לאכול כמו תייר בתל אביב

אחרי שבועות ארוכים בהם כתב לעורכת עכבר העיר מכתבי נאצה, החליט עפר (קניספל) בן אדל שהוא רוצה לפגוש אותה פנים מול פנים. וכמו כל תייר ממוצע שמגיע לתל אביב, טל לוין החליטה לקחת אותו למעוז התיירים של הקיץ - הטיילת. סיפור שמתחיל בתפוח אדמה מוקרם ונגמר בהארה

טל לוין ועפר (קניספל) בן אדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין ועפר (קניספל) בן אדל

הכל התחיל בשואה. כלומר ביום השואה. ליתר דיוק במוצאי יום השואה. האזרח מכפר סבא התקשר והודיע שהוא מעוניין סוף סוף להגיע לראות את תל אביב האמיתית. "סיפרו לי שיש בתל אביב מסעדות ממש על הים וזה רחוק מהוד השרון", הוא אמר בטלפון, נרגש מהמחשבה על הערבוב בין אוכל, חול ותיירים דוברי צרפתית עם עור שרוף מהשמש. "אף תל אביבי שמכבד את עצמו לא הולך לאכול במקומות האלה", ניסיתי לטעון בטון עילאי ומתנשא. "בכפר סבא כבוד עצמי זה משהו שמאבדים כבר בצומת רעננה", הטיח בי בקול חנוק מדמעות. ולפני שהספקתי להשיב שמעתי מהצד השני – "אז ניפגש ב-19:00 בטיילת בצד של האין ים!".» זמן כפר סבא - לכל הטורים» עצמאות 2014 - המדריך המלאבחורות נחמדות על הכביש אין מה להגיד, השעה שבחר הכפר סבאי הייתה מצוינת – האוויר היה לח, הכבישים היו עמוסים, והשקיעה היפה בחוף בוגרשוב הוסתרה על ידי קבוצה שמחה של מאמיני הרי קרישנה. את רצפת המדרכות המפוייחות קישטו שלל כרטיסים של בתי בושת עירוניים. "היי! היא נראית ממש נחמדה!", קפץ הכפר סבאי, בעודו מרים מהרצפה כרטיס עליו כתוב "רוצה להכיר אותי?". "זה קצת עצוב שלבחורה נחמדה כזאת אין מספיק חברים, שהיא מרגישה צורך לבקש מזרים – לא?"אמריקה זה כאן. הירקון פינת אלנבי (צילום: טל לוין)כנקמה החלטתי שאת סבב המסעדות שלנו נתחיל במוסד הטיילת הוותיק "יטבתה בעיר", המקום שבו אדם מן הישוב יכול לבקש שיקרימו אותו, ויקבל את עצמו בחזרה בצלחת לוהטת עם גבינה צהובה. המקום היה ריק עד אפס מקום. ייתכן שהיה זה יום השואה שהדיר את רגלי עם ישראל, או אפשר שהשעה המוקדמת, משום שבלכתנו (יותר נכון בגלגולנו החוצה), המסעדה החלה להתמלא. התיישבנו בקצה, כדי ליהנות מהנוף, קיבלנו תפריט חלבי למהדרין, שחולק לסקציות: כריכים, סלטים, פסטות, קינוחים וכן הלאה. "אני רוצה להזמין משהו מהפינה התאילנדית!", קרא הכפר סבאי בצהלה. הסתכלתי עליו בזעזוע. לו היו יודעים בממשלת תאילנד שעל התפריט הזה נחרט שם ארצם, הם כנראה היו שמים אין כניסה ליהודים בקופנגן. אחרי הכל, בוטנים ורוטב סויה עוד לא הופכים מנה לתאילנדית. "אולי תנסה איזו פסטה, או מיץ פירות טוב – הרי כתוב על התפריט שהם המיצים הכי טובים בעיר!", הצעתי. "מה פתאום, אני שונא מיץ!", ענה במהירות ובזעם. "בכפר סבא מכינים מיץ ממספוא".