טור עורכת: למרות עצמי, בשביל האחר

אדם לא בוחר באחרים שלו, אומר הפילוסוף עמנואל לוינס. זה השיעור שצריכים ללמוד לא רק אנשי הימין שקוראים "מוות לערבים" אלא גם אנשי שמאל, שמתעלמים ממי שחושב אחרת

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

"האחריות שלי לזולת חורגת מעבר לחיים שלי", אומר הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס. דבריו מובאים בסרטו היפה והמרגש של יורם רון - "האל הנעדר: עמנואל לוינס וההומניזם של האחר", שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים. "יש הרבה דרכים לרצוח את הזולת, לא רק ברובה", ממשיך הפילוסוף, "אלא גם באדישות שלנו כלפיו, כשנוטשים אותו. האחריות שלי כלפי הזולת נוצרת תמיד כאילו אני היחיד שנמצא שם עבורו". הציווי הראשוני "לא תרצח" משתקף לפי לוינס בפנים האנושיות, לא בגלל הצורה הפלסטית הקונקרטית שלהן, אלא בדיוק משום שהן מיצגות איזו אינסופיות שאי אפשר לצמצם או לכנס תחת קטגוריות. כל ניסיון כזה, להפוך את האדם לזהות אחת ומקובעת, הוא אפוא רצח או כפי שאנחנו רואים בימים אלה - הצדקה ומניע לרצח.

מערבולת קשה וסבוכה של רגשות סחפה בשבועיים האחרונים את ישראל ואת עזה, מערבולת שברוב הזמן לא ברור האם יש דרך להחלץ ממנה. יש בה כמויות אדירות של זעם ושנאה, שרק מלבות ודוחפות אותה להמשיך ולהשתולל. אין בה, לעומת זאת, כמעט שום אחריות מהסוג שלוינס מדבר עליה, ושרואה את המפגש עם האחר קודם כל כמפגש אתי, כלומר שמחייב אותי מוסרית להיות בשירותו או כפי שמנסח זאת בסרט הרב דניאל אפשטיין - "להיות אחראי לאחריותו של האחר". זוהי לא אחריות בורגנית, מדגיש לוינס, כי אין אפשרות לסגור בפניה את הדלת ולהתכנס כל אחד בביתו, עם משפחתו ודאגותיו הפרטיות. לכן, אין בה גם מקום לרגשות אשם. אחריות אמיתית היא מצב קיומי, הוויה שעסוקה כל הזמן בפנייה החוצה, ובקבלה פנימה של אותה אחריות ממש. במילותיו שלוינס עצמו, האחריות שלי היא "למרות עצמי, בשביל האחר".

האל הנעדר - דוגמת עבודה - אוקטובר 2012 from Yoram Ron on Vimeo.

לא במשמרת שלי

בשבת שעברה, בזמן ששרקה בתל אביב עוד אזעקה, נערכה הפגנה של אנשי שמאל בכיכר הבימה. המפגינים נתקלו במתנגדים מהצד הימני של המפה, ובהם היה גם יואב אליאסי, הידוע בכינויו "הצל", שהלהיט את הרוחות. אנשי השמאל ספגו מכות, קללות, איומים ואלימות קשה מצד תומכי הימין שהגיעו לשם, וגם המשטרה שהוזעקה התקשתה להשתלט על התוקפים. ביום ראשון שלאחר מכן פרסם סער גמזו, העורך של הרדיו במרכז הבינתחומי, ואחד מהכתבים הוותיקים של עכבר העיר, סטטוס שקורא לנבחרי הציבור לנקוט עמדה נגד ההתנהגות האלימה של אנשי הימין בהפגנה, התנהגות שיש בה כדי להשתיק ולסלק מהדרך כל מי שלא מסכים עם דעותיהם. הסטטוס גרר ויכוח סוער בין גמזו ובין גולשים אחרים, ובעיקר אחד, שהמשיך לזעוק כנגד נטיית השמאל לרחם על תושבי וילדי עזה ולא על תושבי וילדי שדרות. יש להניח שאם גמזו היה אישה הוא גם היה זוכה לאיחולים חמים לעתיד ורוד ומלא הרפתקאות מיניות בעזה. במקרה דומה שחוויתי על הוול שלי, בחרתי למחוק ולחסום את הטרדה. אבל גמזו התעקש לענות לכל האשמה, לכל גידוף ולכל טענה, והמשיך את הדיון גם הרבה אחרי שיריבו התעייף. "אתה גיבור", כתבתי לו, "לא מבינה איך לא מחקת אותו". והוא השיב - "האלימות וההשתקה היו מנצחות - וזה לא יקרה במשמרת שלי".מערבולת של אלימות. הפגנת השמאל בשבת הקודמת:רק לבנה בחומה

בסיום הסרט מדבר הרב דניאל אפשטיין על הרלוונטיות של דברי לוינס למצבנו הנוכחי. "אני אחראי לאחריותו של האחר", אומר אפשטיין - בהמשך ללוינס. "אין אדם שבוחר באחרים שלו, ותמיד האחרים לא יהיו לפי רוחי. הם לא היו כאלה באירופה, גם אם גדלנו איתם וכולי, ודיברנו באותה שפה וחונכנו באותם בתי ספר, אבל התוצאה הייתה מלחמה והשמדה. אז אותו דבר כאן. הייתי אומר שיש יותר סיבות שבמרחב השמי אנחנו נרגיש יותר בין אחים או בני-דודים, מאשר באירופה. זה לא קרה, זה מה שצריך להתרחש. זה צריך להיות הלקח מן השואה. לא לקח, שטחי להפחיד, שמכאן ואילך נהיה חזקים, ונשתמש בכוח שלנו כדי להגן על עצמנו. אלא נשתמש בכוח המוסרי שלנו, וננסה להקרין את הכוח המוסרי הזה".