפני ליף ניסתה לעבור יום אחד ללא פרסומות

דפני ליף, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דפני ליף, עכבר העיר

לפני כמה ימים החלטתי לנסות וללכת ברחבי תל אביב בלי להישיר מבט לעבר שום פרסומת מכל סוג שהוא. זו הייתה משימה קשה, רוב הזמן הסתכלתי על הצעדים שלי, ומדי פעם בדקתי שאני לא שניה מלהתנגש ברכב או אופניים או הורים עם עגלה. כשהגעתי ליעד, נשמתי לרווחה. אני לא יודעת כמה זמן הלכתי ברחוב בלי לעוף מיליון פעם למיליון מסרים שדוחפים לי בכל פינה. יש משהו בפרסומות האלו שרק הולכות וכובשות את המרחב הציבורי, שהוא לא פחות מאלים. ראית את התמונה? זהו, עכשיו זה אצלך, צרוב על הכונן שגם ככה מתמלא בנתונים וגירויים כל הזמן. אחר כך חזרתי הביתה בזמן השקיעה. התבוננתי לשמים, אבל כבר מזמן לא רואים רק שמים בתל אביב. את השמים חותכים בנייני משרדים גבוהים שהפכו לחלק מהנוף האורבני, אבל עכשיו יש עליהם סמלים ולוגואים של חברות גדולות, בנקים בייחוד. ברור, בגלל שהכוונה שלי כשאני מרימה מבט לרקיע היא בעצם להיזכר בריביות על המינוס שלי בבנק. כשהגעתי הביתה נכנסתי כהרגלי לפייסבוק, לבדוק מה קורה. בין כמה סטטוסים של חברים, עולות פרסומות לדברים שביניהם לביני בדרך כלל אין קשר. אחר כך, כחלק מהטקס הקבוע של סוף היום, נכנסתי לאתרי החדשות. כל אתר עלה רגע אחרי שאיזה באנר קפץ לפרסם איזו חברת ביטוח או משהו בסגנון, מה שהתיישב בול עם איזו ידיעה על ריבוי הגניבות בתל אביב. ואז הטלפון צלצל, שיחה ממספר חסוי. שוב התקשרו אלי מאיזו חברת תקשורת. שאלתי אותם מאיפה הם השיגו את המספר שלי, לא קיבלתי תשובה. נכנסתי למייל בשביל להמשיך לעבוד, ואז במשך חמש דקות רק סגרתי חלונות של גוגל שמנסים למכור לי שירותים נוספים. מי ראה את קהל היעד שלי? בעידן שלנו מפרסמים כל הזמן. אייטמים ממומנים, שלטי חוצות, ג'ינגלים, פרסומות, סרטונים ויראליים, פרזנטורים, כתבות פרסומת. עבור פלטפורמות רבות הפרסום הוא מנוע כלכלי, עבור המפרסמים כל פלטפורמה היא הזדמנות להיצרב בתודעה שלנו. עבורנו לעומת זאת זו מציאות שאליה התרגלנו. במקרה הרע אנחנו לא רואים מזה שום רווח שהוא, במקרה הטוב אנחנו נהנים משירותים ותכנים בחינם במחיר הצנוע של לאפשר לכל מני גופים וחברות פתח למוחנו הקודח. התחושה היא שכמות הפרסום רק עולה. כולם מוכרים משהו, כולם עושים כל מה שהם יכולים כדי להגיע לקהל היעד. גם בבתי החולים מסתובבים שגרירים של חברות תרופות עם חלוק לבן, וחולים נתקעים במיטה מול טלוויזיה שלא מחוברת לשום ערוץ, רק לסרט רץ של מודעות על שירותי סיעוד, ארגונים שדואגים לתביעה של זכויות מהמדינה וציוד רפואי יקר. ואז מתפלאים שאנשים מתקשים להתרכז. אחרי שכל היום וכל הלילה מוכרים להם יוגורטים ומכוניות והלוואות ומבצעים, וכל הזמן מוכרים בפרסומות איזה אושר ועושר שאל האלפיון העליון, אותו אלפיון שלרוב מתעשר על חשבון כל השאר. אז נכון, הפרסומות הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמודל הכלכלי של רוב הפלטפורמות. ונכון, אנחנו לא משלמים בכסף במקרים רבים, אלא בתודעה שלנו, שמזדהמת. אבל יש דברים שבאופן אישי הייתי שמחה לשלם עליהם אם זה היה מבטיח לי שלא מוכרים את הפרטים האישיים שלי לאף אחד ושאיכות התוכן נשמרת. המחסום הגואל כשסיימתי לעבוד הרגשתי צורך להודות באיזשהו אופן למתכנתים של ה- ADBLOCK, חוסם הפרסומות בגוגל כרום. אז תרמתי כמה דולרים. בשביל להגיד תודה על שאני לא צריכה לדלג על פרסומת בכל שיר שמופיע בפלייליסט ביו-טיוב. לפעמים אני עוברת ליד איזה גשר בעיר וחולמת על להגיע באישון לילה ולפרוס בד שחור על כל הפרסומות שמחכות לכולם ברמזורים. לעשות איזה מבצע "ADBLOCK" בשטח. אבל ברור לי שיום אחרי כן המשטרה תתערב ובינתיים איזה בית השקעות יעשה איזו מחווה בשלטי החוצות שלו באותה הצומת בדיוק. אז בינתיים אני מחזיקה אצבעות שמישהו יושב ברגעים אלו ממש ובונה מודל כלכלי חדש שיאפשר לנו ללכת ברחוב, להתעדכן ברשת ולהסתכל על השקיעה בלי שתעבור לנו אף מחשבה, מודעת או לא מודעת, על משהו שצריך לקנות, לשדרג או לבטח. כי כל אותן פרסומות רק מכערות את השמים כשהשמש שוקעת ובוחרים להתבונן בה בשביל רגע של שקט.