טל לוין, עכבר העיר

אחד הפחדים הגדולים ביותר שמציפים את כל מי שעובר את גיל 30 בתל אביב, הוא הרגע שבו נצטרך לעזור את העיר. "מה לעשות?", שמעתי את עצמי אומרת יותר מדי פעמים במהלך החודש האחרון, "מתישהו נצטרך לעבור למקום קצת יותר זול, עם בית שמתאים למשפחה... אתם יודעים". בהמשך הקאתי קצת בתוך הפה. התברגנות מהסוג הפרוורי תמיד הייתה שקולה בעיניי לתקיעת שלט בחזית הבית, שעליו כתוב "ברוכים הבאים לבינוניות". זו הדרך המהירה ביותר לבנייני קומות, הנבנים להם ב"קומפלקס", זהים לגמרי, מקיפים דשא קטן המכונה בפי התושבים "קצת ירוק בעיניים". משם, המסלול לאוטו בליסינג מהעבודה ומוות קליני למוח קצר. אבל ככה זה כנראה, יש שלב בחיים שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בקיאים במושגים כמו "קופת גמל", "קופת חולים" ו"קופה קטנה". פתאום בשיחה עם יועצת הפנסיה, מציעים לכם ביטוח סיעודי, ושואלים אתכם אם תרצו לבטח גם את הילדים (למרות שאין לכם ילדים). פתאום, העיניים שלכם נמשכות לפרויקט דיור בסביוני פתח תקווה, שם מבטיחים דירת 4 חדרים עם חנייה ונוף לפארק התעשייה, ואת הקניות מפסיקים לעשות בצרכנייה היקרה ליד הבית, ועוברים למתחם ביג-כלשהו, שם אפשר לרכוש 10 חבילות שניצל תירס בחצי מחיר.

כשעלו לאוויר העמודים הנפלאים "אנשים בינוניים וסבירים" ו"אנשים עילאים ומתנשאים", הרגשתי שסוף סוף העולם נחלק בדיוק לשני החצאים הנכונים. מצד אחד אלה שנכנסים לאוטובוס, ושואלים את יושבי הספסל האחורי האם הם המגניבים (הרעיון לא מקורי שלי), ואלה שהם אשכרה מגניבים, וסולדים מכל מי שלמד אי פעם במכללה. הרגשתי גאה להיות שייכת לחצי הנכון, סנובית כהלכתי, ממש כמו שחינכו אותי בגילמן.

אבל הזמן עבר. את הפיד שלי שטפו עמודים אחרים. חלקם חזרו על השאלה החשובה "אפשר ללטף את החתול שלך", וחלקם עסקו לא מעט בסוגיות עילאיות ומתנשאות כגון הכיבוש, זכויות הפליטים ומסעדת בינדלה. ואז, כשכבר הרגשתי אבודה כמו פנינה רוזנבלום באודישנים של המירוץ המיליון, הגיע לינק לתיבת הפייסבוק שלי. "תקראי, זה חשוב", אמרה הפיה הטובה. קליק אחד הוביל אותי לחיקו החמים של "מנחם המשעמם", האיש שלידו בינוני וסביר זה פלצני ובהיר. מנחם המשעמם הוא האיש שאף פעם לא רציתם להזמין לארוחת צהריים משרדית, אבל בסוף הוא איכשהו מצא את עצמו שם. הוא גם היחיד שיצחק בפעם ה-400 מהבדיחה של האדיוט התורן, ויספר אותה שוב לכולם בפינת הקפה. הוא כל כך לא מצחיק, שזה קורע, כל כך חסר פואנטה, שזה כשלעצמו כבר פואנטה. בעולם של חוסר וודאות, תמיד טוב לדעת שיש איזה מנחם משעמם בסביבה, שיגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. Post by ‎מנחם המשעמם‎.