אמש במלחמה: המדריך להעלאת סף הכאב

הודעות בוואטסאפ, שמועות בחדשות, ויכוחים בפייסבוק והרוגים, הרבה הרבה הרוגים - המלחמה הנוכחית היא הריאליטי הכי גדול ואכזרי, שאנחנו לא יכולים להפסיק להסתכל עליו

דנה משולם, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה משולם, עכבר העיר

חטאתי היום. נסחפתי אל חרושת השמועות בוואטסאפ, תוך העברת קבצים ודיווחים. על פייסבוק כבר וויתרתי לפני למעלה משבועיים, כשהתחיל הפילוג הקיצוני בין ימין ושמאל, וקריאות אלימות למעשי נקם הלכו והחריפו. בוקר יום ראשון האחרון היה קשה ונדמה שהפורנוגרפיה התקשורתית חצתה כל מכשיר חכם. ההודעות אל מכשיר האייפון התקבלו ללא הפסקה - תמונות של נגמ"ש הפוך, שמועות על חטיפה, הקלטה של איש צבא שמונה את ההרוגים ובעיקר מספרים. 8, 12, 14 והספירה נמשכת. לקחתי חלק בזה, אין לי מושג למה. אולי הרצון להראות שאני מעודכנת יותר מאחרים, או ניסיון עלוב ללבות את האקשן והדרמה ביום הכי שבוז בשבוע.

» 15 אלף איש דורשים תשובות» במערכה הזאת כולנו מפסידיםהחדשות בינתיים רק מאששות את השמועות, גם אם הכותרת הראשית לא כוללת מספר בגופן אדום או שחור. עם חלוף התקריות בארצנו הקטנטונת, למדתי לזהות אם משהו השתנה בדיקציה של יונית לוי או בארשת הפנים של רוני דניאל. אחרי סוף שבוע בו סבלתי ממנת יתר של חדשות כבר הפכתי למומחית בתחום, בטוחה שיכולה לקחת חלק בדסק חדשות לחוץ. במבצע החיסול הזה, גם אני בחרתי להתיישב מול המסך ולשמוע פעם אחר פעם שאלות כמו איך אנחנו מצטיירים בעיני העולם? איך מרגיעים את הילדים בשיאו של החופש הגדול? ולמה לעזאזל לא פעלנו לפני אם ידענו על קיום המנהרות? בחיי שהתחיל להיות משעמם, בעיקר אחרי שגיליתי שאני אדם מסתגל. ובכל זאת, המבצע הזה מזין אותי, אותנו, 24/7 ורצוי שיהיה כמה שיותר בוטה ומטלטל.בשעות הצהריים במשרד התל אביבי, בחרתי לוותר על הפלייליסט המוזיקלי לטובת שידורי חדשות ערוץ 2 באינטרנט. על המסך, שוב, אוהד חמו. אחרי שכבר תהיתי תריסר פעמים מתי הבנאדם ישן, נדמה היה שמשהו בדיווח שלו היה שונה הפעם. חמו בחר לתאר את הדיווח באליטרציה בסיסית של "קרבות קרובים" וחריזה של "גופות ברחובות". הוא המשיך עם "ערפל כבד" ותיאור קשה על מקררי גופות שמלאים עד אפס מקום בבית חולים שיפא. במקביל, ממשיכים להזהיר את הצופה המיומן שהתמונות קשות, אבל כפי שאחד המרואיינים באולפן החדשות טען: "ראינו דברים גרועים יותר בסוריה". אני כבר בטוחה שמסרתי לחבריי מידע אמין. כל הכבוד לי.בזמן שיכולתי להתבאס על הביטול של הבקסטריט בויז

אם הקרבות נשמעים קרובים והתמונות מזוויעות ומזעזעות, ישנו הרושם שהמבצע הזה הוא מלחמה לכל דבר. מלחמה בה אנחנו שואפים לנצח את החמאס כאשר המחיר ידוע לכל. בחמישי בערב, טרם הכניסה הקרקעית, המשיכו הקריאות ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ על התקיפה המיוחלת, ובינתיים כל חבריי הופכים לפרשנים מדיניים. הם מבצעים תמחור מהיר של כל חייל לפני הקרב כאילו הוא מוכן ומסוגל מתוקף תפקידו כרכושה של המדינה. סיפור ההמשך כבר ידוע - השכול יהפוך ללאומי, המליטריזם התרבותי ישתלט על המדינה, א.ב. יהושוע יכתוב עוד עלילה בנושא ואני אהפוך לאדם פטריוטי יותר. מבין כל התקריות הצבאיות האחרונות, מרגיש שדווקא המבצע הזה הוא איתן מכולם (תסלחו לי אבל הייתי חייבת), ולא מתכוון לפנות את הפריים לחדשה אחרת, מרעישה ככל שתהיה. אולי אלו השחקנים החדשים שנכנסו לזירה האינטרנטית ומוכיחים שסף הריגוש שלנו גמיש לחלוטין. אחרי קבלה והעברה של העדכונים השוטפים, מזוויעים ככל שיהיו, בחרתי בחטא נוסף – כזה שיהפוך לי את הבטן אחרי ארוחת הצהריים. השלב הבא הוא להיכנס לפרופיל הפייסבוק של בר רהב ז"ל, שנהרג בשבת האחרונה מירי טיל נ"ט ברצועת עזה. למה דווקא בר? החיוך שלו פוטוגני למדי ופייסבוק בטוח יעניק לי עוד פרטים על הצוער שנקטף מוקדם מדי. התיעוד הראשון שעלה מתוך הפרופיל הוא סטטוס שכתב בסוף יוני: "למה לא מכנסים קצרים ושורש". תחושת החטטנות משתלטת על הסקרנות ומיד מגיעה תמונה יחד עם עוד שני חברים בצירוף הכותרת "קצין צעיר". הוויזואליות מעולם לא הרגישה מוחשית יותר והגיע הזמן לסגור את החלון. במבצע הזה אני זו שבוחרת את מנעד הרגשות המבוקש ומפעילה אותו בלחיצת כפתור, ממש כמו לחיצה על ערוץ 26 בשלט. למבצע צוק איתן אני מגיעה מוכנה יותר, מנוסה יותר, ניזונה מהעצב וכבר לא מתרגשת אם ניל יאנג או הבקסטריז בויז לא יגיעו במועד המתוכנן, כי בזמן כזה להתבאס יהיה לגמרי לא יאה. אני רוצה מזה עוד וכמה שיותר בוטה, אם אפשר לא מצונזר כדי שאוכל להעביר את זה הלאה לקבוצה רבת משתתפים. חטאתי היום.