חפשו את התאילנד. מנה אסייתית ביטבתה בעיר (צילום: טל לוין)יש לכם את זה ביותר מוקרם? חששתי מהתקף פרובינציאליות מביך, שלא לומר מלהיתפס על ידי צלם פפראצי כשאני יושבת במסעדה הזאת, והורדתי את הראש. "אם אנחנו כבר כאן, אז עד הסוף". והסוף אכן הגיע מהר יותר מכפי שחשבתי, בדמות מנה של תפוחי אדמה מוקרמים. אם לחלק מהדור שלי תפוח אדמה מוקרם הוא זיכרון ילדות נעים, כזה שלא מעיזים להגיד בקול רם שמתגעגעים אליו, הגיעה יוטבתה בעיר והסבירה לנו מדוע. לשולחן הגיעה צלחת ענקית, מכוסה גבינה צהובה, שלפי טעמה הייתה ככל הנראה מהסוג הזול ביותר, שכיסתה הר של פלחי תפוחי אדמה, ברוטב לבן עם פטריות. הלבן אגב היה בטעם של אבקת מרק מהולה בחלב, והפטריות נשאו את טעם הקופסה שילדה אותם. ואם זה לא מספיק, המנה לא הייתה מספיק חמה. "אני חושב שזה ממש חגיגי!", הכריז הכפר סבאי, שלא הסכים לטעום, לדבריו, כי "לפטריות יש טעם של פטריות". פה, אגב, חשדתי.געגועים לשנות ה-80. פלחי תפוחי אדמה מוקרמים בשמנת וגבינה (צילום: טל לוין)רגע לפני שקיבלנו את המנות הגיע סלט קטן און-דה-האוס. "תראי איזה יופי!", אמר בהתרגשות, "שנינו הזמנו מנות מיבשות שונות, אבל הסלט ישראלי לגמרי". הסתכלתי עליו במבט של שמאלנית, ונחנקתי מהמלפפון, שככל הנראה – ממש כמו המסעדה – נמצא כאן מ-1980. הרטבים שהגיעו עם הפנינה החקלאית הזאת היו, איך לא, ויניגרט חמוץ-מתוק ורוטב אלף-האיים, שטעמו החזק צרב את גרוני התמים. מתוך רצון לשטוף את הטעם הקשה הזה, הזמנו קנקן של לימונענע, אחרי שהמלצר המיוזע סירב להכין מיץ שמורכב מלימון, אפרסק ותות. "זה לא הולך ביחד", קבע בנחרצות. ובכן, מי אנחנו שנתווכח. מצד שני, מי אנחנו שנעבור מרוטב מתוק למיץ מתוק עוד יותר? לרגע חשבתי שמפעל סוגת יפלוש למסעדה, ויבקש את כל מלאי הסוכר שלו בחזרה. המיץ היה כל כך מתוק, שאפילו קערת האוכל ה"תאילנדי" של קניספל הייתה חמוצה לידו. "אני מאוד נהנה!", אמר בשמחה, בעודו צולל לקערת נודלס, ירקות, בוטנים ורוטב בטעם תעשייתי להחריד. "יש פה כל מה שאדם צריך". רגע לפני שיתפתה להזמין וופל בלגי עם קצפת עזבנו את המקום, לא לפני שהנחנו על השולחן 116 ₪ לא כולל טיפ, וצלחות חצי מלאות, שאף אחד לא הציע לארוז לנו הביתה. מצד שני, טוב שלא הציעו, וטוב שהקניספל לא ידע שהאפשרות הזו נהוגה במסעדות הכרך.מסביב לעולם באלף האיים. יטבתה בעיר (צילום: טל לוין)המבורגר יישמח לבב אנוש בהליכה על הטיילת גילינו עוד כמה בחורות ידידותיות שכנראה שכחו את כרטיסי הביקור שלהן על הרצפה. קניספל חיפש טלפון ציבורי כדי לבוא לעזרת חברה, כעס שאין לי טלכארד, עד שנאלצתי לחסום אותו בגופי, שבשלב זה היה כבד כמעט כמו הרוטב שעל תפוחי האדמה. "אני עדיין רעב", אמר לבסוף, כמעט מיואש. "אני עדיין לא שיכורה", עניתי, והפניתי את ראשי ימינה, כדי לגלות עוד מוסד טיילת ותיק – "מייקס פלייס". "בוא", משכתי אותו ביד, "נקנה לך משהו לאכול". האווירה בפנים הייתה שמחה באופן חשוד. מבט מהיר על הנוכחים סיפק תשובה ראשונית – כמעט אף אחד שם לא היה ישראלי, וכידוע, היכן שאין ישראלים יש שמחה. וחוץ משמחה, יש במייקס פלייס תפריט, שנלמד בקורס קרדיולוגיה כרשימת המזונות שיגרמו לך להגיע לניתוח מעקפים בגיל 34. צ'יפס עם בייקון וגבינה, צ'יפס חריף, צ'יפס רגיל, נאצ'וס, המבורגר, כנפיים וגו'. אני הזמנתי וודקה. קניספל הסתער על המציאה בהתלהבות – "אני רוצה המבורגר וול-וול-דאן, שרוף שרוף", אמר למלצרית הנחמדה, שכנראה רגילה לקבל הנחיות כאלה מתושבי חוץ. אני שוב הזמנתי וודקה, וכנפי עוף ברוטב "באשר אבדנו – אבדנו". ההזמנה הגיע במדויק לפי ההוראות – סוליית המבורגר לקניספל, כנפיים קטנות, ברוטב סמיך, מתוק-חריף בשבילי, וצ'יפס עם איולי נחמד בצד (או בשפת הכפרי: "למה החמאה שלכם אפורה עם דברים"?).