טור עורכת: זהו שיר בזמן מלחמה

טילים על תל אביב, מבצע קרקעי בדרך ומחאה חברתית שנשכחה - צוק איתן מחלק את הישראלים לשניים: אלה שמחפשים מחסה מהרקטות, ואלה שמצלמים אותן באייפון

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

1. אתמול (חמישי), כשרסיסי וחלקי רקטות נפלו בפלורנטין ובשוק הכרמל, וכשנשמעו האזעקות בתל אביב, התפרסמו באתרי האינטרנט תמונות של התושבים. חלקם הסתתרו כדי לתפוס מחסה, עם הידיים מעל הראש. חלקם הוציאו את הסמאטרפון כדי ללכוד את שובל היירוט של כיפת ברזל. התמונות האלה היו המטאפורה המושלמת למצב הנוכחי, ועוד אבסורד אחד שאפשר להעמיס לאוסף שנצבר כאן בימים האחרונים. חלק מהאנשים חיים בפחד בלתי נגמר, ומרגישים צורך לגונן על עצמם בכל מחיר. חלק מתפעלים מהקרבות האלה, ומבקשים להתייצב מולם באיזו שמחה בלתי נגמרת - כאילו מדובר בגמר של תוכנית ריאליטי או במשחק כדורגל מרהיב.

2. המערכת של עכבר העיר ממוקמת בקומה השלישית של בניין בדרום תל אביב. בימים שכאלה זה התצפית הכי "טובה" על יירוטי כיפת ברזל באזור המרכז. הרוח החזקה שנושבת פה, בשילוב הצפצופים והחריקות מהמוסכים השכנים נשמעים ממש כמו אזעקה בלתי נגמרת. אני מניחה שככה זה בשדרות, רק עם הרבה יותר פחד והרבה-הרבה יותר בומים ונפגעים. אני גם מניחה שלכולם יהיה הרבה יותר זמן לעסוק בדברים חשובים, אם ההשוואות המטופשות האלה בין תל אביב לשדרות יפסיקו. ולמען הסר ספק, אנחנו לא באמת כל היום יושבים בבתי קפה, למרות שלגמרי היינו רוצים. 3. ברביעי שיתפה הבלוגרית והטבעונית המקצועית אורי שביט סטטוס בעמוד הפייסבוק שלה, ובו כתבה את כל שמותיהם של ההרוגים הפלסטינים עד לאותו יום. היו שם ילדים, נשים, זקנים - 23 במספר אם אני לא טועה. שביט, שבדרך כלל רגילה לסחוט תגובות מתפעלות על האופן שבו היא חומלת על תרנגולות ופרות, ספגה מטח (סליחה על הקלישאה) של קללות וגידופים. חמלה, כך מתברר, שמורה רק לבעלי חיים. שמאלנים וערבים זה כבר משהו אחר. השיעור ששביט למדה הוא שיעור שלמרבה הצער מלמדים אותנו שוב ושוב - עם ישראל לא מחבר בין סוגים שונים של דיכוי, ולא מבין מה הקשר בין מי שמפעילים אלימות כלפי קבוצה אחת באוכלוסייה (בגלל השונות שלה) לבין שאר תופעות האלימות. נו, לפחות בערב אפשר לאכול טופו. עם הרקטות שלי בדרום תל אביב. שמשת מכונית מנופצת (צילום: מוטי מילרוד)4. בשני הקרוב, ה-14.7 יציינו שלוש שנים למחאה החברתית. בעיריית תל אביב לעומת זאת בחרו לחגוג את יום הבסטיליה, במסגרת יחסינו החמים עם ממשלת צרפת. זה הזמן לחפש בריקדות ברחבי העיר. 5. המלחמה הזאת עוסקת בינתיים בעורף, במוכנות או האי-מוכנות שלו, בחיים שמשתבשים ובאזרחים הנתונים בפחד. הסידור הזה מוכיח שוב שכל כמה שרוב העם רוצה לצאת למלחמה, אף אחד לא חושב שזה תפקיד הצבא להגן על האזרחים, אלא שהאזרחים צריכים להגן על הצבא. אם חלילה ייהרג חייל תוקם לבטח וועדת חקירה. אבל שום בדיקה כנראה לא תיערך אם יקרה לא עלינו ההפך, ואזרחים יפגעו. מקסימום פיקוד העורף יבדוק למה איזה מרחב מוגן אי שם לא ביצע את תפקידו. משום מה, להרבה יותר מדי אנשים בטוח שאם צה"ל ייכנס לעזה, אף אחד מכוחותנו לא ייפגע מזה. אבל במלחמות לצדק (עקום ככל שיהיה), גם חיילים מתים.