אמש במלחמה: במערכה הזאת כולנו מפסידים

מי שצועק - מחליש, מי שמתנגד - נתקף ומי שנשאר בבית מואשם בשאננות - איך הפך השיח התקשורתי במלחמה לכזה שאין בו מנצחים, והאם באמת זו השעה לאחדות לאומית?

מור דרעי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מור דרעי, עכבר העיר

בשישי האחרון, בסביבות השעה 19:00, לאחר שנים של יחסי שכנות בחיפה, התקיימה בעיר הפגנה נגד הרחבת פעילות צה"ל בעזה. כ-30 מפגינים נעצרו, וחברת הכנסת חנין זועבי נאזקה למספר דקות. דווקא בחיפה, אחת מערי הדגל שבה יחסי הערבים והישראלים שמרו על איזון כוחות עדין. כמה עשרות קילומטרים משם התקיימה ברחבת הבימה בתל אביב הפגנה של אנשי שמאל לצד חבורה של פעילי ימין. שני הצדדים דרשו להשמיע את זעקתם.

» 15 אלף איש דורשים תשובות» המדריך להעלאת סף הכאבכולם רוצים להשמיע את הייאוש, הכאב, הפחד והחמלה. השמאל הולך להפגין, והימין מחזיר לו במופע אופנועים מרעישים כדי להשתיק אותו. השמאל מכין כרזות והימין הורס אותן, בימין צועקים ובשמאל מנסים לצעוק חזק יותר. וכך הופך דיון רציני וחשוב עד כאב, למשהו שנראה כמו משחק ילדים שאיבד מהחשיבות ומהערכים החשובים ביותר. יותר משכל צד מעוניין להביע את דעתו, נדמה שהוא מנסה לרמוס את האחר. במידה מסוימת גם בימין ובשמאל פועלים נגד עצמם, ומכשילים את המטרה שלשמה הם זועקים. אבל האם המצב המייאש הזה צריך למנוע מאיתנו להביע עמדה?זמן טוב לבדק בית. הפגנת השמאל בכיכר הבימה (צילום: מוטי מילרוד)

"צוק איתן" מצליח לגעת בנקודות רגישות ובוחן אותנו כחברה. אך זהו סוג של מבחן שהתוצאות שלו לא מבטיחות הצלחה מסחררת. במרחב הווירטואלי ובמהדורות החדשות קוראים לעם ישראל להתאחד, ולהפסיק לתפוס עמדות שייפצלו את החוסן הלאומי. העיתונאית עירית לינור פרסמה סטטוס בו היא מסבירה שעל מנת לשמור על השפיות, עדיפה האופציה של לשבת בבית מאשר לצאת להפגנות. במהדורה הלילית של חדשות ערוץ 2 מגישת החדשות סיוון רהב מאיר הדגישה שבימים כאלה חשוב שנשמור על אחדות לאומית. במדינה דמוקרטית כמו שאנו שואפים להיות, כזאת שבה הבעת דעה היא דבר חשוב והכרחי, בפעם האחרונה שמישהו פעל נגד יסודות הדמוקרטיה, ראש ממשלה נרצח. אז מה באמת הדרך הנכונה? ללכת להפגין? לעמוד בצד ולשתוק כשילדים נהרגים? להבליג כשתושבי הדרום מופגזים? לחזק את נבחרי הציבור וצה"ל בכך שנגיד שזה המהלך הכי נכון, או פשוט לשתוק?

נדמה שזה מצב שיש בו רק מפסידים ולא מנצחים, קצת כמו המבצע הצבאי. כולם מדברים על ישראל חזקה, ישראל מנצחת, אבל איך אנחנו יוצאים מנצחים אם בדרך אנחנו מאבדים אחד את השני, ואת עצמנו כחברה? בפעם האחרונה ששתקנו זה נגמר רע, כך ששתיקה היא לא אופציה,.אנחנו צריכים לגייס מעט סבלנות, להמשיך לבקר ולהשמיע קול, אולי פחות במרחב הציבורי ששם הרוחות מתלהטות מהר מידי. לפני שאנחנו מתלהמים אולי כדי שננסה להבין ולתקשר עם האחר. אולי בדק בית יעשה טוב גם לימין וגם לשמאל, לפני שיוצאים להפגנות ומכינים שלטים ומתדלקים אופנועים. קחו רגע ונשימה ארוכה. בחוץ מתנהל מבצע צבאי נגד החמאס וברחוב רוטשילד מתנהלת מלחמה ביננו לבין עצמנו. במלחמה אין מנצחים יש רק מפסידים, אולי נצליח להשיג שקט לתושבי הדרום, אבל בדרך נאבד ערכים, מוסר ואיכפתיות. מי שצועק חזק יותר לאו דווקא צודק יותר.