מגיע עם טלפון של קרדיולוג בצד. מייקס פלייס (צילום: טל לוין)לא ברור אם זה היה האלכוהול, או הקרבה לאנשים שלא שותים קפה בבאצ'ו, אבל בשלב מסוים התחלתי להבין על מה כל השמחה. השירות משובח, האנשים צוהלים, האוכל סליזי במידה הנכונה ואף אחד לא שואל אותך 'על מה אתה עובד עכשיו?'. אם התפריט לא היה בעברית, עוד אפשר היה לחשוב שאנחנו בבר הכי וותיק בטקסס. "צריך קינוח", פסקתי, אפופת אלכוהול ורוטב צ'ילי מתוק. "אני שבע", ניסה הכפר סבאי למרוד. "יש לי עוד ארוחת לילה ברפת". "מצטערת, צריך להשלים את התחקיר", אמרתי בטון הכי אילנה דייני שיש לי. פסענו בדרך לשלט על פינת אלנבי-והירקון, שהבטיח גלידה איטלקית. הכל היה טוב עד שקניספל זיהה בזווית העין שלו שלט של בורגר ראנץ'. "שוקו פאי! שוקו פאי!", צווח באושר. בטח, הדבר שהקיבה שלנו הכי הייתה צריכה אחרי הסיבוב הזה הוא בצק מטוגן בשוקולד. אבל בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי מה להילחם – הילד רוצה, הילד יקבל. עובדי בורגר ראנץ' הופתעו לראות קונים. כמה שניות טובות ניסה אחד השליחים, שעמד מחוץ למקום, לקרוא לאיש שאחראי על תפעול המטבח השומם. "שוקו פפפפ", אמרתי בשקט, מסתכלת טוב טוב שאף אחד לא רואה אותי. "מה?!!! שוקו פאי??", צרח הבחור. "ששש... כן, שוקו פאי בבקשה". הגליל החום הוכנס לצ'יפסר, ומשם הוחלק לתוך אריזת קרטון חומה ונמסר לנו תמורת 9 שקלים בודדים. "אני מרגיש שמן, לא בא לי", אמר פתאום הכפר סבאי. "סליחה? בשביל מי קנינו את הפחמימה המטוגנת הזאת עכשיו, אם לא בשבילך?". הוא הוציא מסטיק ללא סוכר מהכיס והשפיל מבט נבוך. לא היה מנוס, אם כבר קנינו, מישהו צריך לאכול את זה. כך, את הדרך מהים למרכז העיר עשיתי רכובה על האופניים, בולסת שוקו-פאי חם, ותוהה, למה כל הדברים בעולם לא פשוטים כמו המנה הזאת. רגעים קטנים של אושר. שוקו פאי של "בורגר ראנץ'" (צילום יח"צ) כעבור כמה ימים הגיע מכתב בדואר מהכפר סבאי:עורכת יקרה ושמנמנה שלום,

יוטבתה היתה המסעדה הכי גזעית שהייתי בה מאז שתל אביבים מתנשאים הוציאו את המילה גזעי משימוש. היה לי טעים ולא בגלל הסנטימנט. האנשים האלה פשוט יודעים לערבב מונסודיום בדיוק כמו שאני אוהב, ואני מפרגן להם ולא משתתף באורגיית התיעוב שלך (לא החדשה מהכרטיס, אלא הישנה מהיבבות על כל מה שהוא לא איטלקי). לצערי הגורל הביא אותי למקום שבו סביח נמכר תחת הכותרת "הלהיט החדש שכובש את רמת גן", ועל כן אני צנוע מעט ממך ויכול להנות ממזון שאינו מולקולרי. לטובתך, עורכת עירונית, אני מבקש להביע הערכה על כך שנמנעת מלהקיא עלי כששיבחתי את המלצרית על כך שהיא הולכת נגד הזרם המקומי ועומדת להנשא לגבר. לסיכום, יש לכם עיר נהדרת עם אוכל נהדר, ואם פעם אתם נתקעים על איזו מנה ששכחה לצאת מהתפריט, זכרו שיחסית אתם בצד הטוב של החיים כי כשבתל אביב שבע בערב, בכפר סבא עדיין 1960. שלך, במידה אקסטרה לארג' עפר (קניספל) בן אדל