טור עורכת: בזכות קורין אלאל

החתונה של קורין אלאל הזכירה לטל לוין ערב אחד לפני 13 שנה, שבו נתנה לה הזמרת יד דמיונית בדרך החוצה מהארון. טור מיוחד לכבוד מצעד הגאווה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

ב-22 ביוני 2001, אי שם אחרי 23:00 בלילה (אל תתפסו אותי בשעה), ישבתי על הספה בסלון של אחותי בגבעתיים. אף אחד לא היה בבית, מה שאפשר לי להתרכז היטב במסך הטלוויזיה, שעליו רצדו דמויותיהן של קובי מידן מצד המראיין וקורין אלאל מצד המרואיינת. כולם, כך מתברר, ידעו מה הולך לקרות בראיון הזה: קורין אלאל עמדה להתוודות על אהבתה לנשים. היא הייתה נבוכה קצת, אולי גם קצת הרבה, ואולי עוד יותר הרבה מפוחדת. למרות שהמיליניום החדש כבר התחיל, ולמרות שלכאורה הסוד הזה היה אינפורמציה גלויה לכל, עדיין היה ביציאה הזאת מהארון משהו מסעיר/סנסציוני/מרגש/מטלטל (טייק יור פיק). מצעד הגאווה 2014 - לכל הפרטיםאחרי שנגמר השידור, שבו סיפרה על רותי, בת הזוג שלה, ועל החתולים שלהן והחיים המשותפים, כיביתי את הטלוויזיה והתחלתי לבכות. המחשבה על חיים עם אישה שאני אוהבת הייתה נראית לי כל כך בלתי אפשרית, שעצם המפגש עם מי שכן העיזה ללכת בעקבות הלב שלה היה מטלטל במיוחד. בשלב הזה עוד הייתי בארון, גרוע מזה, הייתי בצבא. אבל ההבנה שאולי, יום אחד, מחכה גם לי באופק איזו אהבה שכזו, התחילה לחלחל פנימה. יומיים אחר כך, בשיחת סלון כאילו לא מתוכננת עם אמא שלי, העזתי סוף סוף לספר לה, שגם אני, כמו קורין אלאל, אוהבת נשים. ואמא שלי ענתה את הדבר שהכי רציתי לשמוע באותו רגע "אנחנו אוהבים אותך תמיד, ואת לא לבד". כתבתי אז ביומן שלי (איז כיף שפעם היו יומנים) - "זהו, אני חופשייה".בשבחי האאוטינג

אף פעם לא הבנתי את האובססיה של גל אוחובסקי וחבריו לגבי הוצאת מפורסמים מהארון. הרי מה אנחנו בעצם יודעים על החיים שלהם? מול מי הם צריכים לצאת? איך זה ישפיע על הקריירה שלהם? וכן הלאה. הזכות לפרטיות היא הרי אחת הזכויות החשובות, בוודאי בעידן שבו כל מנוע חיפוש אוסף עלינו אינפורמציה, וחיינו פרושים לרווחה באינספור רשתות חברתיות. ויותר מזה, האם עדיין ב-2014, אנחנו צריכים מפורסמים שיצאו מהארון? אולי בעצם כבר לאף אחד לא אכפת?מזל טוב! קורין אלאל ורותי עם הבן עומר (צילומים: יח"צ)

השבוע ראיתי באינסטגרם את תמונות החתונה של קורין ורותי אלאל. אגי משעול הנחתה, הילדים שלהן עמדו לצידן, ובאותם חיוכים מבוישים הן הסתכלו זו על זו, מוקפות בכל האהובים והחברים שלהן. בעצם, חתונה אמורה לעסוק בדיוק אם לא רק ברגע הזה - הרבה יותר ממה שהיא אמורה לעסוק באישור מהמדינה מצד אחד או בעיצוב השיער מצד שני. לאחל, לא להבטיח, שהדרך המשותפת יחד תימשך, ותימשך בטוב, ושכל עוד היא נמשכת, נתאמץ טוב-טוב לתמוך, לעודד, לאהוב, לפרגן, להצחיק (וגו') האחת את השנייה. לא לפחד כלל

אבל החתונה של קורין אלאל לא עסקה רק בזה. ככה זה עם מפורסמים. בעצם, היא הייתה עוד אקט של יציאה מהארון, במרחב הציבורי-תרבותי, מול כולם. ואז נזכרתי באותו ערב, בקיץ 2001 בגבעתיים, שבו קורין אלאל הנבוכה הצליחה לעזור לחיילת מבולבלת אחת לספר לאמא שלה, את מה שישב לה על הלב והכתפיים כל כך הרבה זמן. האם הייתי מעיזה לעשות את זה בלעדיה? אולי. אבל מה שבטוח הוא שהיא הקדימה את המהלך בשבילי, וכאילו נתנה לי יד דמיונית בדרך. אני מניחה שכשלוחצים על מפורסם כזה או אחר לצאת מהארון, חושבים על מקרים כאלה. על נערים שחיים בפחד כי אולי מישהו יגלה, על מבוגרים שנכנסו למסלול חיים אחד ואין להם אומץ ללכת למסלול שנכון להם, וגם לכל מי שבאמצע שלא יודע שיש עוד אופציות לחיים, ואולי יוכל להתנסות, לבדוק ולמצוא את הדרך הנכונה בשבילו.

כי עדיין, גם 13 שנה אחרי השיחה של קורין אלאל וקובי מידן, יש כאלה מפורסמים שחוששים לעשות את זה, ומוכנים להופיע מול קהל שהם יודעים שאולי מגנה את אורח החיים שלהם או לתמוך במפלגה שרומסת את הזכויות שלהם - רק כי זה מוכר יותר תקליטים. ואם הייתי צריכה לאחל משהו לקהילה הגאה לשנה הבאה, הוא שכמות הייצוגים המפורסמים והלא מפורסמים בה תגדל ותתרבה, ותאפשר ליותר צעירים מפוחדים להרגיש שלמים עם עצמם. מניסיון, בסוף גם הם מוצאים אהבה.

הפי פרייד