טור עורכת: האלימות שעושה את הביחד

אירועי השבוע האחרון הם עוד הוכחה לכמה תדמית העם המאוחד היא מכבסת מילים, שבחזית שלה עומד איזה דימוי מפוקפק של שילוב ידיים, ובחזית הקדמית עוד יותר גזענות ואלימות אכזרית. וגם, מה הקשר לנעמי שמר?

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

יום אחרי העצרת שקראה לשחרור החטופים, ויום לפני שנמצאו גופותיהם של שלושת הנערים, פרסם השר יאיר לפיד סטטוס בפייסבוק שלו, בו ציטוט את בנו ליאור. "הבנתי שכל ישראל חברים", אמר הבן המסור לאב הגאה. למחרת כל העיתונים דיברו בכותרות של "ביחד" / "אחדות" / "התאחדות" / "מעגלי שיח", עם תמונות של נוער הנרות גרסת 2014, מבכה ומתפלל לשובם של הבנים. בשני בערב, עם היוודע דבר האסון, שום דבר מהאהבה הזאת לא נשאר. את הרשתות החברתיות שטפו סטטוסים זועמים, שקראו לרסס את הערבים, להרוג את השמאלנים ובאופן עקרוני להיכנס באבי-אביהם של מישהו. לא עבר שבוע ונער ערבי נרצח בירושלים, "כנראה" על רקע לאומני, כך טוענת המשטרה.

לא שחשבתי אחרת, אבל שרשרת האירועים הקשה הזאת הייתה רק עוד הוכחה לכמה הביחד הזה הוא מכבסת מילים, שבחזית שלה עומד איזה דימוי מפוקפק של שילוב ידיים, ובחזית הקדמית עוד יותר גזענות ואלימות אכזרית. כל אמירה שאינה מהדהדת את התפיסה המקובלת, לפיה ערבים ושמאלנים הן אוכלוסיות שצריך לרסס, נדרסת מיד בשטף טוקבקים נזעמים ותמונות מחרידות של חיילים עם הכיתוב "נקמה" מרוח להם על החזה. כי ככה זה כשכולנו "ביחד", ולא ניתן לאף אחד לקלקל לנו את שמחת "הביחד" הזאת. בעיקר כשמשחררים לתקשורת את הקלטת בה נשמעים החטופים בדקות חייהם האחרונות, וכולנו "ביחד" רוצים לעשות משהו עם כל הזעם הזה. בדיוק כמו שפורנוגרפיה מעודדת אונס, כך גם הקלטת הזאת מעודדת ומתדלקת את היצרים האלימים גם ככה.

עם הספר

לפני כשבועיים פורסם לקסיקון הקשרים לסופרי ישראל בעריכת פרופסור יגאל שוורץ וזיסי סתווי. תשע שנים של עבודת ליקוט, כתיבה ועריכה, בשיתוף מאות כותבים וחוקרים שהקיפו מנעד עצום של סופרים ומשוררים, העמידו אסופת ערכים בעלי אופי ביקורתי. כל אחד מהכותבים חתום על הערך בשמו המלא, ומספק לא רק מידע אינפורמטיבי אלא בראש ובראשונה תזה ופרשנות אישית שלו. כלומר, זהו מראש לא מהלך שמתיימר להציג איזו אובייקטיביות מדעית (כי הרי אין כזאת), אלא בדיוק פרויקט שמבין שכל איסוף לקסיקלי הוא מראש תוצר של הכרעות ועמדות סובייקטיביות. אבל במקום שמחה וחגיגות על לידתו של פרויקט נחוץ שכזה, היה עסוק השבוע שוורץ בסינון איומים על חייו, לאחר שהעיתונאי דן מרגלית פרסם ב"ישראל היום" מאמר ביקורת על הלקסיקון. במאמר טען מרגלית נגד ההחלטה להשאיר בחוץ את נעמי שמר וזאב ז'בוטינסקי, בנימוק ששיקולי העורכים היו פוליטיים בכלל ופוסט-ציונים בפרט. זאת למרות שהנימוקים, כפי שהם מצויינים במבוא ללקסיקון כוללים הפרדה בין ספרות יפה, לפזמון, עיון וכן הלאה. בנוסף, כותבים העורכים, הוחלט להכניס פנימה רק כותבים שחיו ויצרו מ-1948 צפונה. קיבל איומים על חייו. יגאל שוורץ (צילום: דניאל צ'צ'יק)מקרה דומה התרחש עם הסופרת יעל טבת, בתו של שבתאי טבת, שלא הוכנס פנימה בגלל שיצירתו נחשבת לעיון. טבת בחרה להגיב בעיתון הארץ ולקרוא לשוורץ "חפיפניק". מרגלית אגב, הספיק להתנצל בינתיים. שוורץ לא רק קיבל איומים על חייו אלא שהותקף מכל הכיוונים, ותומכי הפרויקט אף איימו להסיר את תמיכתם בגין הלחץ הציבורי.לכל עבודה של קאנוניזציה יהיו כנראה מבקרים, ואפשר שחלק מהביקורות אפילו מוצדקות, אלא שהמקרה של לקסיקון הסופרים בא ללמד הרבה יותר על השיח האלים והמתלהם שהתרגלנו בו מאשר על ספרות. הוא רומס באחת מאמץ אקדמי רחב היקף, מבלי לטרוח אפילו לקרוא את המבוא שלו (רק חמישה עמודים אגב), שם נפרש הרציונאל כולו. הוא נלחם באמצעות מסרים פופוליסטיים וחסרי בסיס, בטקסט שכולו תחביר מורכב ומרובד. באופן אירוני (שלא לומר טרגי) השיח התוקפני שהופנה כלפי העורכים הוא זה שמונע משיקולים פוליטיים במובן הרחב והמאיים של המילה – דהיינו צבירת כוח על חשבון אחרים, ושימור הגמוניה מהסוג הזול ביותר.

אין בזה כדי להגן על הכנסה או השמטה של סופר כזה או אחר. גם שוורץ וסתווי פרסמו היום הודעה בה הם מסכימים להכניס את נעמי שמר פנימה (במהדורות הבאות ובמהדורה האינטרנטית), ולו משיקולי התחשבות בדעת הקהל. אבל משהו בסיפור הלקסיקון בא להצביע על המלחמה הקשה המתחוללת כאן, שבה יש צד שעבורו כל האמצעים כשרים, וצד אחד שעדיין לא מוכן להיגרר למקומות האלה, ולמרבה האימה הולך ומפסיד את הלגיטימיות שלו להשמיע קול. זוהי מלחמה בין קבוצה גדולה של "ביחד" מזויף, שמתכנסת סביב מדורת שבט של מסרים פשוטים, חדים ואלימים, לעומת מיעוט הולך ונכחד, שממשיך להיאבק על זכותו לדבר בצורה מורכבת, ולהציג תמונת עולם לא-בינארית, של ניואנסים, חמלה והיגיון. זהו מיעוט שכבר מפחד (ובעצם בצדק) לנסות ולסדוק את הדימוי ה"ביחדי", חסר הביקורת העצמית שהשתלט כאן על כל חלקה טובה.